מחשבות על ההסכם עם היונים

העיר מכלה אותי במהלך הגיחות המתוזמנות שלי אל החוץ. אוטובוסים חונים על מעבר החציה בקינג ג'ורג' בעת רמזור ירוק. כולם משתחלים בין המכוניות ולוקחים את זכות המעבר שלהם בכוח. אני יודעת שברגע שאשתחל בין שני אוטובוסים ידרוס אותי רוכב אופניים, אז אני מחכה לרמזור הבא בו שוב האוטובוס חונה על מעבר החציה. הפעם אני עוברת, מחפשת בעיניים את רוכב האופניים שיבוא, דוהר מן הצד של המכוניות כאשר למכוניות יש אור אדום וכמעט נדרסת על ידי רוכבת אופניים שבאה למולי במעבר החציה בשיא המהירות, תוך ביטחון בקפיצה שלי הצידה. "הברית עם היונים" קרא לזה ג'ורג' קונסטנזה בסיינפלד, אנחנו ממשיכים לנסוע במלוא המהירות והיונים בורחות, בתמורה אנחנו נותנים להם לחרבן על הפסלים.

אני לא טובה בתפקיד היונה הבורחת. במיוחד שההליכה הזו היא ההפסקה שלי מהעבודה ויש לי מוח טרוד. אני מבקשת להגיע אל האוזן השלישית בקו ישר, כמו זה ששרטט דודלי לרגע במפה שמסבירה איך להחזיר את המפתח לחביתוש: להגיע אל האוזן; לעקוף את האיש המגודל שלבוש מכנסיים קצרים וגופיה ירוקה ועונד על פרקי ידיו ארבעה שעוני פלסטיק צבעוניים, עשרה צמידים וארבע גומיות לשיער ומחטט תדיר בערימת הדיסקים המוזלים; לעמוד מול מדף סרטי התעודה; לקחת סרט תעודה על ניל יאנג; לזהות בשביעות רצון עצמית לא מופרזת את הסרט שהעובדים מקרינים מאחורי הדלפק; לרדת במדרגות אל הגיהנום של קינג ג'ורג' – זה האלגוריתם שלי. אחר כך, כמו במשחק מחשב, צריך לנסות לא להידרס: ארבעה צעדים רקורסיביים של לנסות לא להידרס ואז מגיעים הביתה לרתום את סוסי האדרנלין לעבודה, סוסי האדרנלין של "שוב כמעט נדרסתי".

בשבת, כשהייתי צריכה ללקט את הקפה מסניף הבימה של ארקפה, עמדתי בשקט בשקט בתור ואנשים פשוט עברו אותי מעדנות כי אם אני בשקט אזי אני בלתי קיימת. מ.ש.ל. פתאום התחילה אצלי איזו תגובת Fight or Flight ופשוט התחלתי ויכוח עם איזה מפגר במעיל דובון וכובע אנתולי שרנסקי שעקף אותי בתור. מה-את-אומרת, מהשאתהשומע. כאלו. פעם ראשונה באיזה אלף שנה במקום לשתוק. וזה במקום לשתוק. וארקפה פתחו מיד עוד קופה ואישה אחרת שעקפה אותי כשעמדתי בשקט ,פינתה לי פתאום מקום. מי שצועק קיים. מ.ש.ל. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לצעוק כשמישהו נדחף לידי עם סקוטר, נותן לי מכה חזקה בשכמה וממשיך לנסוע או עושה לי סריטה מדממת בשוק עם הכישור של גלגל האופניים שלו כי היה צפוף מדי במעבר החציה.

רוכב האופניים שעומד לצידי באי התנועה (איזה "אפשרות של אי" הוא אי תנועה?) מוכרח לנסוע בשיא המהירות במעבר החציה כי עכשיו ירוק ורוכב האופניים שמגיע מנתיב המכוניות, להן אדום, מוכרח להמשיך לנסוע במלוא הקיטור כי הוא לא מכונית ולכן אסור לו בתכלית האיסור לציית לחוקי התנועה ולתת זכות קדימה להולך רגל במעבר החציה ורוכב האפניים על המדרכה מוכרח להסיט את הולכי הרגל ממסלולם (בכוח, כמובן שבכוח) כי רוכב אופניים הוא לא הולך רגל והולכי הרגל מפריעים לנסוע על המדרכה והם חוצפנים. היונים לא מקיימות את ההסכם. הן לא קופצות-רצות-זזות מספיק מהר בכדי שלא נדרוס אותם. אותכן לחולדאי.

העיר האלימה והסואנת עוטפת את הפרט העירום, השקוע במחשבות, ה-למה-לא-אמרו-לי-שיש-פה-עוד-בור, שאם לא ידרס בדרך, יכינו לו קפה בסנטר. יתקתקו את ההזמנה שלו מהר מהר מהר לפני שהאיש במעיל הדובון וכובע האנתולי שרנסקי ישאל מה-זה-אבוקדו-מה-כוללת-ארוחת-הבוקר-למה-אין-נס-קפה-מי-יפרוס-לי-לחם ולא נצטרך לומר לו מה-שאתה-שומע ואולי נמצא גם מישהו לברך אותו לשלום ולומר לו ובלילה תתכסה כי תהיה צינה כמו בימי בנימינה של אהוד מנור למרות שאנחנו לא פאקינג בבנימינה ואנחנו לא בקנזס אנימור טוטו, אפרנטלי וגם קנזס היא לא קנזס וטוטו הוא לא טוטו ואנימור הוא לא אנימור, אפרנטלי. לך הביתה איש ציבור. מהר, לפני אני דורס אותך בסקוטר.

אם אדם תופס אדם בשדה שיפון

סבתא של גורי מאושפזת בבית חולים בחולון ביום ההולדת שלה. גורי ואני נוסעים לחולון, לבית החולים חמושים במתנה ובמצב רוח טוב אך סקפטי. עוד באירופה היינו. חרא של בן אדם. חולון מתקיפה אותנו בפריפריאליות מסויימת. בלובי של בית החולים שרויים בעירבוביה סניף של רשת פיצה מקומית, סניף של רשת קפה מן הירודות, דוכן שווארמה ועוד אוכַלים ומשקאות עצובים. אנשים עם פיזמות ואינפוזיות מדדים להם בלובי שיש בו משום מה ריח של סיגריות. המעלית אומרת "מחלקת יולדות, לידה, פגים, היסטריקה ולחם". ילד נחמד עם כיפה שחורה חוזר על דברי קריינית המעליות וכולם במעלית מחייכים אך לא מוחאים כפיים. אנחנו לא

יוצאים מן המעלית במחלקת ההיסטריקה והלחם אלא בפנימית ב' שבה אין ריח של לחם אלא של קקה. קקה ומוות שזה עתה יצא מן התנור עם עגבניות מיובשות ופסטו, תרצה בריוש עם זה לדרך, בבקשה? בבקשה תודה סליחה כולנו אומרים. האחות מוציאה אותנו מן החדר כדי להחליף לסבתא טיטול. סבתא מחזירה את השיניים לפה. העיניים שלה כחולות מאוד וצלולות מאוד. אף אחד לא מתרגש מהטיטול והריח של הקקה. סבתא שואלת אותי כמה אני מרוויחה. אני עונה לה. אחר כך יהיו לי מזה סיוטים בלילה שקודם מורידים לי מהכל מס ואחר כך מסדרים אותי בשורה ויורים בי. האחות נכנסת ומעניקה

בונדרומין. סבתא גולשת אל מחוזות השינה למרות שהיא לא רוצה להירדם כשיש אורחים. מאחוריה יש בלום הליום שצוהל את הכתובת ילדת יום ההולדת וילדת יום ההולדת גולשת לתוך השינה הכימית באמצע האורחים. חמותי אומרת לסבתא אני אשים לך את הבלון מקדימה שתראי אותו וסבתא אומרת שהיא ראתה אותו כבר מספיק. אני מביטה מן החלון אל הנוף של חולון מן הקומה הגבוהה. תמיד כשרואים חלון פתוח מדמיינים איך זה לקפוץ אבל בצורה אופטימית. הנה הולכים הביתה. משאירים את

כל הקקה והחיתולים והכדורים והחולי כאילו מאחורינו, אבל לא באמת, בעצם הם מלפנינו. זכינו בחנינה לשעה קלה שאולי תמשך שנים ואולי לא. נוסעים לקפה נואר. אישה מסודרת בשמלה, טייץ ומגפיים ומעיל מאוקספורד סטריט וגבר בבגדים שהוא הזמין באינטרנט מיפן. יפן זה הכי רחוק מוולפסון שיש, אבל גם זה עוד יגיע ואני

מזמינה קרפצ'יו וסלט קפרזה וגורי מזמין שניצל וקיבלנו שולחן טוב ליד החלון והאור, האור בבית הקפה כל כך יפה ואני מסירה את המשקפיים בכדי לשמוע טוב יותר את המוזיקה הצרפתית שברקע. מחוץ לחלון, אין חולון, רק שולחן סועדים אחר שסיים לאכול ועכשיו הוא לוגם בירה ושותה קפה ומעשן סיגריה. הגבר קצת דומה לבן זוגו של יניב, מזוקן ורציני וחמוץ למראה. אני מסתכלת בו מעשן. בכל בית הקפה יש ערפל נעים ואיך זה יכול להיות

שמישהו ישן עכשיו בבית חולים תחת אורות ניאון והצבע של הפיז'מה שלו הוא כצבע הסדינים כאילו שהוא חלק מהמיטה. סבתא אומרת אני רוצה למות בלי כאבים וחמותי אומרת לה בשביל זה את צריכה לשתות ולאכול ולהיות בריאה. אם לא תאכלי לא תגדלי. אם לא תגדלי לא תגיעי לוולפסון ותשארי כאן בקפה הזה ."כאן בקרון הזה. אני חווה והבל בני אם תראו"- דן, דן פגיס, אנחנו לא נראה כי הסרנו את המשקפיים אל תוך האור הנעים הזה והמוזיקה הצרפתית והאוכל והמוות לא בא אל סוס העץ מיכאל כי הוא לא היה בבית וזה לא קרה וזה לא יקרה וזה לא קורה ויש זמן. אנחנו קובעים שיש זמן. מלצר, תביא פעמיים מוס שוקולד ותעשן במקומנו סיגריה.

בך עברו בצעדים זהירים חלומות הרקומים חוט זהב

וכמובן שיש את הסיפור הידוע על סבתא שלי שעבדה במזנון של הליברלים ובגין נישק לה את היד כי היא הכינה לו סנדביץ מבלי שהתבקשה בזמן שהם עבדו עד מאוחר. אני מחבבת את בגין. הייתי מכינה לו סנדביץ בעצמי אם לא היה נגמר הלחם הלבן. כשהיינו בהמסטד עלינו לקבר של מארקס. טוב, לא "עלינו", הסתכלנו מבחוץ ואמרנו הנה הקבר של מארקס ושרנו שלוש פעמים את האינטרנאציונל ופעם אחת את 'שחקי שחקי' בלב, כי מארקס הוא הבבא סאלי של מי שלא עישנו אופיום להמונים ולכן הם כמו דג ללא אופניים ואסתריקה לא נתנה להם מתכון לעוף, מתוך פרנציפ. הכל היא עושה מתוך פרנציפ. כשהייתי קטנה חשבתי שאריאל זילבר אומר בשיר 'אני שוכב לי על הגב' – "היו לי פעם עפרונות. מכרתי את כולם" ונורא ריחמתי עליו שאין לו עפרונות. לי היו שפע של עפרונות. פעם אבא שלי לקח אותי איתו לספרייה הפדגוגית ונתנו לי עפרונות וציירתי ציור ואז הציור נקרע ופדגוגית אחת, דווקא נחמדה, הדביקה לי אותו בסלוטייפ אבל לא נישקתי לה את היד כי היא לא הכינה לי סנדביץ.

אלישבע

יש לי במוח מרווחים סינפטיים מיותרים. שמש ניצחית בראש צלול היה סרט מצויין. שלום, אני מעוניין למסור כמה מרווחים סינפטיים. יש לי מרווחים סינפטיים למסירה. למסירה מרווחים סינפטיים. לא בשבת. לא בראשון. לא בשני. לא בשלישי. לא ברביעי. לא בחמישי. לא בשישי - תטאטא לי בבקשה את המרווחים מכל הניורוטרנסמיטורים המיותרים. מהי שיכחה? איך עובדות מכות חשמל? מה עושים העצים? אסתריקה רוצה מתכון לעוף? אתם מקלקלים לי גם את הגינה וגם את המצב רוח. "נפשי כולה עורגת לארץ תקוות שווא/ שם נפתחים לרגע שערי המהר"ל/ ודרך פז נמשכת רחוק על פני הים/ וגז ניגון השקט בשחק הנרדם/ הארץ היא נחמדת יומה כולו שבת/  לכל לבב מולדת לכל צרה מפלט". אם יש לך מרווח סינפטי מיותר/ תלך עכשיו הביתה, תרצה -  נבוא מחר. את זה אלישבע לא כתבה. אם היו מטאטאים ליונה וולך את המרווחים, היא לא הייתה פוגשת את אלוהים ונדמה לנו שכשהיא אמרה "לעולם לא יבוא עוד אלוהים המתוק בחלוני" הבנו את שהיא מתכוונת. אחר כך חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. כל המבואות חסומים. קרא לזה אבידן. גם הוא מת שמן ועני ומתגולל על הרצפה בבית מלוכלך ואלוהים המתוק לא בא עוד בחלונו, אז הוא התכתב עם עצמו בשורות קצרות, סטקטיות. הוא שלח שלושה מכתמים ועצמו השיב לו במכתב אחד שאבד בדואר אז הוא התקשר אליו והיה תפוס כי לא היה לו טלפון. כאשר גולדה מאיר הייתה ראש הממשלה שמעון פרס היה שר הדואר. על הטלפון שלנו היה ציור של צבי. הצבי היה מקבל סחרחורת כשסובבנו את החוגה. הוא ביקש מאיתנו בכל לשון של בקשה לא להתקשר לאנשים שיש להם הרבה אפס ותשע במספר ואנחנו סירבנו והלכנו לקנות ארטיק בטעם לימון.

מרטין בובר צדק

אתמול הלכנו לסינמטק לצפות בהקרנת פולחן של "הסרט הישראלי הכי גרוע של כל הזמנים" - הטרמפיסט או 'היפי אמריקאי בישראל' (1971) - בליווי כתוביות מצחיקות ושירים שאנשים חיברו במיוחד ושרו על הבמה בקטעים האינסטרומנטליים הארוכים בסרט (למעשה יש בסרט רק קטע אינסטרומנטלי אחד שמשמיעים אותו שוב ושוב) והחמודים האלו גם עלו לבמה ורקדו בקטעי הריקוד בסרט. נהניתי מאוד, עד כדי כך ששכחתי ששעה לפני כן הרסתי את המחשב שלי עם כוס אספרסו שנשפכה על המקלדת :-( ולחשוב שכמעט לא באנו כי התיאור בתוכניה נשמע מעאפן. הרבה הרבה יותר כיף מ-'רוקי הורור שואו', למרות ש-'הטרמפיסט' הוא "הורור שואו" מכובד בפני עצמו.

היינו גם אצל סבתא. בדרך כלל אחותי אצל סבתא מעט מעצבנת, משום שהיא מעמידה שכל דבר שאני אומרת שלא קשור לשיחה עם סבתא (דברים כמו "החצאית שלך יפה" או "איזה בושם זה?") הוא עבירה חמורה על כללי הנימוס שמזכה בכתף קרה. הדברים היחידים המותרים אצל סבתא, לפי כללי הנימוס הדרקוניים שאחותי המציאה, זה הקשבה בפנים חמורות סבר + אופציה להזלת דמעה בקטעים המרגשים, לאותם סיפורים ששמענו בעשר שנים האחרונות שוב ושוב ושוב.

לאחרונה מצאתי דרך לעקוף את הצדקנות המשעשעת של אחותי, על ידי זה שאני פשוט מקשיבה הקשבה פעילה לסיפורים של סבתא תוך ניסיון לדלות מהם פרטים חדשים ("סבתא, היה מותר לכם לעשן תוך כדי עבודה?" או "איפה בדיוק היה הבסיס שלך במלחמת השחרור?") + פזילות לטלוויזיה - סבתא פתחה את הטלוויזיה על תוכנית המופת 'מה שקורה באילת': תיעוד מדוקדק של אוסף חזרות של פרחים ופריחות שמהווים צוות בידור באחד המלונות שם, שהוא בעצם פרסומת למלון 'קלאב הוטל'. נראה לי שקשת, הבעלים של ערוץ המוזיקה, לא רק שלא הוציאה כסף בשביל להפיק את התוכנית אלא גם קיבלה תשלום בשביל לשדר אותה וככה זה כמובן נראה.

אז כאשר תפקיד "שוטר הנימוסין המומצאים" של הערב נלקח ממנה, אחותי נאלצה לחוש את הרגשות של עצמה כלפי הדברים של סבתא. לרוע המזל, סבתא בחרה לספר, בין שאר הסיפורים, על איך היא מתעללת במטפלת שלה - לא נותנת לה לגעת במזוזות בבית (כי היא לא יהודיה. סבתא ממציאה בנדיבות כללים הלכתיים חדשים. זה כמו שאבא היה גוער בי לא להציב את התנ"ך ליד הספר ללימוד ערבית. כולם גאוני פסיקה נסתרים), מדליקה טלוויזיה בקולי קולות כל הלילה ולא נותנת למטפלת לישון ("פה זה לא בית מלון"), לא מרשה למטפלת לישון עם דלת סגורה, ואור באמצע הלילה בשביל שסבתא לא תיפול בדרך לשירותים. ממש גוואנטנמו, רק ללא השירים של רחוב סומסום (ראיתי פעם סרט תיעודי על כותב השירים לרחוב סומסום ואיך הוא מתבאס שהשתמשו בהם לעינויים).

אחותי ניסתה לדבר עם סבתא שלי בעדינות (אחרי שאני ניסיתי וראיתי שאין בזה טעם) שתתחשב במטפלת וסבתא שלי הייתה בסערת רגשות. לרוע המזל, זה הרגע שבו החלטתי ללכת (בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה כי אחותי לא הייתה יכולה לשאת את השהות שלה שם יותר. עכשיו היא לא תרצה לבקר את סבתא יותר במשך איזה זמן. ככה זה שהיא כועסת. אני לעומת זאת, לא כועסת על אף אחד במשפחה כי אין לי שום ציפיות). סבתא נבהלה מאוד והשביעה אותנו "לא לספר לאבא"  - משפט הסיום הקבוע שלה בשנים האחרונות - בת דודה שלי התקשרה אלי השבוע ואיכשהו הגענו לדבר על זה שסבתא שלי הייתה מספרת לה סיפורים איומים על אבא שלה כשהיא הייתה ילדה ואומרת לה לא לספר לאף אחד ועד היום אף אחד לא מאמין לה (אני מאמינה לה). בכל מקרה, אני אוהבת את סבתא שלי. בעיקר כי אני הנכדה האהובה עליה כי  in the end the love you get is equal to the love you make וזה הכל בעצם.

שונא מתנות

חשבתי על זה קצת היום והבנתי שאחותי, באופן תת מודע, מתסיסה את האווירה אצל ההורים שלי כאשר היא מרגישה שם לא בנוח - ואחותי בדרך כלל מרגישה לא בנוח אצל ההורים שלי, בגלל שהם לא עונים לה לאיזו פנטזיה של משפחה רגילה, בריאה ומכילה. משפחה שעושה ביחד דברים כמו לבלות. אבא שלי הרי לא מוכן לבלות איתה באף צורה של בילוי שהיא לא לשבת בסלון ולשוחח ואמא שלי, כרגיל, מחקה אותו ומייצרת לה חוויה של דחייה, בכל פעם שאחותי מציעה לעשות איתה משהו.

פתאום, להורים שלי, שהיו כל החיים שלהם מבודדים חברתית בחיי הפנאי שלהם (בעבודה הם פגשו בהרבה אנשים), יש הרבה חברים והמון עיסוקים. הם לא מעוניינים לבלות עימנו מחוץ לבית שלהם ואולי הם גם לא נהנים להזמין אותנו – אמא שלי סיפרה לאחותי שאבא שלי נהנה מאוד מכך שלא ערכנו ארוחת חג בראש השנה. אני, כשלעצמי, לא מחפשת את הקירבה שלהם באופן מיוחד. מספיק לי לבקר באופן ייזום פעם בחודש (אולי פעם בשישה שבועות) ולשבת עם אבא שלי בסלון, לדבר על הסדרה של צבי יחזקאלי  - נושא השיחה היחיד של אבא שלי בזמן האחרון – או על זה שהוא התחיל לאפות עוגיות שיבולת שועל (אבא שלי. לא צבי יחזקאלי :-)) –

אז אחותי מתסיסה את האווירה בכדי שאני אגיב תגובה רגשית לסיטואציה ואז יהיה ברור שאני היא זו שהורסת את הערב, כי מי עוד יכול להרוס את הערב חוץ ממני. בעיני ההורים שלי היחסים שלהם עם אחותי מושלמים. כמו שביום שישי, אמא שלי לא הבינה שאחותי נעלבה או שבכלל הייתה דרמה. היא חשבה שאני הדלקתי (אחותי הדליקה) את הטלוויזיה בשביל לשדר עוינות ולהפריע לכולם לדבר ולהינות מהערב המעולה שהיא הכינה. היא לעולם לא תנחש שאחותי בכתה כל הדרך הביתה, כי מבחינתה האדם היחיד שיכול להיות לא מרוצה זה אני. היא שאלה בתום הערב את אחותי אם היה לה כיף (אחותי אמרה שהיה לה בסדר).

ונראה לי שמצאתי פיתרון לכל העניין הזה: אני צריכה לבוא לארוחות האלו בגישה יותר זנית. כמו במשל הזן האהוב עלי, על האיש שקילל בכיכר העיר איזה זקן חכם והזקן שתק לו וכששאלו אותו התלמידים שלו, מדוע הוא לא ענה לאיש המקלל הוא השיב "אם מישהו רוצה לתת לך מתנה ואתה מסרב לקבלה, למי שייכת המתנה?" אני צריכה להתחבר ל-"סרט" של אמא שלי ולומר שהאוכל טעים ושנורא נחמד אצלם ואמא שלי לעולם לא תוכל לדעת אם זה נכון, כי מבחינתה תמיד נעים, כיף ונחמד אצלם. היא לא חשה באווירה המתוחה תמידית. בגלל זה היא יכולה לשאול את אחותי, שמתאפקת לא לבכות כל הערב "היה לך כיף?". אז כן, אמא, היה לי כיף. כיף מאוד. תודה רבה על האוכל הטעים.

אבל בינתיים, בטעות, קיבלתי את "המתנה": הכיב שלי התחיל לדמם. איכשהו גם ההורים של ג' הזמינו אותנו היום, למסעדה (הם כן רוצים לבלות עם ג' מחוץ לבית. אולי הם צריכים לאמץ את אחותי) והרגשתי שזה קצת יותר מדי. בעיקר כי הגיסה שלי לא עונה כשאני אומרת לה שלום והגיס שלי לא יוצר איתי קשר עין. הילדים שלהם לא יודעים איך קוראים לי (רק שמונה עשרה שנה במשפחה שלכם, תודה רבה). הם קוראים לי "אישה אחת" :-P. קצת יותר מדי מתנות שלא לקבל בשבוע אחד... אז הלכנו לאכול ב-'דיקסי' על חשבוננו (תמיד עדיף :-)...) ועוד שעה אנחנו שוב קופצים ל-'אייקון', לסרט הנעילה. אתמול בסינמטק, בסרט 'רובי ספרקס', ישב מאחורינו איזה מפגר אחד שדיבר כל הסרט וגם שר עם כל השירים וכשלא היה לו מה לומר הוא לחש לאישתו באוזן: "שניצל עם פירה. סטייק אנטריקוט". העיקר לא להפסיק לדבר. קצת כמו שכריש חייב להמשיך לשחות אם הוא לא רוצה למות :-). מקווה לשבוע נטול מתנות :-).

כיצד לרדת במשקל מיד - שאל אותי כיצד

יש את החטיף הזה 'זהבה ושלושת הדובים' בטעם שוקולד וויטמינים. עכשיו, נראה לי שהמציאו אותו בשביל להשמין אנורקסיות מבלי שירגישו שכן שקית מהחטיף מכילה 1200 קלוריות. זה כמו לשתות שמן. החטיפים הם בצורת דובונים ו- "זהבות" (נניח). לחלק מהדובונים חסרים איברים כגון יד, רגל או ראש. אלו הדובונים הנכים. עכשיו, חובה לאכול גם את הדובונים הנכים וכל זה בשביל לתת להם שיוויון זכויות ואז ירושלים הבנויה תיבנה במהרה בשנה הבאה.

למתקדמים, יש את 'תזונת הדובונים המלאה': שילוב של דובונים מתוקים בטעם שוקולד וויטמינים עם חטיף דובונים מלוחים שעשוי מתפוחי אדמה. צריך לקחת לפה דובון אחד מלוח ודובון אחד מתוק לסירוגין. המהדרין אוכלים את הדובונים עם תפוח ירוק בשביל החלבון ומברכים "שהכל נהיה בדברו" או "המוציא דובון מן הארץ". לפעמים החבילה נמעכת וכל הדובונים נעשים נכים. במקרה זה אין מברכין רק נוטלין ידיים בהסבה לצד שמאל.

מה אפשר לרכוש ב-'נרו' תמורת חמש לירות וחמש עשרה פני

דנה ספקטור כתבה בטור שלה על בחור ששכב עם בחורה במסגרת סטוץ בלילה ואז לא הסכים להכין לה קפה בבוקר "בגלל שהוא כבר ניקה את המכונה", וכל זאת תוך שהוא אוחז בכוס קפה עבורו. מפריע לי לקרוא את התיאור הזה יותר מאשר תיאורים של "התעללות" בטפטוף שעווה חמה או הצלפה בשוט אפילו שאני קוראת את הטור שלה בבית קפה, תוך כדי לגימת קפה מצויין ואולי דווקא בגלל זה. הדבר הראשון שאני עושה בכל בוקר הוא להפעיל את מכונת האספרסו. לפעמים מרוב עייפות, אני שוכחת להטעין קפסולה ויוצא לי שוט של מים מלוכלכים. עד כדי כך אני לא מתפקדת בלי קפה.

בבריטניה, בשביל להשיג קפה בבוקר (לא כולל קפה שחור חלש מאוד שמגישים לארוחת בוקר בבית המלון, שבנסיעה הזאת לא טרחתי לרדת אליה באף בוקר. ג', לעומת זאת, אכל נקניקיות, חזה עוף ושעועית על טוסט לארוחת בוקר כי יש לו קיבה חזקה שמתאימה ל- 'ארוחת בוקר אנגלית'. אני אישית לא מבינה מי אוכל נקניקיות לארוחת בוקר)  - הייתי צריכה ללכת עד קצה הרחוב לסניף של 'נרו' ולקנות קפוצ'ינו, מאפין לימון ופרג ובקבוק סודה. ההזמנה הקבועה שלי עלתה חמש לירות וחמש עשרה פני בדיוק, אותם הכנתי מראש בשביל לא לעכב. למוכרים ב-'נרו' יש מבטא איטלקי שאני אומרת שהוא מזוייף וג' אומר שהוא לא מזוייף וקשה לי לדבר אנגלית על הבוקר. אני אפילו מחזיקה את המפתח של החדר במלון בכיס, כי קשה לי לומר בוקר טוב לפקידת הקבלה לפני הקפה. בשאר הבקרים שיכנעתי את ג' ללכת במקומי להביא לי קפה. אין לי מושג למה הוא הסכים :-). 

הסיפור המלא על איך השגתי קופסא מלאה שניצלים וקציצות טעימות

זה מסובך לתאר את מה שהתרחש אתמול אצל ההורים שלי, אבל אני אנסה:

הזמינו אותנו לאחת מאותן ארוחות ערב משמימות שאני ואחותי אומרות שהן נעות בסקלה שבין נסבל ללא נסבל. בכל מקרה "לא באנו להינות" אם כי האוכל היה מצויין כרגיל. בכדי להוסיף על המתח שבדרך כלל קיים בבית ההורים שלי כשמישהו בא לבקר אותם, קרוב משפחה של אבא שלי שרוי באיזושהי מצוקה, אז הוא טילפן אליהם הביתה כל רבע שעה, בדיוק כמו שהדוד שהתאבד היה עושה. כל המשפחה של אבא שלי אוהבת לדבר עם אבא שלי במשך שעות. בתמורה, אנחנו מקבלים אותו קצת יותר מתוח, נרגן ושותק מכרגיל. לא התחלה טובה.

אז כרגיל האוירה הייתה מתוחה. הארוחה הלכה די בסדר, בלי שבן הזוג של אחותי יחקור את אמא שלי על מה עשתה המשפחה שלה בשואה (להפוך את האווירה ליותר כבדה בשביל הכיף) או שאבא שלי ירצה על הסדרה של צבי יחזקאלי 'יאללה איסלם' במשך שעות, אבל אז אחותי החליטה להעמיד פנים שהיא סוחטת אותי על זיכרון ילדות שפעם סיפרתי לה, אלא שהיא העמידה פנים כל כך טוב, שאני לא הבנתי מה היא רוצה ממני ולא ידעתי איך לצאת ממנה ואבא שלי נבח עליה שתפסיק להציק לאחותה, כך שצוונצ נפגעה עד עמקי נשמתה.

כך ישבנו בסלון: אמא שלי מנקה במטבח (האירוח שלהם כולל את האוכל ואחר כך הם פשוט עוזבים את האורחים שעות לבד בסלון ו-"מנקים" את המטבח, כמו שהם לא ניקו אותו מעולם. מכינים את החדר לאיזה מסדר רס"ר תיאורטי, או משהו); אבא שלי בחדר העבודה שלו מנחם את בן הדוד שלו בטלפון; אחותי ובן הזוג שלה מתעלמים מאיתנו; ואני וג', קוראים ב-'ידיעות האחרונות' מן השבוע שעבר.

אחר כך, אחותי הדליקה את הטלוויזיה ובדיוק שידרו את הסדרה 'העיתונאים' ביס דוקו בפרק על רן רזניק, שדי רציתי לראות. אז אחותי החלישה לגמרי את הטלוויזיה ובנקודה הזו כולם הצטרפו לסלון וניהלו שיחה די משמימה, בעוד שאני וג' מנסים לראות את הסדרה ללא קול (תוך כדי שחבר של אחותי מעיר מדי פעם בשביל הכיף "תעבירו לחדשות! תעבירו לחדשות!" וזה לא שיש מהדורת חדשות בטלוויזיה ביום שישי בתשע בערב), עד שנמאס לי מהסיטואציה ההזויה הזאת וקמתי ללכת.

במעלית, שאלתי את ג', אם הוא מבין מה קרה הערב וג' אמר שלאחותי היו המון אגרסיות והיא הוציאה אותם עלי. בבית, שאלתי אותו אם לפתוח את הטלפון או להיות פסיב אגרסיב, וג' אמר שזה לא משנה. אז פתחתי את הטלפון ואחותי התקשרה תוך חמש דקות בבכי, על זה שאבא שלי העליב אותה (איך הוא לא הבין שהיא סוחטת אותי בצחוק? אולי כי אף אחד לא הבין, כולל אני); אמא שלי ראתה את הסרט שהיא רצתה לקחת אותו אליה בעוד ניסיון להציע "יום כיף" (לכולם יש תמיד את הכוונות הכי טובות, שמתממשות באופן הכי גרוע באופן שהוא כל כך טרגי עד שהוא מצחיק), במחשב של חברה שלה (היא חס וחלילה לא אמרה לאמא שלי את שם הסרט שהיא רוצה לצפות בו איתה. אבל בתור פסיכולוגית צוונצ הסבירה לי שזה "עלבון סימבולי". ניחא); אמא שלי שאלה אותה על הקורס שהיא מעבירה במכללה, רק עכשיו, למרות שהיא מתכוננת אליו כבר חצי שנה ואבא שלי שוב שאל אם היא עשתה ביטוח צד ג' לכלבה שלה, למרות שלא מעניין אותה לעשות ביטוח צד ג' לכלבה שלה. כל הדברים האלו גרמו לה להרגיש "יתומה", כי ההורים לא "רואים" אותה.

אמרתי לה שגם אני לא בדיוק צעדתי בין שושנים, כי אמא שלי גערה בי שאמרתי שבן הדוד מציק לאבא בטלפון ואבא שלי קם באמצע שדיברתי איתו והלך להמשיך לדבר עם בן הדוד ולא שב לשיחה ביננו - שלא לדבר על זה שצוונצ החמודה ניסתה "לסחוט" אותי על תקרית מביכה מהילדות באמצע הארוחה ואז התעלמה ממני כל הערב, כי היא לא הייתה מודעת לכך שעצבן אותה שאבא שלי הגן עלי (את שני הדברים האחרונים לא אמרתי כמובן) -  פשוט אמרתי לה שהציפיות שלה מהמשפחה מוגזמות ושכדאי שתלמד להוריד אותן והיא הרגישה בכשל האמפתי שלי וסיימה את השיחה בלי לסיים לבכות."כל המשפחות האומללות, אומללות לפי דרכן" ואיזה ערב של כיף.

לפחות קיבלתי קופסא מלאה שניצלים וקציצות טעימות.

למה להתלונן על הסקייפ כשאפשר להתלונן על הפייסבוק או אינטרנט זה קקה חלק ב'

אם אתה לא רוצה לדבר עם מישהו, פשוט אל תפנה אליו. אל תפיל את האמביוולנטיות שלך כלפי אנשים אחרים, על אותם אנשים. הלוואי שאנשים היו פשוט מנתקים קשר, אם הם לא מעוניינים בו. מן הבחינה הזו הפייסבוק הוא רעה חולה. אם פגשתי בחורה נחמדה במקום כלשהו והיא הוסיפה אותי לפייסבוק שלה. בינתיים גילינו שאין ביננו כימיה ואנחנו לא נהיה בקשר לעולם, מה איכפת לי שהיא "מחבבת" את 'סופר-פארם'? ושהיא הרגישה בודדה בשבת האחרונה? ומה איכפת לי שהשכנה הייתה בים ואכלה גלידה? את מי זה מעניין? (לא אותי).

אבל כשאין לך פייסבוק אתה מרגיש מחוץ לאיזשהו כינוס ואתה יודע אחרי כולם כשמישהי מתחתנת. כולם צריכים לעדכן אותך בהכל. התכלית: לדוג את החדשות מבין ערימות הזבל (הבחורה שפגשת פעם אחת "מחבבת" גם את 'משמין לי' ואת 'גבינות צדוק'; חברה שלך לשעבר היא בעד זכויות החירשים; אחותך העלתה תמונה של כלב שמחפש בית; לגרושתו של הדוד מחו"ל שראית פעם אחרונה בגיל 4, יש יום הולדת). פיתרון: לעשות subscribe לפיד של עוזי וייל (ככה היה נראה הפיד שלך אם היו לך חברים מגניבים) ואז לעשות אותו דבר עם הפיד של עידו קינן, שמעדכן כל כך הרבה שהפייסבוק לא יראה לך יותר עדכונים מאף אחד אחר! (עוד כלב מסכן מחפש בית בפיד של אחותך).

ועכשיו בבלוג: ממה עשוי האינטרנט

מאז ההלוויה של אבא שלו הקפדתי לא להתחבר לסקייפ, ליתר ביטחון. כשהיינו בלונדון, הוא הוסיף אותי לגוגל + שלו. עכשיו, הוא לא רק הקונטקט היחיד שלי בסקייפ אלא גם "החבר" היחיד שלי בגוגל + - אף אחד אחר שאני מכירה לא משתמש ברשת הזו, אבל בגלל שאני מכירה מקסימום שניים וחצי אנשים, זאת לא אינדיקציה לכלום.

כשהחזרנו את המחשב הנייד מהבית של ההורים שלי, שם הוא נח בזמן שהיינו בחו"ל (אחותי משאירה את הכלבה שלה כשהיא נוסעת, ואני וג': מחשב, סינטיסייזר וצ'קים דחויים). ראיתי שהוא שואל אותי בסקייפ, למה אני אף פעם לא מחוברת ועניתי לו שהמחשב לא היה איתנו בחו"ל, למרות שזו תשובה מפוקפקת כי זה לא שהייתי בחו"ל חודשיים ואז התחלנו לצ'וטט.

מסתבר שפיטרו אותו מהעבודה והוא מנסה להקים סטארטאפ. איכשהו התוכנית שלו לא נשמעה לי מאוד ריאלית ואיכשהו הוא כנראה לא אהב את זה שהתוכנית שלו לא נשמעה לי ריאלית, למרות שפעפעתי את הדיעה שלי מאוד מאוד במשורה ובעדינות ואז, אחרי שהוא שאל אותי למה אני לא מעסיקה עובדים בעסק שלי ועניתי לו, הוא פשוט הפסיק את השיחה בלי לומר את ה- "ביי, אני צריך ללכת" המקובל לפי הנטיקט (ביניבית מדוברת זה "טוב, יקירתי. אני צריך גם לעבוד". יקירתי בתחת שלי). הוא פשוט לא ענה למשפט האחרון, כי ההתלהבות שלי לא ענתה על הציפיות שלו כנראה. באמת סליחה.

ועכשיו, בתור חצי עונש על חצי השקר: "לא הייתי מחוברת לסקייפ, כי המחשב לא היה איתי בלונדון" (חודשיים בלונדון, הייתי מתה :-P), אני לא יכולה יותר להתנתק מהסקייפ, כדי שהוא לא יחשוב שזה בגללו. אפילו בעוד כמה ימים לא אוכל להתנתק כדי שזה לא יצא שהתייאשתי מלחכות שהוא יענה לי.

ואני שונאת את הסקייפ. הקונטקט השני שלי זה לקוח לשעבר שבתמונה שלו ברשת החברתית העסקית, הוא שוקל פחות עשרים קילו ובתמונה בסקייפ הוא שוקל יותר בעשרים קילו ופשוט לא מעניין אותי לדעת את זה עליו, כמו שלא מעניין אותי לקבל עדכונים מ-י"ר בגוגל +. האינטרנט מלא ברוחות רפאים, אם לא בא לך להיות דרמטי ולמחוק קונטקטים ברשתות ואני הבטחתי לעצמי לא למחוק יותר כלום. מקסימום אני אכתוב פוסט על זה שהרשת מחורבנת. האינטרנט עשוי מקקה.

על נחיצות המעטה התרבותי

אני מעדיפה אנשים שמסתירים באופן תרבותי את העובדה שהם לא סובלים אותך. לא כאלו שמתחמקים מליצור קשר עין כשאתה מברך אותם לשלום, או שמניחים לילדים שלהם לדרוך הלוך ושוב על כפות הרגליים שלך ולומר "הנה אישה אחת" כאשר הם מסתכלים עליך מבעד לעינית מצלמת הסלולארי.

בגלל שאני מרגישה מאוד בנוח עם הזקנים וזאת משום שהם חביבים אלי, הרשיתי לעצמי לבוא בשמלה לא מחמיאה, בלק מתקלף ובכתמי סיד על הרגליים, שאריות מסיוד הבית. כל האנשים מנקים את הבית לקראת החג וממלאים אותו באוכל. אנחנו חירבנו את הסדר והניקיון שהשליטה העוזרת ביום חמישי וכעת אנחנו מסיידים את הסלון ולי גם יש עבודה, כי אני טסה ביום שבת. אנחנו אנשים לא חגיגיים.

הייתי צריכה ליצור תצוגת תכלית לקראת ארוחת החג כמו שכולן עושות: לסדר את הציפורניים; להסתפר; לפחד שיגידו שהשמנתי וללבוש משהו מחמיא. כשדודה של ג' אמרה "היא ודאי אוכלת בבית, אם היא לא אוכלת פה, כי היא לא נראית אנורקסית" לא הייתי מוכנה לכך. מילא. תל אביב נשארה על כנה בכל זאת, כששבנו אליה לבסוף בפז'ו המרוטה עם המזגן המקולקל.

ערב חג

אחותי נסעה ליוון משום שהיא לא רצתה להיות לבדה אצל הורי בחג ואבא שלי רמז לי בעדינות שהוא מעדיף לארח את שתינו ביחד בפסח. אולי גם בשבילם זה יותר מדי קודר. ההורים שלי פורמליים מאוד והם לא ממש יודעים להחזיק שיחה. אבא שלי תמיד שותק כשאתה מספר לו דברים ואמא שלי תמיד קוטעת את הדברים שלך באמצע בשביל לומר משפטים כמו "אלו תפוחי האדמה שבושלו בנפרד מהבשר" או "הסלמון הזה טעים? טעים לך? התבלין הוא מ- 'חונים קונים'" או "ד', יש חרקים עם כנפיים בתוך השקית של השוקולדים". תמיד יש להם תולעים בשוקולדים, כי הם לא אוכלים שוקולדים, אבל הם מקבלים המון שוקולדים כי אמא שלי עובדת במקום ציבורי ואבא שלי גם מכיר המון אנשים והם שומרים את השוקולדים בארון בלי לסדר את תאריכי התפוגה, שלא לדבר על זה ששוקולדים שנותנים כמתנה לאנשים אחרים הם לא תמיד הדבר הכי טרי בעולם. אחר כך אחותי מחטטת בארון הממתקים תוך כדי שאמא שלי אומרת "בשביל מה? בשביל מה?" ואז אחותי אומרת: "אמא בשוקולד הזה יש תולעים" ואז אמא שלי אומרת לאבא שלי "ד', יש בשוקולד הזה תולעים" ואבא שלי אומר "אז תזרקי את זה". תמיד כשמתחילים לערוך את השולחן אמא שלי אומרת "בנות!" ואז כשאנחנו נכנסות למטבח, היא אומרת לאחותי "תתבלי את הסלט" ולי היא לא אומרת כלום, אז אני אומרת לה "תקראי לי שבאמת יהיה משהו לעשות" ואמא שלי אומרת "טוב" ו- "לא משנה לי מי, אבל אחת מכן מדיחה כלים בסוף הארוחה" כי חבר של אחותי הרגיל את אמא שלי בזה ואני אומרת "לא אני" ויוצאת מן המטבח ומתיישבת על הכורסא החדשה שהיא כבר קרועה, כי הכלב אכל אותה ומנסה לקרוא בעיתון, עד שאבא שלי מתיישב על הספה מולי ושואל את ע' אם הוא הולך לקנות מכונית קוריאנית כי הוא שמע שהן מכוניות בסדר בניגוד ללפני כמה שנים שמכר שלו קנה מכונית קוריאנית והתחרט מאוד. בינתיים חבר של אחותי נרדם על הספה האחרת אחרי שהוא גמר לשחק באייפון.

כולם בסדר

מכונת הכביסה כל הזמן פועלת ואז לסירוגין המייבש. יש לנו יותר מדי בגדים, יותר מדי מצעים, יותר מדי מגבות ויותר מדי לבנים וכל זה על ארונות קטנים מדי מתוצרת שוודית.  השיטה בנויה על ערימת הכביסה שמתגוררת בין המיטה לבין הקיר בחדר השינה ועכשיו שערימת הכביסה הולכת וקטנה, נגמר המקום בארונות. פעם הייתה לי חברה שבעלה קנה לעצמו דירה של חמישה חדרים ליד פארק מנחם בגין ולא היה להם מה לשים בדירה והיא הייתה מהדהדת. לא היו להם אפילו תמונות אז הם תלו גובלנים ישנים שהם לקחו מאמא שלה ואני אמרתי "באמת?" במקום להגיד מכוער והחברה נעלבה בגלל שלא היה לה חוש לאירוניה וכל זה בגלל שלא היה לה חוש לאירוניה וגם בגלל שהאח הבכור שלה היה אומר לה שהיא מטומטמת ואני הסכמתי איתו בסתר, למרות שמעולם לא פגשתי אותו. אתה לא יכול להסכים לאנשים שאף פעם לא פגשת. זה לא מנומס. אחרי שנולד לה תינוק היא הפסיקה להחזיר לי טלפונים ואני לא הבנתי למה כי חשבתי שההרגשה שלי שהיא קצת מטומטמת היא הרגשה סודית. אני צדיק נסתר. יש שיטה כזו שאומרת לזרוק בכל יום שבעה דברים מהבית, אבל זה לא כולל אנשים, ידידים, מכרים ואת קרוביו וידידיו של השפן. מעניין מתי ימאס לי לשחק בלכבס ולייבש. למעשה, אני חייבת תודה לכלבה הקטנה שהעירה אותי בתשע באמצעות נביחות, אחרת הייתי נשארת במיטה עד אחת עשרה וחצי. בגלל שהקיצותי בתשע הספקתי לבקר בחדר הכושר ובסופרמרקט, לטגן שניצלים להעמיד שתי מכונות וסיבוב מייבש אחד ולשכב. עכשיו אין לי תכלית לקיום חוץ מלאכול שוקולד ולקרוא ב- 'משהו קרה' של ג'וזף הלר, שמתאר ייאוש בורגני. ההרגשה שלי לא דומה לייאוש בורגני אלא לנירוונה דבר שהוא משעמם באותה מידה כמו ייאוש בורגני ויש גם את קופסת הממתקים שג' קיבל לחג, אבל אני שמן מדי אז אכלתי רק בפלה אחת. כל יום אני אוכל משם דבר אחד וזה לא אשמתי שזה נגמר. 'אורנה ואלה' נתנו לנו במתנה עוגת דבש. חוסר אחריות שכזה, אני אומר לכם. אני משמין רק מלשמוע את התוכנית של אולגה רז. בפעם הבאה שמישהי תרצה להיות חברה שלי אני אפנים את הרגשות שלי יותר חזק.

יום

אני לא יודעת מה הטעם בכתיבה מלבד חוסר השתלטות על דחף שהוא בר כיבוש. אין באמת משמעות למה שמתרחש והכתיבה היא לא טובה במיוחד. אני לא אגיד שאיש אינו קורא כאן כי זו תהיה הכרזה יומרנית מצידי. לכתוב פה זה כמו לתלות קטעים מהיומן שלך על לוח מודעות של העירייה שמוצב ברחוב, רוב האנשים לא יטרחו לקרוא את זה, אך יש כאלו, כמוני, שאוהבים לקרוא כל פיסת נייר שנמצאת ברשות הרבים. אז אם יש מכירת חיסול לתכולת בית או שרווק מחפש אישה למטרת ידידות או שסטודנט קיבוצניק מבקש לנקות חדרי מדרגות והם תלו את המודעה על אחד מלוחות המודעות אשר בסביבתי המיידית, רוב הסיכויים שאציץ בה. במיוחד אם היא מוזרה וכתובה בכתב יד. מכאן נובע שאי אפשר לומר שאיש אינו קורא דברים המוטלים בחלל הציבורי.

התקינו לנו את המייבש. הטכנאי איחר. בזמן שג' חיכה לו הוא תיקן קלטת אודיו שמצא אתמול ברחוב והסתבר שזו הייתה הקלטה מתקליט של Selling England by the pound. נכון שזה נחמד? מה הסיכוי? פעם מצאנו ערימה כזו של קלטות ומסתבר שזה היה אוסף גדול של הקלטות מתוך מחזות זמר אמריקאיים. פעם אחרת, במוצאי יום כיפור, מצאנו עשרות קלטות עם הקלטות של שירים באידיש ושמענו בזהירות את כולן. אז היום האזנו ל Selling England by the pound בזמן שהמתנו לטכנאי ושכבנו לישון על הכיסוי של המיטה בחדר השינה לבושים בבגדים ונעולים בנעליים. ג' ממש נרדם. אני כמובן לא נרדמתי. חשבתי שזה תקליט יפה. ג' אמר שזה נחמד רק בתור מוזיקת רקע. הוא ישן במהלך כל הקטעים היפים.

אחר כך ס' הגיעה, לנקות. אחר כך הטכנאי של המייבש. הוא פתח את הניילונים והעלה את המכונה מעל למכונת הכביסה, נתן הסבר קצר ונעלם. חבל שג' נשאר בבית בשביל זה, למרות שהרגעים האלו על המיטה היו קצת קסומים. השארנו את המנקה בבית. אני הלכתי לחדר הכושר וג' יצא לעבודה. אחר כך מצאתי דברים לעשות מחוץ לבית בזמן שהוא מתנקה: סופר-פארם; האוזן השלישית (אמרתי לעצמי: איזה מבצע מעצבן: "קח חמישה סרטים מהיום עד יום רביעי" מי לוקח חמישה סרטים בבת אחת? ובסוף מצאתי את עצמי לוקחת חמישה סרטים, כי חשבתי על זה שאני לא רוצה לבוא לשם בדוחק של החג ואני רואה הרבה סרטים בזמן האחרון. אחר כך הלכתי לסדר את הגבות, ושוב פטפטתי מדי אצל הספרית ואחר כך חזרתי הביתה והגשתי תה ושוקולד לס' והיא בתמורה נתנה לי הרצאה על חשיבות צביעת השיער. לא בא לי לצבוע את השיער. ג' אמר שהערות על הפס הלבן בשיער שלי נובעות מתודעה כוזבת.

בן שלוש קיבל טרנזיסטור ומאז אינו ישן

יש לי בראש דברים שקשורים לעבודה, אבל אני מנסה לא לכתוב על העבודה בבלוג הזה. אחרי כמעט עשר שנים של בלוגינג, אני יודעת שכל מה שאתה כותב באינטרנט הוא די חשוף, אפילו אם אתה לא כותב אותו בפייסבוק תחת השם המלא שלך והתמונה שלך. רשמית, בתור פרילנסר, אתה לא אמור להחזיק בדיעה על הלקוחות. זה כמו באטלר, אבל לא באטלר כמו בסדרה 'בנסון'.

שכחתי אם 'בועות' הייתה ספין אופ של 'בנסון' או להיפך, אני רק זוכרת שפרייזר היה דמות ב-'חופשי על הבר' וש-'חופשי על הבר' בממוצע של כל העונות הייתה סדרה טובה יותר מ-'פרייזר', שהעונות האחרונות שלה הם בלתי אכילות. 'בוס' עם קלסי גרמר, לעומת זאת, זו סדרה טובה אבל נורא אלימה, בשביל מה צריך להכניס אלימות בסדרה על עירייה? אני מסתובבת במסדרונות העירייה מגיל ארבע בערך. יש שם תיקייה, מנגנון, מזנון, מעליות מדברות, דברים כאלו. צר לי, אך הסדרה 'בוס' אינה אמינה. אם היא הייתה אמינה היו רואים את קלסי גרמר קונה מיץ אשכוליות בתלושים מהמזנון ומקבל תה ממחלקת התה, אחר כך הוא הולך לתיקיה ומבקש תיק מפנינה. אחר כך הוא פוגש במסדרון איש עצבני ואומר לו בסבר פנים נעים: "סליחה אדוני. עכשיו זה לא שעות קבלת קהל!". בכניסה יש שומר. תפקידו של השומר הוא לשאול "לאן זה ילדה?" ואז עונים לו למחלקת ההנדסה בקומה שבע. לקומה שבע עולים במעלית המדברת.

מה קורה לברבורים כשהם שותים סופר דרינק

היום לא היה טוב יותר מאתמול מבחינת בלבולי מוח: באחת עשרה התקשר מוביל בשביל להוביל לנו מייבש כביסה שהחמים שלי קנו לנו במתנה. מכיוון שחמי וחמותי מדברים כבר שנתיים על לקנות לנו מייבש כביסה במתנה, כשנחת פה איש עם מייבש על הכתף והניח אותו במבואה לסלון זה היה קצת מפתיע. עכשיו, אני יודעת שזה לא בדיוק עונה להגדרה של בלבול מוח, לקבל מוצרים חשמליים במתנה, אבל בגלל שלא היינו הלקוח המשלם, לא ממש תיאמו איתנו את ההובלה, אלא אם כן טלפון שנותן התראה של שעה נחשב.

וזה לא שאין לנו כסף לקנות מייבש כביסה בעצמנו פשוט קשה לנו קצת להתארגן ובגלל זה אנחנו לא ממש קונים דברים. אולי באמת צריך לרכוש עבורנו מוצרים ולשלוח לנו אותם הביתה בלי לתאם. זה כמו "גג לילד המפגר" רק במייבשי כביסה. תדמיינו לרגע את צביקה הדר אומר "לכם יש כבר ארוחה לחג, אבל יש מאות אנשים, שמרוויחים מספיק כסף, שהם עצלנים מדי ללכת לחנויות ולהזמין דברים. עזרו להם! שלחו להם דברים הביתה עוד היום! להזמנות חייגו". הם פעם גם רצו לקנות לנו כורסא במתנה כי הם כנראה לא מכירים את השיר של עמיר לב "כורסא נוחה זו התחלה של סוף". תאמצו לנו גם ילדים.

אחרי שהמוביל הלך ניסיתי ללא הצלחה לעבוד במשך חמש שעות גרועות במיוחד לצלילי הסימפוניה הבלתי גמורה של בכי ויללות מצד הכלבה של השכנה. אחרי ששמעתי שלושה תקליטים של ג'טרו טול בזה אחר זה בשביל להתרכז, הבנתי באמצעtoo young to die  Too old for Rock n Roll שהנביחות נפסקו וכשיצאתי מהבית, ראיתי שלשכנה *כן* יש "איש" בבית. "האיש" אולי אפילו בא לעשות דוג סיטינג על הכלבה הנוירוטית, כי הוא יצא כשהשכנה חזרה, רק שהפעם הוא לא הוציא גרוטאות מהבית שלה לחדר המדרגות. התקדמות המצאתית, ללא ספק. הוא אמר לי שלום בלחש ואז עוד פעם "תודה" בלחש, כשפתחתי לו את דלת הכניסה ונראה כמו דדלי מור בסרט 'האישה באדום' רק עם שיערות לבנות ומדבר בלחש.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? שעושים דוג סיטינג ומוציאים גרוטאות מהבית? מי מכן היא אסתריקה? רוצה מתכון לעוף? לאן עפים הברבורים כשהאגם קופא? אה, לזה דווקא יש לי תשובה אמפירית כי הברבורים בפארק פרס בחולון (יש פארק על שם שמעון פרס בחולון! בחיי התורה! זה ליד ספארק המים 'ימית 2000'. כן, לבריכה בחולון קוראים ספארק מים. המדע עוד לא פיענח למה. כשהייתי קטנה קראו לבריכה הזאת  'בריכת השלום' אבל זה כנראה שם מוזר מדי או שאולי שמעון פרס לא הסכים להם את זה. "בפארק על שמי, יהיה ספארק מים! לא איכפת לי אם אף אחד לא יודע מה זה!") מתו כי זרקו עליהם ביסלי ובקבוקים של סופר דרינק בטעם מנטה.

למה אסור להאמין למאיר שליו

כשאבא שלי יוצא לטייל עם הכלב, הילדים של השכונה שואלים אותו אם זה הכלב החום או הכלב השחור. הכלב החום הוא הכלב שלו, שובב ובלתי מזיק. אוכל רק ספות וחפצי נוי (הוא אכל לאמא שלי כמעט את כל המזכרות שהביאה מחו"ל. כולל שתי כבשים מעץ. אמא שלי כבר שנתיים אומרת: "הבית נראה כמו מעברה". עכשיו הם קנו בית חדש. אולי הם יקנו גם רהיטים חדשים על הדרך). הכלב השחור הוא הכלבה של אחותי שהיא מאוד תוקפנית וקצת מפחידה. צריך תמיד להגיד לאנשים לא ללטף אותה כי היא נושכת.

אבא שלי מאוד אוהב לדבר עם הילדים של השכונה. הוא אומר שיש להם "שפה יפה" כמו שהייתה לי כשהייתי בת ארבע ואבא שלי היה מספר לאנשים שאני יודעת בעל פה את התנ"ך ולא ידעתי בעל פה את "התנ"ך" רק את הקסטה  'מאיר שליו מספר לילדים סיפורי תורה'. עד היום כשיש לי מצב רוח טוב אני מדקלמת: "מה זאת עשית?! אמר אלוהים לחווה. הנחש אמר לי, אמרה חוה ופרצה בבכי. כי עשית זאת, ארור אתה מכל חיות השדה. כל חייך תזחל על האדמה ותאכל עפר. אתה והאדם תהיו אויבים. הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב. כשופך ישפנו אמר הנחש. מה אמרת? אמר אלוהים. סתם. מן בדיחה כזו של נחשים. אבל לאלוהים לא היה מצב רוח לבדיחות של נחשים". בזה מסתכם הידע שלי בתורה. שלאלוהים אין מצב רוח לבדיחות של נחשים. בכיתה י"א רבתי עם המורה לתנ"ך שהנחש בסיפור בראשית אומר לאלוהים "כשופך ישפנו". נו באמת, מאיפה לי לדעת שמאיר שליו עובד על ילדים קטנים.

אז הילד עם "השפה היפה" (טוב, להורים שלו היה כנראה שכל להרחיק אותו משטויות שמאיר שליו מקליט על קלטות) שאבא שלי מדבר איתו, אם הוא בא לגינת יום הכיפורים עם הכלב החום ולא הכלב השחור (אני חושבת ששני הכלבים הם בלבול מוח: גם זה שאוכל ספות וכבשים מעץ וגם זו שתוקפת כל מה שזז שהוא לא מהמשפחה) אמר לאבא שלי: "האם יש לך מושג עד כמה בית ספר משעמם?" ובתור מנהל בית ספר בגימלאות זה מאוד הצחיק את אבא שלי והוא סיפר את זה בארוחת הערב של יום שישי. נראה לי שהוא רוצה נכדים ועד שזה יקרה הוא ימשיך לספר לנו חוכמות של ילדים שהוא פוגש בגינה הציבורית וזה בסדר גמור.

סנוב, באזוּר כבר היית?

זה כנראה היום הבינלאומי של "בואו ונבלבל לבינקי במוח". על הלקוחות הבטחתי לעצמי לא לכתוב, כי זה לא חכם במיוחד. אבל אפילו השכנה, שנוהגת להוציא המון דברים ישנים מתוך הבית שלה ולהניח אותם בחדר המדרגות, שאלה אותי אם התיק הישן המונח בחדר המדרגות הוא שלי כי "הוא לא שלה" ואז תוך כדי שבראש שלי יש אימג' של שלושה ילדים בבגדי ספורט צבעוניים תוצרת עזה מזמרים ביוניסון: "אני יודע ואת יודעת בחפץ חשוד אסור לגעת". ואז ילדה שמנה: "וגם לא להתקרב", היא אמרה שהיא תשאל איש אחד שנמצא בתוך הבית שלה (ככה היא אמרה. "אני אשאל איש שנמצא בתוך הבית שלי"), אם הוא הוציא דברים מתוך הבית, כאילו שאנחנו לא יודעים שהבית שלה מלא בג'אנק והיא מוציאה כל יום דברים לחדר המדרגות (סליחה, לא היא. "איש" שנמצא בתוך הבית שלה), אז למה לבלבל את המוח כשאת מוציאה "חפצים חשודים" מתוך הבית שלך פעמיים ביום ואת בעצמך חפץ חשוד. הגיברת עם הבגד ים האדום, תתרחקי מהשובר גלים.

אחר כך קיבלתי סמס על זה שחברת הביטוח שלנו מנסה לחדש לנו את הביטוח על האוטו שלנו שכבר נגרט, והייתי צריכה לדבר עם המוקדן שניסה בכל זאת לשכנע אותי לחדש ביטוח חובה + ביטוח צד ג' על אוטו שלא קיים יותר (אז תחדשי את הביטוח ותקפיאי! למה אין לכם אוטו? אתם מתכננים לרכוש בעתיד אוטו?) וכל זה תוך כדי שיש לי ארבעה תאריכי יעד בשלושה ימים ומשום מה אני נוטה לקום בזמן האחרון בשתים עשרה ולהרגיש כאילו המוח שלי עשוי מגושים של צמר גפן רפואי, צמר סלעים וצמר שפנים. נא לא להאכיל את החיות בשטח הפארק. נא לא לגעת בסחורה. פנייתכם חשובה לנו. אנא המתינו ותענו לפי התור. זמני ההמתנה במוקד ארוכים מן הרגיל. תודה על ההמתנה. סליחה על הסבלנות.

למה לזגג בחולון קוראים שבירו?

יוגורט עם גרנולה משפיע עלי כמו בנזודיאזפין. אולי זה חוסר הסבילות ללקטוז. אתה הולך לפסיכיאטר והוא שואל אותך: חסר סבילות ללקטוז? עזוב ואבן. קח יוגורט מולר. עם גרנולה זה למתקדמים. זה כמו קסאנקס, רק יותר ממכר. הבעיה, שאחרי שהלכנו לישון באמצע הלילה בגלל ההופעה אני לא צריכה שום טראנקולייזר כימי שכן קמתי באחת עשרה וחצי בבוקר, יקיצה טבעית, אחרי שחלמתי במשך שעתיים שאני לוקחת על עצמי עבודה לכתוב ספר המתבסס על עשרים מאמרים שנכתבו על עשרים ספרים ב-דד ליין של חודשיים בעבור מאתיים שקל. פלא שהתעוררתי עייפה?

להופעה יצאנו בשבע וחצי והתכוננו לנסיעה הקצרה לנמל תל אביב כמו לטיול לחו"ל. הגענו מוקדם ולכן היינו צריכים לחכות רק בתור באורך כמה עשרות אנשים ולא בתור של מאות אנשים. אחר כך הכניסו אותנו למן מתחם מוזר, שהכיל רק משטחי דשא מפלסטיק, שולחנות של בופה בחתונות ודוכנים למכירת אלכוהול ואין צורך לומר כמובן שרוב הקהל ששרץ על הדשא המלאכותי היו אנשים ממוצא רוסי וקיבוצניקים ("שדה ורבורג חוגג שבעים!" היה כתוב לאיזה זקן בן 80 על החולצה), כי גם לאלו וגם לאלו לא סיפרו ששנות השבעים נגמרו. "שנות השבעים נגמרו, אחי. רוצה לקנות בריזר? חולצה עם ציור של איאן אנדרסון עומד על רגל אחת ומנגן בחליל? תקליט ארוך נגן? מה המספר של זהו זה? אני רוצה לפתור את החידה ולהתקשר לשידור החוזר".

ההופעה התאחרה בשעה ורבע ולכן לכדו אותנו במתחם הדשא המלאכותי. הלוק אנד פיל היה של חתונה של חברים שאתה לא מכיר בה את כל הדודות וכמובן שדודה ייצוגית אחת צעקה על הקופאי (יש דודות שבאות למקומות רק בשביל לצעוק על העובדים) שזו חוצפה ממדרגה ראשונה ולא נשמע דבר כזה שהופעה שאמורה להתחיל בתשע, מתחילה בעשר והקופאי מלמל שזה "בגלל השבת". לא ידעתי שאיאן אנדרסון שומר שבת. אולי הוא בדיוק הניח תפילין וקנה דיסקים של מושיק עפיה. אנשים תמיד קונים דיסקים של מושיק עפיה בזמן שהם מניחים תפילין. יש לו סידור עם אדושם צבאות. למכירה רום כרמל. ק"ג. עם מעלית! פונה לירוק, שחור וסגול!! בדובנוב!!! לא בשבת!!!! לא בשבת, אמרתי! לבסוף אחרי טריליון שנה ההופעה החלה והיא פיצתה על חוסר הנוחות שגרמו המארגנים בגדול, רק שעבורי היו עודף גירויים:

סאונד כמו במחנה העינויים גוונטנאמו כי קנינו את הכרטיסים  הכי יקרים וישבנו קרוב לבמה; מסך ענק שמקרין סרטונים ואימג'ים; היצירה עצמה שהיא די בומבסטית גם בלי כל השטויות האלו; איש בן 70 עומד על רגל אחת ומגן בחליל צד; שחקן-זמר שהיה יותר מדי יפה עד כדי כך שזה הפריע לי בעיניים, ששיחק את הילד ביצירה ושר את כל הקטעים שאיאן אנדרסון כבר לא יכול לשיר (רוב היצירה בעצם) + מתופף + נגן בס + נגן סינטיסייזר + דרוש קצב במחלקת הבשר של שופרסל שדרות. המון רעש. מהחלק השני שלא שמעתי מעולם כבר לא הבנתי אף מילה. בשלב הזה הייתי מוכנה כבר למסור שם מלא, שם יחידה ומספר אישי אם כי ברשלנותי שכחתי את פנקס השבי שלי בבית.

חזרנו באחת בלילה הביתה: עייפים, מרוצים אך חרשים משהו וישבנו לראות את  How to make it in America עונה שניה בשביל להתאושש לפני השינה. יהי זכרם של תאי השמע שמתו לי באוזניים ברוך. השם יקום דמכם במהרה בירושלים הבנויה. להזמנות חייגו.

הערב, אנחנו הולכים לראות בפעם השלישית את ג'טרו טול. הפעם, בנמל מבצעים את thick as a brick במלאות שלושים שנה או משהו. ככה זה שאוהבים מוזיקה משנות השבעים. גם האומנים הם בני שבעים. אבל איאן אנדרסון הוא אנרגנטי כזה, קופצני משהו, עם בדיחות מטורפות וסיפורים מעט ארכניים, וכל זאת במבטא בריטי קצת קשה להבנה. בפעם הראשונה ראינו אותו עם הסימפונייט רעננה באמפי-פארק רעננה (הו, הבורגנות!); בפעם השניה בהופעה קצת יותר רוקיסטית (קצת הרבה יותר רוקיסטית, במובן הפולק רוק-מתקדם של המילה) בקיסריה ועכשיו, בנמל. הוא בטח יספר את הסיפור הארוך על הילד בן השמונה שכביכול כתב את כל מילות האלבום בתור חיבור לבית הספר ודמותו מופיעה על העטיפה: רצינית, ממושקפת ושמנמנה.

בשביל "להתכונן" להופעה שמעתי את Minstrel in the gallery ואת Stand up ואפילו את Passion play הקצת מייגע. Minstrel in the gallery היה אלבום השינה המושלם שלי כשהייתי בצבא, בנסיעות אל הקריה בשש וחמישים בבוקר (לחשוב שהייתי קמה כל בוקר בשש ועשרים). Minstrel in the gallery ו- Heart and bones של פול סיימון. ב- Heart and bones הייתי תמיד מתעוררת בשיר Car are cars השיר הקצבי והפחות מוצלח באלבום, שהיה אלבום כושל יחסית של פול סיימון, למרות שיש בו שירים נפלאים כמו Rene and Georgette Magritte with their dog after the war. אולי כי זה אלבום שצריך להתרגל אליו, הוא צריך לגדול לך על העור או לישון איתך בקו 74 מחולון לקריה בתל אביב.

ב- Minstrel in the gallery לא הייתי מתעוררת בכלל, לעומת זאת. אולי רק מהמהמת בעונג כאשר איאן אנדרסון היה מקונן באמצעות הקסטה השחוקה שלי:

kiss and tell

"יום אחד קרה מקרה: המקרה עצוב" העוזרת הניחה את הסרטים של האוזן בינות לסרטים הקנויים שלנו וכתוצאה מזה שכחנו במשך שבוע להחזיר לספרייה את החלק השני של הסדרה 'בוס' עם קלסי גרמר. לעוזרות יש מושגים משלהן לגבי סדר. נוסף על כך, נתקענו באמצע המתח בסדרה המשפטית התיעודית המצויינת 'המדרגות' וכך נאלצנו לצפות בדויד בעשר בבוקר שלא לגרום לעוד איחור. פתיחה רדומה משהו ליום השישי.

כשכבר הגענו למיטה, נרדמתי באמצע החיבוק. זה ממש מאורע נדיר, ליקוי חמה בקאנדהר, שאני מצליחה לישון בשעות הצהריים אז הייתי מוכרחה לחגוג את היקיצה עם אספרסו קצר. בכלל, גיליתי שדילוג על מנות קפה עושה אותי נרגנת ובלתי נוחה לבריות ומכיוון שהבריות חיכו לי במיטה חשתי צורך לוודא באמצעות כימיקלים את סבר הפנים הנאה שלי באותו אחר צהרים מופז. אז הכנתי אספרסו וישבתי לאכול את "המתנות", אותם מאפי שקדים קטנים שמקבלים עם החשבון במסעדה שהלכנו אליה אתמול. ג' הנהיג לעצמו נוהג לשאול ביום השישי "אכלת כבר את המתנות שלך?" והמשפט הטיפשי הזה מענג אותי בצורה מטופשת לא פחות. יש לי יסוד אינפטילי באישיות. אפשר אפילו לומר שיש לי קצת אישיות בתוך יסוד אינפנטילי. אז שתיתי אספררסו קצר ואכלתי "מתנה" אחת ואז חזרתי למיטה. יום שישי חזר.

יום אחד קרה מקרה
המקרה עצוב!
בר כוכבא נפל בשבי והושם בכלוב!
מה נורא כלוב זה
(המקהלה חוזרת: מה נורא כלוב זה!)
בו היה שועל
בר כוכבא צחק מאוד
התעצבן שועל.
שועל שועל
שועל שועל

אחרי שאתה לא יוצא מזה זמן מה מהבית, אתה כבר לא רוצה לצאת מהבית. זה כמו ש-"אם לא אוכלים אז לא רעבים" כמו שאמא שלי תמיד הייתה אומרת. בת הדודה שלי שהיא דיאטנית פרסמה היום בפייסבוק שאם רעבים לפעמים צריכים פשוט לשתות מים. לא ידעתי שגם "אנשי מקצוע" (טוב, היא לא בדיוק "מן השורה הראשונה". היא למדה ברידמן) תומכים בשטות האנורקסית הזו, כאילו הגוף לא יודע להבדיל בין רעב לצמא.

הייתי אצל הרופאה הכללית שלי היום. אינ אנד אאוט בעשר דקות. מעניין מתי אפסיק להתפעל מזה שאני לא צריכה לנסוע מרחק של שעה באוטובוס, לשבת בחדר ההמתנה שעה וחצי; לבקר את ההורים ואז לנסוע שוב באוטובוס הביתה, רק בשביל מרשם. ומערכת הכריזה שקוראת את המספרים והרופאה האמריקאית הצעירה והנחמדה והשכונה הנעימה שבה ממוקמת המרפאה. איזור בורגני הרבה יותר מסביבת הבית, מן הצד השני של בוגרשוב ואם נורא רוצים, ויש כוח לפגוש פרחות שיפוטיות משהו אחרי ששוחחנו חרישית עם האמריקאית המנומסת בעלת המבט האירוני, אפשר לסדר את הציפורניים בדרך חזרה או לקפוץ לסנטר לעוד קפה. קח עוד תפוז, אתה יודע למה.

עוד קפה זה פתרון לכל דבר. גם עוד מקלחת חמה או סדרת דרמה משפטית תיעודית על אדם שכן או לא רצח את אישתו. המזגן והערב שירד מייצרים אווירה סתוית כוזבת. "כמעט תמיד אני מרגיש אולי טיפונת מאוהב" כתב אולארצ'יק על בת ים. ניו-יורק היא אולי "לא בית" אבל תל אביב כן. בואו ונשאב הנאה עמוקה מן המשאבים היתרים של קופת החולים תל נורדאו ומהמזגן וממכונת האספרסו ומהסדרה התיעודית המשפטית של קנאל + שאורכה כשש שעות ועשרים וארבע דקות. שש שעות ועשרים וארבע דקות לשבת על הספה ולא לרצות כלום, כי "אם לא אוכלים לא רעבים". כי מים.

מנוחה נכונה

גמר 'כוכב נולד' נפוח כמו גופה טבועה מושתק במיוט על המרקע. סוג של לא להיות לבד מול סוג של מדורת השבט. אני יודעת שאבא צופה בתוכנית עכשיו ושואלת את עצמי מתי הוא נעשה זקן כמו סבתא שמחכה בציפייה לרגע בו הזמר בעל הפיאה הבלונדינית והקמטים העמוקים שמנחה את תוכנית הבידור בערוץ הרוסי יזמר סוף סוף. זה לא נגמר עד שהאיש עם הפיאה לא שר. עד שצביקה הדר לא מספר אלף בדיחות תפלות. בסוף כל משפט יושבת גברת עם שמלת פאייטים.

מפגן של טעם רע זה היה. איש אינו באמת יכול להתעניין בזה, אפילו לא אני, עם החיבה האינסופית לתוכניות טראש: 'טובעים בחפצים', 'התמכרות' ועכשיו רבותי, מן היוצרים שניצלו את הנרקומנים בהתמכרות, באה סדרה חדשה: 'שמנים' על שמנים שצריכים דיאטה. את יודעת מי אוהבת את הערוץ הזה ומשלם עליו מחיר פרימיום? דודה בינה שקוראת רק רם אורן ומבשלת כמו-אוכל עם כמו-יונז וכמו-סוכר כי יש לה לבלב פגוע. לשכנה יש כלבלב פגוע. פ' אומר שחווית החיים הבסיסית היא סבל.

אני בורח מן הסבל ומחליף אותו בשקט. עבדתי; יצאתי אל הסנטר לקנות קפה; יצאתי שוב אל חדר הכושר להרוס את הגב על ההליכון ולצפות ב- 'התמכרות'; בתום האימון קניתי כריך של הודו מוקפץ ואכלתי אותו בדממה. בשולחן הסמוך אלי מילא איש מחברת בכתב יד צפוף ואיזה אמריקאי מנומס קם וביקש עוד קטשופ.

זה קצת המוני לאכול באמצע הקניון, מול טויס אר אס ובאג שמפרסמים אוזניות לצעירים בשם קנדי סקאל ולשמוע את הפרסומות שמתנגנות בלופ, אבל זו מנת החלבון הטובה ביותר שאני יכולה להשיג לאחר אימון בלי לבשל ומי רוצה לבשל אחרי ששילם לעוזרת לנקות את המטבח. אפילו לא הבאתי את הכריך הביתה בשביל לא להפיל חתיכות של הודו על הריצפה ולא לזרוק את העטיפה המשומנת בפח של המטבח.

אתמול, אחרי כמה שנים של טיפול, גיליתי לפ' שאני אכלנית סלקטיבית בעלת פוביה ממיונז והוא אמר שאין טעם להיכנס לזה והסכמתי איתו. אני אכלנית סלקטיבית מגיל אפס. מספר המאכלים שמגעילים אותי גדול ממספר המאכלים שאני מוכנה לאכול ואם האיש שהיה לפני בתור היה מבקש מיונז בתוך הכריך, הייתי מסתלקת מחשש סכין המריחה המלוכלך בלבן הביצים המגעיל הזה.

אבל האיש לא הזמין כריך עם מיונז אלא המון ירקות ושלושה סוגים של מוקפץ. מן שוחר בריאות כזה. גבר צעיר ונקי עם זקן והאמריקאי המנומס שלא עקף אותי בתור למרות שהמוכר פנה אליו ראשון והאיש הממלא את המחברת שלו בכתב בשפה זרה והפרסומות של הסנטר. טוב לאכול אחרי אימון. זה סוגר לנו את הפינה בצורה הרמטית. עכשיו נשאר רק להתקלח ולבצע אקרובטיקה בלסגור את הרוכסן האחורי של השמלה ואז שארית היום משתרעת לפנינו נקיה וריקה ושוקטת. הסלון מואר באור יפה. הספה מזמינה.

אלו שעות הערב המשתרעות שקטות וריקות להכעיס. המורה לתלמוד בתיכון שכינינוה בבא-מִדלדל ברשעות נעורים מצויה, משום שניסתה נואשות להקנות לנו את מסכת בבא-מציאה ומשום שהייתה שמנה הנתונה בשלהי גיל העמידה והייתה לובשת שמלות מו-מו צבעוניות ונהגה להגיע לכיתה כשהיא נושאת את חפציה בסל פלסטיק קשיח המיועד לקניות בשוק – המורה לתלמוד הזו שאינני זוכרת את שמה, רק את תלתליה הבלונדיניים ואת מבטה הנבון, הייתה נוהגת לומר, במהלך ניסיונות חוזרים ונשנים לקבל שקט מהכיתה המשועממת שלא היה איכפת לה שלא לקבל ציון עובר בתלמוד, שאדם אינטלגנטי תמיד, אבל תמיד, יודע להעסיק את עצמו ובכך התכוונה לומר שהיא רק מבקשת, אם זה לא קשה, לתת לה להעביר את השיעור וללכת, לשאת את סל הקניות האדום שלה לחדר המורים ואני,

אני הרי אדם אינטילגנטי (קומי, הלא את אדם אינטלגנטי) יושב על הספה הכתומה וקורא את 'חייבים לדבר על קווין'. הגופיה השחורה שלי רטובה מזיעה אחרי "שרצתי" במשך חצי שעה על מתקן המדמה קפיצות של ריצה והספה איננה ארץ חפץ אלא מתקן המדמה שלווה שבין אדם למזגנו שבין אדם לביתו הנקי ולתריסיו המוגפים ולשאריות הפסטה ברוטב ארביאטה המקשטות את השולחן בסלון שהוברק על ידי העוזרת וכבר עבדתי היום וכבר שתיתי שלוש כוסות קפה ויצאתי לרחוב בשמלה חדשה והייתי אצל פ' ולא היה לי מה להגיד לו כי החלטתי לא לדבר יותר על שטויות. פעמים רבות אני מחליט שלא לדבר יותר על שטויות ולא לנהל יותר שיחות סתמיות ואז נדמה לי כאילו אין בעולם דבר אחד שבאמת שווה לאומרו ובאמת אין. דומה כי אין העולם מתקיים מחוץ לחדר המואר היטב ואין בכך ולא כלום. אפילו לא אבידה לתת בה סימנים (בבא מדלדל היקרה, איפה שאת מתאבכת עכשיו, לא בזבזת את השעות שהיית יכולה לבלות בשוק לשווא בהקראה מן האות המתה למפגרות של המגמה הספרותית בי"א 5).

תקופה מעניינת לקרוא את 'חייבים לדבר על קווין', הספר שקניתי היום בסטימצקי בזמן שהעוזרת ניקתה את הבית, מותירה אותי בת בלי בית למשך תקופת זמן קצובה ומוגדרת, משוטטת בקניון כאילו הייתי חיה דו-תכליתית: אישה מפונקת ואדם אבוד: אזרח בעל ערך לחברה הקפיטליסטית משמע צרכן (כשאספתי את כרטיס האשראי החדש הפקיד הפליט מן הלצונת פושרת בדבר בזבוזים ואני לא שיתפתי פעולה ולא חייכתי. כמעט בכלל לא חייכתי היום). לבוש בשמלה יפה (משפט אוקסימורוני משהו. בעייתי מבחינה מגדרית ומבחינת תפיסת העצמי גם), נעול בסנדלים של חמש מאות שקלים, חמוש במשקפי שמש שמסתירים מבט מנוכר שמסווה את העור השקוף. שכבת ההגנה הכפולה. הולך כאילו היה בעל מטרה, אפילו אם המטרה היא בית הקפה ואחר כך הבנק ואחר כך רואה החשבון ואחר כך לשוב בתור נתין צייתן אל הבית שנכבש בידי ס' המנקה, לשתות המון כוסות מים שלווה גדולה : שאלות ותשובות

להגיש לס' תה אנגלי ורוגלך שקניתי רק בשבילה בהפסקת קפה למנקות, חידוש שהנהיגה אמא שלי שחושבת שהפסקת קפה היא חרוזי זכוכית בהם ניתן לקנות את ליבם של האינדיאנים החרוצים שלא יעזבו לעולם אחרת אחרת ואוי ואבוי הבית ישוב להיות ארץ ישימון מלוכלכה וקלוטרית ולא הבית-שלך-כל-כך- נעים. מחיר: ארבע שעות של הומלסיות מבחירה פעם בשבועיים + 220 ש"ח + נחמדות אין סופית שגובלת בהכנעה בפני הגברת הרוסיה והנמרצת. מאוד נמרצת. פינוקי הולך לדיזנגוף סנטר. פינוקי הולך לבנק. פקיד אומר לפינוקי "כרטיס מוכן לבזבוזים". פינוקי לא אומר כלום בתמורה, הוא מתיישב בלא חמדה על הספה הכתומה  ו- 'חייבים לדבר על קווין' ביום הארבע עשרה למחזור בלווית כוס קפה בארבעה עשר שקלים בבית הנקי נקי שלו והשקט שקט. ביקור הגברת הלא כל כך זקנה נגמר ומתחיל שבוע. שיהיה.

הפיפ-שואו נפתח. פיפ-שואו כמו של דיוויד מיטשל ורוברט וב, לא כמו של זונות בתחתונים סקסיים ומגפי ויניל אדומים עד הצוואר. הלכתי עם צוונצ לקניות ובסוף אני זו שקניתי, שמלה שחורה ושמלה אפורה. אם הייתי לבד, המוכרת התימניה שאומרת "את צריכה עם זה תחתון גבוה של סלוגי או מחטב", הייתה מאיימת עלי והייתי בורחת, עוד לפני שהיא הוציאה את השמלה השחורה שהתאימה מאוד וסידרה לי את המחשוף. הייתה פעם תוכנית כזו, 'המחשוף' עם יוני להב וגיא מרוז וקשה להאמין שהשמן המפונק הזה עם הסנטר הכפול והסנאי המתולתל בתור בת זוג הוא הוא עופר, הגבר הבוגדני מ- הספר 'אשת איש' שכתבה ראש האופוזיציה על הרומן האסור שניהלה ממתי שהיא עוד הייתה עיתונאית עם ש' שורקת שעוד לא העלתה על דעתה להחליק את התלתלים בפן חלק. כנראה השמן אוהב תלתלים שמתפקדים בתור שיער של נשים תוקפניות. אבא שונא נשים תוקפניות ואת ראש האופוזיציה ואני אומרת לו שהוא פשוט לא אוהב שלנשים יש דיעה והוא לא מבין על מה אני מדברת. בזמן האחרון יש לו המון חברים בגיל שלי שקוראים להם גולן ואבא שלי עוזר לחברי הגולן שלו לסייד את הבית והוא מתפעל מזה שחברי הגולן שלו עזבו את בית הספר בכיתה י' והם משווקים מורשים של ד"ר גב וסוכני ביטוח ויש להם גרושות.

ואחרי שעברנו בכל חנויות הסמרטוטים שאחותי אוהבת – במקום של התימניה ששאלה אותנו לשם של "קנגרו מספר" בתשחץ שדווקא לא היה מקום של סמרטוטים אני צעקתי מתא המדידה "קנגה" והיא צעקה בתמורה "שתי אותיות" ואני אמרתי "רו" ואחותי אמרה לה שבליטה בגוף זה לא יבלת וששם הזמר הוא דני רובס ושזו תמונה של הקוסם המעצבן נמרוד משהו – נכנסנו לסנטר ואחותי אמרה שהיא חייבת 'גולף' כי יש להם בחלון הראווה שמלה יפה ואני אמרתי לאחותי שלשם אני לא נכנסת אפילו לא בקדחת הקניות הקשה ביותר ואז מצאתי שם עוד שמלה ואז אחותי מדדה גם אותה אחרי שהשמלה של הבובה בחלון הראווה התגלתה כיפה על בובות בלבד והיא שאלה אם איכפת לי ובדרך כלל איכפת לי לראות את הבגדים שלי על אנשים רזים, אבל איתה לא וקנינו את אותה שמלה כמו BFF שאף פעם לא הייתה לי אבל מי סופר.

מחירים שרק חצי חינם יודע להעניק

אמא שלי התקשרה להזמין אותי למסיבת יום הולדת שעורכת בת הדודה שלי, כי כבר כל כך הרבה פעמים הזמינו אותנו, אותי ואת אחותי, ולא באנו, שכבר לא מגיעה לנו הזמנה ישירה. המסיבות של בת דודה שלי הן תמיד רחוקות ובשעות מוזרות. בפעם האחרונה המסיבה הייתה בקיבוץ רחוק מאוד בצפון, ביום שבת בשעה 10 בבוקר. למה מישהו חושב שאנשים ישמחו לקום בשש בבוקר ביום שבת ולסוע לצפון, במיוחד אנשים שקמים בשבת בשעה שהמסיבה רק מתחילה ומכינים לעצמם אספרסו קצר, דרגה 10 במדרג חוזק הקפסולות של נספרסו, ומתחילים לעבוד.

הפעם המסיבה היא בקריית אונו (ביום שבת בעשר בבוקר. למה לשנות נוסחא מצליחה) ואני מאוד רוצה לבוא, משום הערגה המשפחתית שתקפה אותי לאחרונה. אם אני יכולה לשבת בשבעה של דוד של ע' ולבוא כל שבוע לסבתא שלו, אני גם יכולה לא לעבוד שבת אחת ולהגיע לאיזו מסיבת יום הולדת של איזו ילדה קטנה ששמה כשם אחותי, כי בנות הדוד האלו אוהבות את אחותי נורא ואולי לדפוק איזה איחור אקדמי קטנטן של שעתיים ומשהו ובכל זאת להתעורר מעדנות עם איזה אספרסו קטן וחצי שעה של עבודה. קשה לי להתעורר בלי לקרוא בבוקר איזה מאה תמציות של פטנטים, זה חומר קריאה יותר טוב ממגזין רייטינג ז"ל אצל אבאמא בשירותים או פנאי פלוס בארומה ראשל"צ

(כן, הייתי בארומה ראשל"צ. אני לא אשמה שהיו לנו כמה פטירות פרובנציאליות במשפחה המורחבת לאחרונה. זה היה הלוויה + קצת שבעה + כריך בארומה + ביקור אצל ההורים + קניות בחצי חינם חולון "במחירים שרק חצי חינם יודע להעניק" (מי המציא להם את הסיסמא? בא לי עכשיו עכשיו להיות ה- BFF של החמוד המפגר העילג הזה ולשבת איתו בארומה ראשל"צ על כוס שוקו חלש aka "קפוצ'ינו" ארומה). גיברת, כבר העניקו לך היום מחיר? שאני יפניק אותך במחיר?

אמא שלי גם התקשרה לומר לי לא לומר כלום על החתונה ואני אמרתי לה גם לא לומר כלום על החתונה אפילו לא לדודה, כי זה רק עניינה של אחותי ולא צריך לסבך דברים שהם גם ככה מסובכים. היא חושבת שגם אחותי לא צריכה להגיד כלום, אבל אחותי ממילא לא רוצה לבוא. היא מאוד תחרותית. מבחינתה חתונה וילדים זה מעין תו תקן וזה לא שהיא קיבלה את הרעיון הזה מהאוויר ע"ע  y-net יחסים, או y-net כתבות לישראלים בעלי פיגור קשה וגישה לאינטרנט. יש שם מינֵי כתבות כגון למה יש עדיין בעולם נשים שלא מורטות שיערות מעצם הזנב (מורטות שיערות מאיפה? למה לקוראים שלכם יש זנב?) וכתבות על

למה הוא לא מתקשר/ נשים ופילים לְמה הם חיים/ בגדתי באישתי עם פוסטר של ירמי קפלן שתלוי אצלי במשרד/ הפלתי בפעם העשירית את העובר של המאהב הנשוי שלי/ יוצא עם שתיים ומאוהב באחרת/ למה הממשלה מרשה לנשים שמנות לחיות וכמובן, כתבת הלהיט של כל הזמנים, עם לא פחות מעשרת אלפים תגוביות: איך לחזר אחרי דובי גל בפייסבוק ובמסנג'ר (לדובי גל אין מחשב ובגלל זה נשים רבות טועות וחושבות שהוא מסנן אותן בפייסבוק ובגלל זה צריך עליו מדור שלם ב- y-net יחסים) ובברכת "דובי גל תעשה שיהיה לי כלב" נסיים ותבוא עליכם הברכה ושהשם ייקום דמכם במהרה בירושלים הבנויה במחירים שרק חצי חינם יודע להעניק ואימרו אמן.

תרצה גרנות

פגשתי את צוונצ בדרך לקנות צהריים. היא הייתה בדרך לסנטר, לקניות והציעה להצטרף אלי לצהריים, אפילו שהיא כבר אכלה, כי זה מבאס לבוא איתה לקניות, לטענתה. נזכרתי בחוויות מקניות עם אמא שלי בתור ילדה ונטיתי להסכים איתה כי חשבתי שאולי הגן של "קניינות מעצבנת" עובר בתורשה. כשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה גוררת אותי לעשר חנויות ובסוף קונה את מה שהיא ראתה בחנות הראשונה. אני, לעומת זאת, מחליטה תוך עשר שניות ותמיד בקופה צריכה להגיד "שאף אחד לא עזר לי" כי מרוב שאני מודדת מהר, אף מוכרת לא מציקה לי כי אף אחת לא מבינה שאני רצינית. לאמא שלי, פעם מוכרת בדורין פרנקפורט אמרה, כשהיא רצתה למדוד משהו בפעם השניה לפני שדודה שלי תבוא לחוות דיעה על הקניה: "אני אביא לך את הבגד כשאחותך תבוא". אמא שלי קוראת לדודה שלי לבוא איתה לקניות חשובות כי היא מאוד אוהבת להתייעץ. היא האדם הכי מתייעץ בעולם. היא אומרת לי "בובה, אני רוצה להתייעץ איתך" על כל מיני דברים. רוב האנשים לא מתייעצים עם בובות בדרך כלל.

אז אמרתי לצוונצ שאני רק הולכת לכבות את המזגן בבית והצטרפתי אליה לאיזה בית קפה קטן ואכלתי קיש. השיחה זרמה באופן נהדר, בגלל שישנתי מצויין בלילה כבר שלושה לילות רצופים. צוונצ סיפרה לי על ידיד שלה שעובר את "משבר גיל הארבעים" בגיל 35 והוא גילה שהוא לא השיג כלום בחיים ולכן הוא חושב ללמוד קופירייטריות. אמרתי לצוונצ שלימודי קופירייטריות אצל בנים זה כמו לימודי בניית ציפורניים אצל בנות וצוונצ אמרה שלא, כי בניית ציפורניים זה קורס פרקטי ועל בוגרי הקורסים לקופי, אף אחד לא יורק והיא יודעת, כי זה כבר הבחור השני שהיא מכירה שלומד קופירייטריות. אמרתי לה שהיא צריכה לדוג את החברים שלה מכיתה של תרצה גרנות והיא שאלה מה זה "תרצה גרנות" כי החבר שלה לשעבר למד ב-"ביצפר". same same. ואז היא אמרה שהבחור הזה שמיואש מהחיים שלו ורוצה ללמוד קופי, הוא עורך דין ושהיא חושבת שלימודי משפטים זה כנראה משהו ברמה מאוד נמוכה, כי עורכי הדין שבאים להתמיין אצלה תמיד אהבלים כאלה ועונים תשובות לא קשורות עם תחכומים דביליים. לא נורא, תמיד אפשר ללמוד בניית ציפורניים או מקסימום סייעת לגננת.

הגידו כן לזקן

דיברנו על ילדים עד שתים בלילה ואז ע' החליף את המצעים כי רציתי להחליף צדדים במיטה: נמאס לי שהוא עומד מעלי בבוקר כשהוא נועל את נעלי הטאבי מרובות הקרסים. זה היה נעים לישון בין ע' לקיר על מצעים טריים ונרדמתי מיד ובכל זאת, בבוקר, נדמה היה לי שלא ישנתי מספיק ונשארתי במיטה "בכוח" עד עשר ועשרים ואז התחלתי לעבוד מבלי להתלבש, כי די חשבתי לחזור למיטה שוב. הדרך שלי להשיג שלווה בזמן האחרון היא לא לזמן לחיים שלי גירויים מיותרים. הגידו כן לזקן. אני פועלת כל הזמן בצורה חצי מודעת וחצי לא מודעת להורדת הגרייה מהסביבה. למשל, ביום של ההלוויה לא עניתי בכלל לטלפונים, למרות שדווקא היו הרבה. בתמורה אני נחה הרבה ובתמורה הטלפון שותק.

אז עבדתי בתחתונים ואז נכנסתי להתקלח, למרות שהתרחצתי לפני השינה. התחשק לי להתפנק עם הרבה סבון ולצחצח שיניים עם המון משחת שיניים ולשפשף את כפות הרגליים עם מברשת רכה ואז שוב לא התלבשתי וחזרתי לעבודה ודווקא גיליתי שיש לי ריכוז בסדר, אז הדלקתי את הטלפון ואת המייל ואחרי שעתיים כמעט והתחלתי לטפל בצ'קים להפקדה, אבל ברחתי במקום זה לסופר-פארם כיוון שמאוד חשוב חשוב לקנות דווקא עכשיו מטליות קטנות להסרת איפור, שגמרתי חבילה אתמול בגלל שהתאפרתי להפגנה. איחרנו להפגנה, אבל הספקנו לשמוע את רונה קינן שרה את שחקי שחקי. סוף סוף כולם מכירים את שחקי שחקי. זה הישג של המחאה. לפני רונה קינן נאם איזה איש קצת מבולבל, עורך דין שהוא ניצב בדימוס או משהו ואז חשבתי על התשעים ושמונה אחוז שמוציאים שם רע לשני אחוז הנותרים ועל כתב העת 'עורך דין ואיש רע'.

בסופר-פארם חשבתי על משהו שמרגיז אותי, שהוא מרגיז אותי רק לפעמים כי ברוב הזמן אני לא חושבת על זה. פעם הייתי בוכה מזה מרוב תסכול. היום זה כמו זכרונות כואבים מהילדות, כשאני חושבת על זה אני אומרת לעצמי להפסיק להתבכיין. זה כמו שיצאתי לפני שעה לקנות עוגיות וקפאתי במקום כשמישהו כמעט ודרס אותי עם האופניים שלו: הוא נטה לעברי קצת בכוונה, נוסע סלאלום על המדרכה ואחר כך כלב נבח עלי ואמרתי לעצמי שזה מגיע לי כי אולי התחלתי לשים זין בטעות וזה לא בסדר. כלבים ורוכבי אופניים מרגישים דברים כאלו. גם אנשים שיורקים מהמרפסות. זה לא בסדר לשים זין בטעות. או ששמים בכוונה או שלא. הפסיכולוג שלי אמר לי שבדילמה הנצחית והאוניברסלית בין הרציו ליצר מותר להחליט מה שרוצים, העיקר שלא נגררים. בוחרים כיוון ומושכים אליו בכל הכוח. אלא שאין לי כוח. הדרך שלי להשיג שלווה בזמן האחרון היא לא לזמן לחיים שלי גירויים מיותרים. אני מזמינה לעצמי מרק עוף מהג'ירף כאילו שאני חולה ואני צופה בסרט משעמם של הונג סאנג-סו בשחור לבן. בא לי תפוצ'יפס.

קטקט קטון

יש לי ערגה למשפחתיות בזמן האחרון. אני מרגישה מאוד בנוח עם המשפחה של ע' לאחרונה ואפילו בנות הדוד של ע' משכונת התקווה שדי מתעלמות ממני, לא פוגגו ממני את הנינוחות שחשתי שם, אצל סבתא שלו אתמול. בפעם הראשונה מאז שאני מכירה את ע', הוא יזם את סוף הביקור, כי רצה להגיע להפגנה. לי לא היה איכפת להישאר ולהביט בחוכמות של הילדה י' שביקשו ממנה ענבים והיא חיפשה ומצאה את העינבים הזעירים ביותר בשביל לתת, כי כולם עודדו אותה לזה בצחוק ואמרו לה "להפסיק להתקמצן על אמא" ואבא של ע' שרואה 'פגוש את העיתונות' בקולי קולות, למרות שזה לא מעניין שם אף אחד חוץ ממנו, אבל בלי הכבדות הרגילה שמתרחשת במקרים כאלו כאשר "ראש המשפחה" רוצה לצפות "בחדשות" ו- "שה! שה! חדשות!", כמו אצלנו, שאבא שלי קם באמצע שיחה ומדליק 'מבט' בפול ווליום כי אין לו כבר כוח אלי ואל אחותי. קו-אקסיסטנס של מהומה עליזה, הייתי מגדירה את זה -  "על ראש הברוש שבחצר, שמחה והמולה" וכל הצחוקים שהרצנו בשבעה של ד', עם הבנים האבלים. כזה אני רוצה.

אז מה הפלא (טלאפלא) שכשאיזה הזוי אחד מתחיל לכתוב לי מכתבים בעקבות הבלוג הישן שלי והוא כותב לי שהוא אחרי ארוחת ערב משפחתית והוא משים את עצמו עובד, אבל כותב לי. כאילו אני והוא כבר נמצאים באיזו אינטראקציה מרובת שנים של "בגידה" ובמכתב הראשון הוא כותב לי שזה עתה סיים רומן, משהו בי נגעל. וכשאני חותמת מכתב קצר ב-"הולכת לבדוק מה יש בארון העוגיות" והוא משיב "תהני מהעוגיות ממי" בא לי להקיא על המקלדת. הכל בי נעשה סילודים סילודים באותו רגע והעולם נראה לי מכוער. אני לא מסתדרת עם רומנטיקת האינסטנט הזו. זה לא בשבילי. הוא כתב קטונתי עם שתי ט'. הראיתי את זה לע' ואמרתי לו שזה קטונטי מיוחד של קטקטים וע' אמר שקטקט קטון זה משהו באמת נפלא ונהדר ואני אמרתי שזה כמו שאנורקסית יורדת מארבעים קילו לשלושים וחמש קילו. קטקט קטון. כל הקטנה היא משמעותית פה. כל הוזלה משמעותית. "רק היום. רק היום. לא לשים בסל בטעות, רבותי". לא לשים בסל בטעות.

מנת יתר מעניית של ב

פתאום כמו נושר החייץ/ וזמן עומד ואינו נע/ ושוב אני רואה פנייך/ כבפעם ראשונה

ימים מוזרים, מר קורטיזון. אבא של י' נפטר בדיוק באמצע החופשה שלקחנו אני וג'. הרעיון של ההלוויה שכלל לפגוש את י', בפעם הראשונה אחרי הריב בקנדה + לפגוש את כל משפחתו, שלא בדיוק מעריכה אותי, היה מלחיץ עבורי והתכוננתי לאירוע כמו לקרב, כולל לקנות בגדים להלוויה. מי קונה בגדים להלוויה?

ביום שלישי הודיעו לנו שהוא נפטר ושההלויה תתקיים למחרת. הלכנו לישון בשעה הכי מוקדמת שהלכנו לישון בעשר שנים האחרונות, קצת לפני חצות וקמתי כמו נמר, בתשע וחצי, מה שלא הפריע לי להילחץ בהתארגנות ולשפוך את כל הארון על המיטה, רק כי היה נדמה לי שהגומי במכנסיים החדשות, יהפוך את החולצה מחוסרת השרוולים אה-לה קרן מור, לחולצת בטן אה-לה ויקי פולארד  yes but, no but, yes but. בסוף חגרתי חגורה שתחזיק את המכנסיים ונראיתי מאוד "תל אביבית". החוש האופנתי שלי מתפתח באמצעות פעפוע.

רק שהשניים התל אביבים, תעו בפיז'ו של ההורים של ע' בכבישי הדרום והגיעו להלוויה עם סיומה. אבא שלי קצת נלחץ מההיעדרות שלנו והתקשר לסלולארי שלי כל חמש דקות ("נגמרו ההספדים כבר! איפה אתם?!") ובסוף חיכה לנו בשער בית הקברות בשביל להוביל אותנו אל האבלים. אבא שלי אמר לע' שהוא יכול להתקדם יותר מהר אל המשפחה שלו וחשב לצעוד איתי מעדנות מאחור, אבל אני אמרתי שאני יכולה להדביק את הקצב שלו ופסעתי לצידו בשביל במהירות יחסית עד שפגענו בי' שאכל חטיף אנרגיה עם שוקולד וחיבק קודם את ע' ואחר כך אותי ואז חיבקתי לפי הסדר את סבתא חנה, את חמותי ואת אמא של י', שקראה לי "חמודה" ואת אחיו של י', שהיו לבביים כאלו אלי, משום מה, אולי כי זו הייתה מחווה יפה שבכלל הגעתי, אחרי מה שהם האכילו אותי כל השנים.

אחר כך נסענו לוילה שלהם ו-י' סימן לי לשבת לידו והתחלנו לצחוק ולדבר שטויות כמו פעם, מה שהיה מוזר. שכחתי כמה הבדיחות שלו לא מצחיקות באופן חמוד כזה. כולם היו במצב רוח די "שיבעתי" ורק אני וי' וע' והאח הקטן של ע' והאח הקטן של י', הרצנו קטעים וצחוקים. החיים מוזרים. דיברנו על איך שהיינו מכינים פעם פיצות מפיתות וחביתות עם גבינה צהובה וכל סרטי האיכות המעאפנים שראינו בוידאו הישן של ההורים שלי כל יום שישי בערב וי' אמר שהוא זוכר את אמא של סבתא שלי, שהייתה גרה אצלה (ע' שהוא בן הזוג שלי כבר שמונה עשרה שנה לא הכיר אותה. אחותי הקטנה בקושי זוכרת אותה. כל כך הרבה שנים אני וי' מכירים. שנים שנים שנים שנים. 27 שנה ליתר דיוק. פאקינג 27 שנה. חיים שלמים). זה היה מוזר. מוזר, מוזר, מוזר - הצחוק והשיכחה והזיכרון והשיכחה והאינטימיות המפלצתית הזו שהתעוררה פתע כאילו לא עברו עלינו כבר שנים על גבי שנים של ניכור (כי הוא התחיל להתנכר אלי לסירוגין כבר מ-1995 בערך).

אחר כך הגיעו המון פיצות וכולם קמו לאכול ונזכרתי איפה אני ופתאום נעשיתי נורא עצובה ולא רציתי פיצה מהאנשים האלו ושאלתי את ע' בשקט אם אפשר כבר ללכת (ע' היה בטוח שארצה להישאר עם חברי הטוב, י' לאור כל הצחוקים) ואז קמנו בנימוס וחיבקנו את כולם לפי הסדר ואמא של י' אמרה לי "תבואי, תבואי" ובגלל זה כשניגשתי לחבק את י', שכחתי לרגע את עצמי ואמרתי לו "אני אבוא" והוא עשה לי פרצוף של "ווטאבר" וחיבק אותי בעיניים פקוחות וידעתי שאני לא אבוא עוד לבית הזה וע' כבר יבקר בשבעה לבד. אני כבר שברתי את השיא של עצמי בהתנהגות נבונה ובוגרת. עכשיו אפשר להמשיך לשים זין, כפי שמתבקש, כפי שמתבקש.


* כותרת מאת נתן אלתרמן מתוך השיר 'על הסף'. השפלה זה תמיד עניין של נקודת מבט.
  

בְּאוֹרוֹת כְּבוּיִים

אומרים שרוב השנאות הן אהבות שנכזבו ואתמול אמא ביקשה ממני להתקשר לאחותי "כי היא בודדה" (היא לא בודדה, אמא. היא באמצע הרפתקה. אחרי שגמרה להקשיב לשקט היפיפה של רחוב שט' היא בוודאי מדפדפת באצבע עצלה בספר הטלפונים של הגלקסי הטיפשי שקנתה, בשביל לחפש את הטלפון של איזה רפי אחד שאחרי שהוא יזיין אותה, היא תחתוך את עצמה קצת במטבח שלו.

אח, החיים הטובים, במיטה של בן עשירים משועמם מנתניה. ההורים קנו לו דירה והוא מוזג משקאות בלילות בשביל קצת כסף כיס. יותר מכסף כיס ובחורות כמו מים, הוא לא צריך. בחור צנוע וריאלי הוא רפי שלנו, ללא שאיפות מיוחדות. בחורות שאוהבות שלא שמים עליהן, דווקא כי כולם כן שמים עליהן, נמשכות אליו כמו נמלים לכתם של פטל 'ויטמינצ'יק' למרות שהוא משולל כל ערכים תזונתיים ואולי דווקא בגלל שהוא משולל כל ערכים תזונתיים ואי אפשר להביא אותו לאבא ואמא ולומר בקול מלא ביטחון:

 "זה רפי. הוא בן 32 ועובד בבר" או "זה ד'. טכנאי מזגנים שגר בקראוון על האדמה של ההורים במושב של תימנים" או "זה ב'. הוא חושב אולי לקחת קורס קופירייטריות בתרצה גרנות וממלצר בינתיים בקפה ביהודה המכבי. אבא שלו לא רצה אותו וזה דפק לו את השכל ככה שהוא ציני וסרקסטי ועוקצני בדיוק כמו שאני אוהבת ואנחנו מבלים את הלילות והימים בלרדת אחד על השני". את הבחורים עם העבודה הבטוחה בבנק, שגם להם הורים עשירים והתחתנו איתם לפני חודש בחתונה, לא מן הזולות, נניח בצד כמו ממתק לאחר כך, כשנרצה ילדים ובית עם חצר קטנה במושב. "אם הוא יהיה עדיין פנוי" כמובן, כמובן.)

אז אמא ביקשה והתקשרתי לאחותי ואחותי לא ענתה והיום בצהריים אחותי התקשרה אלי ואני לא הייתי כי הלכתי לקנות צהריים ואז התקשרתי אליה והיא לא ענתה ועכשיו היא התקשרה אלי ואני לא עניתי, אולי בפעם הראשונה בחיי, בכוונה. במקרה בכוונה. התחילה בדיוק תוכנית הג'אז ברדיו שמנחה אותה הזקן עם הקול הסקסי ובישלתי לי פירה בחמאה וקראתי בספר הקליל והנחמד 'הקומדיה התל אביבית' שקניתי בתלושים ובמחיר מלא, אפילו שהיה מבצע "קקה במאה". הייתי קצת קקה בעצמי באותו הרגע, כי נגמר לי הרצון הטוב ונשאר לי רק הרצון הרע. כמו שאבידן כתב

עַד הַכִּכָּר הַקְּרוֹבָה
תִּפְסְעִי מֵאָה פְּסִיעוֹת גַּלְמוּדוֹת. אַחַרְכָּךְ
אֶצְטָרֵף אֵלַיִך מֵרְצוֹנִי הָרַע, בְּאוֹרוֹת כְּבוּיִים,
בְּלִי צוֹפָר, בְּלִי כַּוָּנוֹת
טוֹבוֹת, בְּלִי
אִיתּוּתִים.

ככה. בלי איתותים. מבצע.

מספרת לי הכל

התקשרתי להורים שלי בשביל לספר שאבא של י' גוסס, כי הוא כבר על עירוי מורפיום והכל וצריך לדעת שעוד כמה ימים, נקבל טלפון ואז ניסע לבית הקברות ויהיה שם חם מאוד והשמש תקפח על ראשינו כאילו הייתה שמש אחרת, רעה יותר, שלוהטת אור רע רק בבתי קברות:

"אנשים באו ויצאו ואנשים ישבו על הספסלים מיוגעים מהמתנה ועמדו בחבורות והסתובבו הנה והנה בשמש הלוהטת, וההלויות צעדו תהלוכות תהלוכות ועברו לפני בניין מכוער, בחזיתו התנוססה כתובה גדולה "בית מועד לכל באי עולם", והתפתלו כנחשים שחורים בשבילים שבין טורי המצבות הלבנות" ('זכרון דברים' יעקב שבתאי עמ' 18)

צריך להגיד שלום לסבתא חנה, לגשת בזהירות לא', אח של י' ששונא אותי עוד מבית הספר היסודי, להגיד שאת מצטערת לאמא של י', הטיפשה הקטנה, ואז לצעוד לאט לאט לצד ע', כאשר ההורים שלך הולכים בצעדים מדודים מאחור מאחור, איפה שהולכים האנשים שלא ממש קשורים למשפחה. אלו שמדברים דיבורי חולין ומקבלים בטעות טלפונים, רק שההורים שלי, שכל החיים שלהם מתכוננים לאסונות ואבדות, יודעים יפה יפה איך להתנהג בהלוויות

ולאבא שלי אין בכלל סלולארי שיכול לצלצל כשזורקים גופות לקבר ואמא שלי מחזיקה בתיק טלפון כבוי תמידית. לא מושתק, כבוי. היא מדליקה אותו כשברצונה לחייג ואז מכבה אותו מיד. הם לא מוכנים בשום אופן ללמוד איך שולחים סמס. אין להם בטלפון הקווי משיבון, רק שיחה מזוהה והם סוגרים את כל הטלפונים בבית החל מהשעה אחת בצהריים ועד ארבע ולפעמים פשוט שוכחים אותם כבויים כל היום, כך שהיחס שלי לטלפון הוא גנטי. ע' לעולם לעולם לא עונה לטלפון שלו ואם ההורים שלו לא היו משלמים לו את החשבון הסלולארי עד היום, הוא לא היה מחזיק בכלל בשיקוץ.

וכשהתקשרתי לאמא שלי לומר לה שאבא של י' גוסס, היא סיפרה לי ("מה, לא ידעת?") שאחותי מצאה דירת חדר ברחוב שהייתה בו הקליניקה הישנה של ש"ח. אחד הרחובות הכי טובים באיזור הזה ושכר הדירה שלה עולה על מחצית ממשכורתה ואחותי, שבתקופה שהיא חשבה על הפרידה מבעלה הטרי, הייתה מתקשרת כל יומיים, לא חשבה לספר לי שהיא עברה דירה. ממש "היא מספרת לי הכל והיא לא רואה אותי". לא נורא. "דודה מרגלית/ נפלה לשלולית/ אל תצטערו עליה/ נסתדר גם בלעדיה".

תעני לטלפון

ישנתי שינה מלאה אבל קמתי כבדה. כבדה כעופרת יצוקה. כבדה כאילו מילאו אותי בתרופות פסיכיאטריות וזאת לא אנטיתיזה לקלילות, כמו נפילת ערך עצמי אחרי אגו-טריפ, כי לא הייתי קלילה אפילו לחמש דקות השבוע הזה. כל הזמן רציתי שיעזבו אותי בשקט. "תפילתי דבר איננה מבקשת. תפילתי אחת והיא אומרת:" תעזבו אותי באימאש'כם. אתה לא אמור לחשוב את זה כשאתה פרילאנסר. אתה אמור לרצות שהטלפון לא יחדול מלהשמיע את מנגינתו המעצבנת ואני אומרת, מקסימום אני אעבוד בשביל ההוא לנצח. הוא שכל כך אוהב לתקשר רק במיילים ולי זה מתאים, כל כך מתאים. לאן אני נסוגה, לאיזו מחילת ארנב אני נופלת ומגיעה לארץ אוטיסטית: ארץ מסודרת עם חוקים מסודרים ורהיטים נקיים ולבנים ומיטה זוגית גדולה ומוצעת וארון תקליטים שיש בו רק תקליטים של הביטלס וניל יאנג ואולי גם ג'וני קאש בכלא פולסום, אולי המקום הזה, הלבן, הוא הוא כלא פולסום ואין בו טלפונים וכל לילה, ע' בא לישון איתי ולחבק אותי, כי אני לא ישנה בלי חיבוק. החיבוק שלו הופך את הפנטזיה המשונה הזו לפחות מורבידית.

פחדתי שאני לא אשן הלילה כי ישנתי בין שבע בערב לתשע בערב. דבר שלא קרה בחיים שלי כבר איזה 12 שנה. כשלמדתי לתואר ראשון, מגיל עשרים ועד גיל 22, הייתי חוזרת מהאוניברסיטה בשבע בערב בקו 74. מרמת אביב לחולון קריית שרת בארבעים וחמש דקות, ממעוז הצפונים לגרוזילנד והייתי יורדת מהאוטובוס מול המכולת של גילי שדווקא לא היה גרוזיני, סתם איש לא נחמד וחוזרת הביתה ועולה לחדר שלי במדרגות ואומרת לאמא שלי לא לקרוא לי לארוחת הערב ואמא שלי הייתה אומרת לי "אל תלכי לישון עכשיו, את לא תירדמי בלילה" ואני הייתי אומרת לה לעזוב אותי בשקט ואבא שם לי בארון פעמון מעצבן ורם קול, וככה הם היו קוראים לי כשהיה לי טלפון או שארוחת הערב הייתה מוכנה, כי לא הם לא רצו לטפס במדרגות ליחידת הדיור שלי.

"יחידת דיור" זה נשמע מפואר, אבל זה היה חדר קטן מאוד עם מטבח קטן ושירותים ומקלחת בגודל של צינוק והייתה לי שם טלוויזיה, אבל לא מחשב, ומעל הטלוויזיה היה פוסטר של קרנף על ספינה בתוך ים מהסרט "והספינה שטה" של פליני שקניתי מהבוס שלי תומר, כשעוד עבדתי בחנות הפוסטרים. אז אמרתי לאמא "אל תקראו לי לארוחת הערב" ("ארוחת ערב" אפשר לחשוב. טוסטים וסלט וגבינה צהובה או ריבה או שוקולד למריחה ואבא שלי שותק ומורח גבינה לבנה על טוסט ואוכל זיתים ותמיד נדמה לי שהוא כועס עלי ואמא שלי אוכלת סלט ומנגבת את המיץ של הסלט בפרוסת לחם וזה מגעיל אותי. כל דבר שקשור לאמא שלי הגעיל אותי אז. גם היום אולי. ואחותי מורחת חמאה על טוסט ואז מגרדת את הטוסט עם הסכין ומחזירה חמאה עם פירורים לאריזה ואני גוערת בה ואבא שלי אומר לי להפסיק ולאחותי "תעשי מה שאת רוצה"). "אל תקראו לי לארוחת ערב ואל תצלצלו בפעמון, אפילו אם סופי תתקשר" ואבא שלי אומר, החברה שלך הזאת, מתקשרת יותר מדי. בכל פעם שהטלפון מצלצל, זאת היא. אני לא המזכיר שלך. תעני לטלפון.

סוהר! סוהר!

כבר ארבעה ימים לא ישנתי טוב. אתמול עשינו מאמץ ללכת לישון מוקדם כולל שע' יגיע מהעבודה שעה מוקדם יותר, אבל היום בבוקר השכנה הכלבה, השאירה את הכלבה השכנה, לבד בבית החל מהשעה תשע לפנות בוקר (בטח היו לה סידורים דחופים בגן מאיר או במכולת. היא אישה חשובה, השכנה. היא לא יכולה ללכת לכל מקום עם הכלבה) והייתה לי הרבה עבודה היום. הרבה עבודה ומעט סבלנות. הרבה עבודה, מעט סבלנות ופחות מדי שעות שינה. הרבה עבודה, מעט סבלנות, פחות מדי שעות שינה והרבה קפה. חד גדיא חד גדיא.

בסוף החלטתי שהעניין המנוול והמאוס הזה, שאני לא ישנה, הוא חולשה. לא ייתכן שכל אחד וכל דבר וכל מצב, יוכלו לדפוק לי את השינה כאילו הייתי אסיר בכלא 6 - שמעתי שבבידוד שם יש מנורות הלוגן ענקיות שדולקות עשרים וארבע שעות ביממה, מה שמזכיר לי את אלתרמן ו- "בין שלוש לבין ארבע, בוערים פנסים/ אין מקום שנוכל בו, את ראשינו לשים/ בני בליעל היננו, אך למי זה איכפת/ בעולם בשבילנו, אין אף אמא אחת". כולם היו סוהריי חוץ מנעמי וגם נעמי לא משהו.

אז החלטתי שאני בהחלט בשלה להפסיק לשים זין על העולם ואחרי שע' הלך לעבודה ולא היה סיכוי שמישהו ידשדש במסדרון בכפכפי פלסטיק ויחפש גרבי טאבי במגירה, העפתי את הכריות שלו לחדר העבודה ונשכבתי על המיטה באלכסון מפנק ופשוט נרגעתי. דמיינתי אי וחוף ים וגם קופאית בקופת תיאטרון ביום חורף גשום, כאשר בתוך התא לוהב לו תנור סלילים וכלב שחור וגדול שוכב למרגלותיה וזוג בורגנים עם מטריות ענקיות נעצר ליד אשנב הקופה וקונה כרטיסים למחזה של חנוך לוין. דברים שאתה חושב עליהם בכדי להירגע הם מוזרים לפעמים. מוזרים, אבל מוצלחים. אני חושבת שהצלחתי להגיע לשלב הראשון + השני של מחזור השינה (יש חמישה שלבים בסך הכל). אני יודעת שלא עברתי לשלב השלישי כי לא הפסקתי להיות מודעת לעצמי אפילו לרגע אחד, אבל נרגעתי.

ואז קמתי והכנתי לעצמי אספרסו (כיפאק הי למכונת הנספרסו. גם אהבתי את הפרסומת שלהם בה איזו קוזינה אומרת לג'ורג' קלוני שהוא לא מספיק גבר כי הוא שותה קפסולות נטולות קפאין. ללא ספק לג'ורג' קלוני יש ביטחון בגבריות שלו אם הוא מוכן להעמיד פנים שהוא שותה קפסולות די-קאפ :-)) ועבדתי במשך שלוש שעות טובות ואז שלחתי שלושה דוחות וישבתי לראות עוד סרט של הונג סאנג סו ובדיוק בקטע שהגיבור משתכר ומתחנן בפני הבחורה החמודה שתכבה עליו סיגריות, הבנתי שאני שוב מתה מעייפות (אם השכנה הכלבה הייתה מעניקה לי עוד שעת שינה אחת בלבד, לא הייתי צריכה לישון בתשלומים + דמיון מודרך) ושוב חזרתי למיטה וקמתי ברבע לתשע בערב. האח והידד. מעולם לא בא כדבש הזה אל פי.

וכעת לחדשות הספנות: י' ענה לי בסוף. שלשום גם התכתבנו בסקייפ. אחרי עשר דקות נופנפתי לאחר כבוד כי "אני צריך גם לעבוד, יקירתי", אבל זה בסדר. כך יהיה פחות מביך בהלוויה של אבא שלו - סיבה משונה אך לגיטימית להשלים עם חבר ילדות שהוא בן דוד של בן זוגך. אני לא מתכוונת לפנות אליו בסקייפ/ ג'יטוק, אבל. הרכבת הזאת כבר נסעה ואני לא מעריכה בכלל את האדישות שלו כלפי. יקירתי בתחת שלי.

החברה הכי טובה

בדרך לסבתא של ע' חטפתי בחילה מרוב רעב. אני אוכלת לא מסודר בזמן האחרון: גוף שבוחר לבקר את האסלה עשרים פעם ביום איננו מעורר במיוחד את יצר האכילה של בעליו המסכן. אני די מתקיימת מביצים קשות, לחם קלוי בשמן זית וקצת עוף. פה ושם, אני גם יורדת על איזו עוגת שמרים קקאו או תפוצ'יפס, רק כי אפשר וזה כי אין שום סיכוי שבעולם לעלות במשקל מהאכילה הציפורית הזאת.

אז בסיבובים בתוך חולון, בפז'ו הלא מאווררת שקיבלנו מההורים שלו עד שיתחשק לנו לקנות מכונית, חטפתי בחילה מרוב רעב והייתי מוכרחה לאכול, אבל פחדתי לבקש מסבתא שלו אוכל, כי האוכל שלה מעורר בי בחילה גם בלי התקף קוליטיס + קלקול קיבה מפתאי מפוקפק שאכלתי ביום חמישי בערב ושמחתי נורא שהיו על השולחן פירות ולקחתי איזה ארבעה ענבים ואז טסתי בריצה לשלשל אותם. שמעתי מהשירותים את סבתא שלו שואלת לאן הלכתי (לשלשל ארבעה ענבים. תודה ששאלת) ואז חזרתי והתחלתי לנשנש מהפיסטוקים כי הייתי מאוד רעבה. יש לי חולשה ענקית לפיצוחים וסוף סוף היה לי מותר, איזה אושר. לא היה לי אפילו איכפת שכולם צפו באיזו קומדיה סוג ז' שהיא בית קברות לשחקני סדרות. פשוט חיסלתי לכולם את הפיסטוקים מהצלחת של הפִּיפִּיטָאס (ככה אומרים פיצוחים בספניולית).

ואז כשאמא שלו הגיעה היא התחילה להתלחש עם ע' על המצב אבא של י' כי הוא היה באיזו בדיקת חירום ביום שבת וכולם חיכו לתוצאות חוץ מסבתא של ע' שלא סיפרו לה כלום (למרות שאבא של י' הוא רק האח של כלתה, לא הבן שלה או משהו, אבל יש לה נטיה לחרדה מאז שבעלה נפטר) והבנתי שיש לו זיהומים במוח והוא כבר לא כל כך צלול והרגשתי נורא בשבילו אז כשהגענו הביתה כתבתי מייל קצר ל-י', אחרי איזה שלוש שנים שלא היינו בקשר (התרגשתי לכתוב את המייל הזה). כתבתי לו שאני חושבת עליו בגלל המצב של אבא שלו ואני מקווה שהוא בטוב. י' לא ממש השיב על המייל כי אני רק החברה הכי טובה שלו מגיל שמונה עד שמונה עשרה ובכל זאת הרטבתי לו את הרצפה באמבטיה כשהתקלחתי בבית שלו אחרי טיסה של 24 שעות או משהו. בהתחלה זה ביאס אותי, אבל אז כשאכלתי תפוצ'יפס ושתיתי גזוז מול עוד סרט של הונג סאנג סו, החלטתי להפסיק לשחק ב- "ז'וסטין או יסורייה של המידה הטובה" ולשים על י'  - זין, אבא חולה והכל. התפוצ'יפס היה טעים.

כל דבר

ראינו איש ואישה במיטה בסרט like you know it all של הונג סאנג-סו אז הזמנתי אותו לחדר השינה והוא אמר: "כל מה שאת רואה בטלוויזיה את רוצה" וזה הצחיק אותי. אחר כך הוא זירז אותי כי הוא איחר. אחר כך ביקשתי ממנו להסתפר. אחר כך הצעתי בפייס-שטות חברות לבחורה שאין לי את האומץ להתקשר אליה והיא אישרה אותי תוך שעה כמו בן אדם נחמד וזה כי היא בן אדם נחמד.

קראתי היום מיילים ישנים שלי והבטחתי לעצמי לא להתאמץ יותר לעולם בקשרים חברתיים. לא כולל משפחתי וחיות אחרות. על כל מילה לאקונית שכותבים לי אני משיבה הררים של שטויות חמודות שאין בהן כל צורך ממשי. אני עייפה מדי למרות שישנתי די צורכי דבר שגרם לי למשבר אמוני בחלל תוכן שעדיין מתקיים איכשהו מחוץ ליקום של הבלוג הנוכחי; לא הצלחתי לעבוד היום למרות שהקצתי לי דברים קלים שאפשר לעשות מתוך שינה.

המשבר האמוני תוקן באמצעות הסרט של הונג סאנג-סו, אורגזמה, הצעת חברות מביכה בפייסבוק, מקלחת חמה ואספרסו קצר. רשימת מרכיבים שהיא אקראית מדי בכדי להוות מתכון כלשהו אבל מה שניתן להכליל ממה היא שבמקרה של "משבר אמוני" ושאר ירקות פשוט צריך ללכת לעשות משהו אחר. כל דבר. "קנו לעצמכם מתנה לחג. מתנה, מתנה, מתנה לחג. גם אני אקבל מתנה לחג, בגבולות הסביר ולכן, מי אני שאזרוק אבנים על הים?" כתב המשורר המאגניב המודע לעצמו עד לכדי זרא. האם זה היה אוהד פישוף? אין לי כוח לבדוק. אני חושבת שאבוא עם ע' למשפחה שלו ואביא עימי את הספר של דוד פוגל כי אין לי כוח להישאר לבד בבית. היה לי כוח להישאר לבד אם היה לי סרט קוריאני מצחיק נוסף בקנה, אבל הבטחתי לעצמי לא לקחת יותר מהאוזן שני סרטים בבת אחת, כי הם פתוחים כל יום וזאת לא בעיה לטייל לשם. זאת לא בעיה לטייל באופן כללי.

מוטב להתלבש ולשתות עוד כוס של מים בטעמים כי אצל סבתא של ע' תמיד עושים הצגה מסביב זה שאני מוזגת לי בירה שחורה כי הם עושים "מסיבה וחצוצרה" כמעט מכל דבר ובסוף אני חוזרת עם פיפי צהוב מדי. בסוף ברור שבדקתי מי כתב את השיר, פסקול הילדות הנשכחת:

המדריך המלא להשגת "ברבי גדולה"

ישנתי טוב, אבל שוב לקחתי כדור לטיפול בצינון לשעות הלילה, כי דלקת הגרון לא עברה. לא רציתי לקחת את הסיכון של לילה ללא שינה כי הייתי צריכה לבצע עבודה המצריכה ריכוז מיטבי ובאמת עבדתי מעולה, במשך שש שעות רצופות. אפילו הכלבה ההיסטרית של השכנה נשארה היום לבד בבית רק שעה וזאת דווקא שעה שיש בה תוכנית יפה ב- 88 FM, אז לא היה לי כל כך איכפת ואפילו לא הייתי צריכה להקריא לעצמי את החומר בקול רם, כאילו אני מככבת בתשדיר ההתרמה 'גג לילד המפגר'.

בשש נשבר לי, אז הלכתי למסדרת הגבות שסידרה לי את הגבות וגם רצתה משום מה שאני אעזור לבת שלה לכתוב סיפור לשיעורי הבית. מה שיצא בסוף הוא שאמא של הילדה ניסחה לה מחדש, סיפור שהמטפלת של הילדה הכתיבה לילדה בצהריים (משהו על ילדה קטנה ששברה את האגן והיו לה כאבים קשים ולקחו אותה לניתוח חירום שבו למרות ההרדמה היו לה כאבים בלתי נסבלים. זה טוב שהמטפלת לא מסתירה מהילדה את האמת הקשה של החיים. שברים באגן זו בעיה נפוצה מאוד אצל ילדים קטנים ולא כפי שמקובל לחשוב, אצל קשישים. אמא שלה תיקנה את הסיפור לזה, שבסוף הילדה האומללה ששברה את האגן מקבלת במתנה מההורים שלה "ברבי גדולה" כך שהיה לה שווה, הניתוח חירום, הכאבים, ההרדמה הכללית הלא מוצלחת והכל. אני לא הייתי שוברת את האגן בשביל פחות מזה).

אחרי מסדרת הגבות וסדנת הכתיבה המאולתרת, הלכתי לקנות איבופרופן בבית המרקחת. לא קניתי "פותח אפים מוזר", כלומר טיפות אף, כי אם כבר להכניס חומרים כימיים לגוף, למה לא להתמסטל מכדור הצינון ולישון טוב במקום לכווץ את כלי הדם בתעלות האף באמצעות תרסיס מקומי ואז אחרי שלוש שעות וקילו טישואים משומשים ליד הכרית, להירדם בשביל להתעורר מהשעון המעורר של ע' (שש וחצי), הכלבה ההיסטרית שיוצאת לסיבוב צרכים (תשע) ומגוון צופרים רנדומליים/ שיפוצים רנדומליים/ הצעיר שאוהב לדפוק שטיחים במרפסת/ השכנה שצועקת לו "הלו, בחור! אתה ממלא את הבניין באבק! תקנה שואב כבר!" (תשע/ עשר/ אחת עשרה/ שתים עשרה). בשתים עשרה, אני אקום לאחר שינה מעולה (בשאיפה) ואשתה אספרסו קצר והופ, לעבודה. שני דד-ליינים עד הערב להרוג. ויש מי לאק.

מסתבר שאיסטנבול היא לא קונסטנטינופול

הפסיכולוג אמר שהאגרסיות שלי כלפי השכנה באות לידי ביטוי בפנטזיות ומה שמעניין הוא שגם בפנטזיות האלו, בהן אני בסך הכל אומרת לה את מה שאני חושבת עליה, אני מדמיינת שהיא מתנקמת בי על דבריי. נייס. הוא שאל אותי בנימה ספקנית, אם אני בכלל רוצה פגישה בעוד שבועיים, לאור שהפכתי את הסשן לרצף סיפורים משעשעים מהווי השכונה וזה כי לא היה לי מה לומר, אבל בסוף כל כך נהניתי שסיפרתי לחברי ("אם נהנית - ספר לחבריך" יש לפסיכולוג טישואים כאלו עם לוגו כזה) ואכן רציתי עוד סשן בעוד שבועיים, למרות שחישבתי שבמחיר של הסשנים הדו-שבועיים האלו, אפשר לקנות בסוף השנה הקסומה בה לא רוכשים אוזן קשבת בכסף מלא, כרטיסי טיסה ללונדון בבריטיש איירוייס מחלקת תיירים (נחשו מי נוסע ללונדון בעוד כמה חודשים ולכן בקיא להפליא במחיר טיסות למפונקים שלא מוכנים לטוס בטיסה לא ישירה? מי אמר עצירה באיסטנבול לארבע שעות ולא קיבל?).

את הפסיכולוג הדרך החדשה (אני יוצאת לדרך חדשה כל שבועיים בערך) מעניינת ומסקרנת (ככה זה שאתה מקבל תשלום בשביל להתעניין ולהסתקרן) ולמרות שאמרתי ליתר ביטחון "מה שהיה הוא שיהיה/ גם נבואה היא ארכיאולוגיה" (הוא עושה לי הנחה של 90 אגורות לאוקטן על כל ציטוט של עמיחי. ציטוטים מאבידן זה לא נחשב. על אלתרמן הוא נותן לי עוגיית תמרים לא טרייה) הוא אמר שלנבא על סמך העבר זו רק פרספקטיבה חלקית על העתיד ואז העניק לי טי-שירט מודפסת עם הפתגם הזה שהוא הכין מבעוד מועד, ממש כמו בתיה עוזיאל, תיבדל לחיים ארוכים מאנשים שלא נבדלים לחיים ארוכים ויש להם חיים סתמיים שבמהלכם הם לא מופיעים בפינות מלאכת יד בטלוויזיה ולא מספרים סיפורים לבובות ויפה שעה אחת קודם.

כן, ישנתי טוב הלילה. יש אומרים שאפילו טוב מדי, ונאמר אמן.

ניקיתי את ארון האשפה. העוזרת לא מוכנה לנקות אותו, הוא מגעיל מדי עבורה ואני יכולה להבין אותה. טבלתי את המופ במים עם אקונומיקה ושפשפתי מעט. ניקיון לא יסודי. ע' שאל אם יש לי בגדים שחורים לכביסה ואז התקשרו אליו מהעבודה והוא היה מוכרח ללכת ואז אחותי התקשרה וסיפרה שהיא עזבה אותו ואני המשכתי לשחק ב-'עקרות בית נואשות' תוך כדי השיחה איתה וסחטתי את מטלית המיקרו-פייבר אלף פעמים לתוך הכיור וטאטאתי איכסים מהרצפה של המטבח וכעת כפות הרגליים שלי מעקצצות מאקונומיקה. אסור לנקות יחפה.

גמרתי את הדד-ליין של מחר, היום ועכשיו נשאר לי רק להיות חולה בשפעת. אלא שיש לי פסיכולוג היום. אני צריכה לקבל את ההצעה שלו לסיים את הטיפול. אין לי מה להגיד לו.

לילה של יום מפרך

השכנה שהיא חברה שלי לשעבר שלחה לי אתמול בתשע וחצי בערב מסרון שהכיל את הטקסט: "יותר גרוע מפסנתר-אישה" וזאת כי זמרת הבלוז המופרעת, שלה אותה שכנה השכירה את הדירה בבניין ממול, שהיא הדירה הקודמת שלה, ערכה בדירתה השכורה חזרה קולנית למופע בלוז כל אותו הערב. פסנתר-אישה זאת עוד שכנה מהבניין ממול. שכנה המארגנת בביתה ערבי שירה וחזרות לזמרים זייפנים במיוחד, שצורחים יחדיו בחדווה שירי ארץ ישראל היפה עד שלארץ היפה מתחשק להצטרף לקהילת לקויי השמיעה והחירשים בישראל או לפחות להחדיר לתעלות השמע אטמי אוזניים מקצועיים במיוחד.

אם הייתי עונה למסרון של השכנה החברה לשעבר, הייתי אומרת לה שהשוכרת שלה ("החלטתי להשכיר את הדירה לאישה מוזרה מתוך אמפתיה") היא לא יותר גרועה מהכלבה שלה שפוחדת להישאר לבד בבית ונבחה היום כחמש שעות רצופות מעבר לקיר. השכנה הזאת הפכה את איזור הבית שלי לגיהנום זוטא למי שאינו חובב נביחות היסטריות של כלב/ יללות היסטריות של כלב/ צעקות היסטריות על ילדה קטנה/ מופעי בלוז מאולתרים/ אישה בת 60 שמדברת כל כך בקול רם שאפשר לשמוע כל מילה שהיא אומרת בסלון שלה וזה אם אלוהים מרחם עליך (במקרה שאתה ילד גן) והיא לא יוצאת למרפסת.

אבל לא עניתי לשכנה כי התראת הסמס בטלפון שלי חלושה ביותר וגיליתי את המסרון רק בחצות. תודה לאל על חסדים קטנים. והיום, משום מה, השכנה הייתה בשקט גמור ולא השאירה את הכלבה המטורפת לבד בבית ויכולתי לעבוד בשקט, אלא שהיה לי יום לא נעים בכל זאת, כי יש לי דלקת גרון והתקף קוליטיס בו זמנית ויותר מדי עבודה לאדם שלא מרגיש טוב. אני גם לא עובדת ברמה המיטבית וכבר נזפו בי. הידד והאח. לפחות דלקת הגרון נתנה לי תירוץ לקחת כדור לטיפול בצינון שהוא קצת מרדים וכך ישנתי בלילה עשר שעות נפלאות ורצופות ללא הפרעה וטוב שכך, כי היה לי היום יום קשה מבחינת עבודה. אני מתכוונת לנוח עכשיו ולשתות תועפות של תה עם סוכר. אין לי תיאבון בכלל.

היה לה ריח של חוסר אכילה מהפה ותיק מלא בחטיפי פריכיות. פגשנו אותם ליד האולם ואז ירדנו את כל המדרגות עד לקיוסק, כי היא לא רצתה לעמוד בתור של מזנון הקולנוע. היא קנתה דיאט ספרייט והוא קולה זירו (כמה לא גברי מצידו) וכשהגיע הזמן לשלם למוכר, שניהם הוציאו ארנק והוא שילם עבור שניהם, כמו זוג בדייט. היא שאלה אותו אם הוא רוצה לקנות גם סוכריות גומי.

פעם קנינו שקיות של סוכריות גומי במרכז המסחרי גרוזילנד, בדרך להורים שלי ואמא שלי אמרה "אל תאכלו את זה, בנות. לא אוכלים דברים כאלו" ואבא שלי סיפר לאחותי אחרי כמה חודשים שממתקי הגומי זעזעו אותו. הוא בעד אכילה טהרנית. הוא הפסיק אפילו לשתות דיאט ספרייט, אחרי שאמרתי משהו על ממתיקים מלאכותיים, אבל את הטבעול, הוא לא יכול להפסיק לאכול כי אין לו מקור חלבון אחר ושניהם אוכלים כמו ציפורים ושניהם רזים, אבל על אמא שלי לא רואים את הרזון, כי היא מחביאה אותו בתוך חליפות בגוון חום אדמה, בז' ואפור עם סיכת נוי בדש הבגד.

כשאחותי פתחה את חטיף הפריכיות באמצע הסרט השתרר לידי ריח חריף של אבקת בצל ושום. החטיפים האלו לא עזרו כמובן לריח הפה שלה. לא התאפקתי ואמרתי "החטיף הזה ממש מסריח" וזה לא ממש סייע לנו לפתח אינטימיות אחאית, אבל לא היה לי איכפת, כי ראיתי שהרוח ממילא לא נושבת לכיוון שלי  (אם לא מחשיבים את משב המזגן שלא ריחם עלי עם השום והבצל)  -  הבנתי את זה כאשר י' הצביע על מסך הקולנוע כאשר הופיעה בו שם עיר הבירה של סלובקיה ואני אמרתי שהיה צ"ל כתוב שם אנושובצ'ה והיא אמרה "את אפילו לא יודעת להגיד את שם הכפר הזה נכון". אז ויתרתי להערב ורק הסתכלתי מדי פעם על הפנים של ע', לראות אם הוא נהנה מהסרט.

בן זוגה היה לחוץ ולכן הוא זרק מפעם לפעם משפטים שלא ברור מנין הם באים ולאן הם הולכים וע' אמר לי אחר כך שזה עצבן אותו. "הבנים" בכלל לא תקשרו. בן הזוג שלה היה עסוק בלהתחנף אליה: לרדת עלי כאשר היא יורדת עלי ולהחמיא לי כאשר היא מחמיאה לי. הוא מרגיש איתי בנוח. לא הייתה לי הסבלנות לרצוֹת אותה. אני לא גבר שמאוהב בה, אני אחותה. קשה לי שתמיד צריך לבדוק איתה לאן נושבת הרוח בשביל לדעת לאיזה כיוון תלך האינטראקציה ובתכלס, או שהיא יורדת איתי על בן הזוג שלה או שהיא יורדת עם בן הזוג שלה עלי. אין זכר לאחות המתוקה מאינטראקציות הטנדו שלנו. זה בסדר. זה לא נורא. היא לא מודעת לזה בכלל. הסרט היה מטומטם.

נוהל עייפות

לפעמים אני לא ישנה טוב בלילה. אני לא מתפקדת טוב כשאני לא ישנה שינה סבירה בלילה. בדרך כלל אני מגלה שלא ישנתי שינה טובה דיה כאשר אני מנסה לעבוד ואני מגלה שהפכתי למטומטמת. ועוד אני מגלה שאני מטומטמת כאשר אני מנסה לענות לטלפון והקול שלי רועד מרוב עייפות או קפאין שבא לפצות על העייפות ואני רגשנית ומדברת שטויות ומגלה סודות כאילו אני בטריפ של ל.ס.ד. "אם תצא למסע ל.ס.ד, תזכור אותי, שלא חזרתי משם" כתבה יונה וולך. לי אסור סמים.

השבוע למשל, באחת מהתקפות העייפות הכרונית שלי התלוננתי למכרה, על מצב שכבר לא קיים, סוג של עוול ישן, כאילו שהוא מתרחש עכשיו, כאילו שעכשיו הוא מציק לי והיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, כי היא רק מכרה שלי. היא אמרה שלא ניפגש כי היא לעולם לא באה לתל אביב יותר ואני, אני לא יוצאת מתל אביב יותר, בטח שלא בשבילה ואפילו לא בשביל ההורים שלי, אם מישהו לא מסיע אותי אליהם וכשלקוחות רוצים שאסע לפגישות בהרצליה (למה זה תמיד הרצליה?), אני פשוט אומרת "לא". במקום להגיד "כן", בכדי לא להסגיר שאין לי משרד. אין לי סבלנות לתחבורה הציבורית הבין עירונית. אני כבר נערה זקנה. כשמישהו שומע לידי מוזיקה בלי אוזניות דרך הטלפון ואין לי לאן לברוח, אני מבקשת את נפשי למות ונפשי אומרת לי "כל העמדות תפוסות. אנא המתן ותענה לפי התור. פנייתך חשובה לנו. תודה על ההמתנה. תודה על הסבלנות".

אז כאשר אני לא ישנה טוב, אירוע שקורה אחת לאיזה זמן לא מוגבל, בערך פעמיים בשבוע, כי הלכנו לישון מאוחר והכלבה של השכנה נבחה בחדר מדרגות/ בכתה את ליבה המר ביללות כי השכנה שוב לא בבית והכלבה פוחדת לבד/ המנקה של הבניין הפעיל את המפוח של העלים בשביל להראות שיש לו מפוח של עלים/ שכנה אחרת צפרה כי מישהו חנה לה בחניית נכה/ איש אחד צפר כי האוטו זבל נוסע לאט/ החיים מסריחים והעולם קשה/ כל התשובות נכונות -

אז אני מסיימת את העבודה מהר אם אין ברירה וצריך לעבוד, ולא עובדת בכלל אם יש ברירה ולא צריך לעבוד ואני הולכת לאוזן השלישית ולוקחת שני סרטים ממדף המומלצים שאף פעם לא מאכזב. רצוי סרט של שלוש שעות על משבר משפחתי בסינית וסרט בגרמנית על אמא חורגת שאיבדה שני ילדים בשדה פתוח או סרט בצרפתית על ילדים שאבא שלהם התאבד וסרט ביפנית על אדם שמדבר לזין שלו והזין שלו הוא בובת פרווה ירוקה. הכל הולך, הכל הולך. אחרי זה מתפלאים שקשה לי לראות סרטים של סשה ברון כהן או את סרטי הפעולה שמקרינים בערוץ 10 ביום שישי.

ואני מכניסה סרט למכשיר ומקווה שאף אחד לא יתקשר ובייחוד לא לקוחות חדשים או לקוחות ישנים שהם קצת נחמדים אלי ואז אני אגלה להם סודות כאילו הייתי בטריפ ל.ס.ד או שאם מישהו יתקשר זאת תהיה אחותי והיא תשאל אותי: "אפשר לבוא אליך? להביא לך משהו מהרי-באר?" (אל תביאי לי כלום מה-רי-באר). בשבוע שעבר היא אמרה לי שאם לי ולה היו את נעלי העקב האדומות של דורותי מארץ עוץ והיינו נוקשות בעקבים ואומרות שלוש פעמים "אין מקום כמו הבית" היינו מגיעות לסנטר ואני אמרתי לה "היית מגיעה לרי-באר". שהיא תתקשר או שאף אחד ושאני אצליח לראות את הסרט עד הסוף ולגמור את היום בלי פאדיחות.

לצאת ברביעייה

אחותי שלחה לי אתמול ב- 23:30 סמס ששואל אם אני רוצה לצאת ברביעייה מחר לסרט החדש של סשה ברון כהן. זה אומר שהיא והוא השהו את המשבר, כמו תמיד. ידעתי שכך יהיה, במיוחד אחרי שלא שמעתי ממנה שבוע. כשהיא חושבת להיפרד ממנו (שוב ושוב ושוב) היא מתקשרת אלי ושואלת אם אפשר לבוא אלי ואם להביא לי משהו מהרי-באר. שונאת את הרי-באר, אני, עם כל הבחורים הצעירים והגסים שעובדים שם. מעדיפה לקנות ב-"חמוד המיצים" (זה השם שנתנו, אני והוא - הרבה "הוא" יש בבלוג הזה. כך טוב לי - למיצייה ליד הסנטר) ומעדיפה עוד יותר לא לצרוך קלוריות ריקות של סוכר פירות טעים. אחותי שותה שייק חלווה עם סילאן כשהיא עצובה ואוכלת קוראסון שקדים בכל יום שלישי בשבוע שבו הנביאים היו אומרים. מה הם היו אומרים? הם היו אומרים: "אנחנו לא אוהבים קוראסון שקדים. אלו סתם קלוריות ריקות ושמנות ומתוקות ללא טעם. אנחנו בתור נביאים, מעדיפים עוגת קקאו של 'טארט מן ורובין' עם אספרסו ליד". טעימה העוגה שמצוותת לאספרסו קצר ומר. טעימות הפרגיות שצליתי על מחבת הסטייקים לי ולו.

אז אחותי לא נפרדה מאישהּ. ההורים שלי דאגו לה והם התקשרו אלי בזהירות רבה לשאול מה שלומה כי להם היא "מייפה" את המציאות והם מפחדים עליה בגלל אוסף הגנים שהם הורישו לנו. אני שומרת על עצמי מפני אוסף הגנים שהם הורישו לנו: ישנה היטב. אוכלת היטב. מדחיקה את הלחץ. לשתינו אין הרבה חברות, אבל לאחותי יש הרבה מכרות וחברים לעבודה שהם כולם פסיכולוגים בשלבי הקמה.

בערב נפגוש אותם. אני חושבת שהוא נחמד. קצת אגרסיבי אבל משתדל בכל הכוח. סשה ברון כהן לא מעניין אותי. אני מעדיפה סרטים יפניים של שלוש שעות על משברים משפחתיים. אבל אחותי מעניינת אותי ומעניין אותי "לצאת ברביעייה". חוויה לא תדירה בחיים שלי. נראה לי שאצא לכיוון מכון הכושר הישן והטוב. שוב לא מצליחה לעבוד.

לולי קינג

לפעמים אני אומרת לו שבוא ונעמיד פנים שההוא לא קיים והוא אומר לי שהוא לא מבין את המשחק הזה ולא מוכן להשתתף בו. הוא מאוד בררן לגבי השטויות שהוא מוכן להשתתף בהן, למרות שגם אחרי כל הברירה הטבעית שלו נשאר נפח גדול של כאלו ביננו. למשל הוא מוכן לשחק איתי בלולי-קינג, ייצור ורוד ופרווני שנוצר כתוצאה מהנדסה גנטית. צעצוע לילדים שמוכרים בחנויות פופ. יש עוד חנויות "פופ" בעולם? איפה ילדים קונים היום מתנות לימי הולדת? מי מוכר מדבקה זוהרת אחת בשקל חדש שלם ופוסטרים של התקליט War של U2? הלהקה הזאת הפכה להיות להקת אצטדיונים "גדולה מהחיים" ומעאפנה. אני קטנה מהחיים ומעאפנה. היום אמרתי לו ואם נשכב בלי קונדום עכשיו ואני אכנס להריון והוא אמר "בואי" אבל זו הייתה שאלה היפותטית ששייכת לחיים היפותטיים שבהם אנחנו עושים ילדים היפותטיים שזה כמו לומר: אם הייתה קורת לנו "תקלה" בגיל 19 היה לנו היום ילד בן 16 אבל לי לא היה אז תואר שני ועסק מפגר וקשרים וירטואליים לא נורמליים, בעיקר קשרים וירטואליים לא נורמליים. לא הייתי מעלה גירות ממגירות חיי בטעות, תמיד בטעות. בוא נשחק במשחק "אתה חושב שהוא חושב שאני עלובה?" במקום לשכב בלי קונדום ולהביא ילד היפותטי.

"לולי-קינג" גר אצלנו בבית. הוא ייצור פרווני ורוד שחוגר למותניו סינר לבן. בסינר הלבן יש כיס קטן ובתוכו חמור זעיר, גם הוא לבן. לולי קינג מתקיים משאריות של אוכל שנופלות לי על הרצפה והוא רועה את החמור שלו במסדרון הצר שמחבר את חדר העבודה לחדר השינה. אם מקשיבים טוב אפשר לשמוע אותו אומר בבוקר לחמור שלו "זוז כבר! זוז כבר!" כי לולי קינג הוא לא צעצוע עם הרבה סבלנות. החמור ניזון מחזזיות.

בזבוז של חופש

שלושה ימים של דפוסי שינה מופרעים עברו על כוחותינו. בלילה שבין חמישי לשישי, ישנתי טוב, למרות שהלכנו לישון מאוחר, אבל התעוררתי מוקדם מדי ממצהלות מצעד הגאווה. נשארתי במיטה עד אחת עשרה אבל כנראה שלא הספקתי הרבה שינה איכותית למן הרגע שהתחילו לנסות את הרמקולים בגן מאיר וקמתי לעוד בוקר הרוס של מצב זומבי מתקדם. חבל רק שהיה יום שישי ואיזה בזבוז של חופש.

יושבת מול המחשב ומנסה לעבוד וקצת מגלה שאני עובדת בצורה מטומטמת וכל האספרסו שבעולם שנערה אל הוושת שלי בקצב אחיד אין ביכולתו לסייע לי להרים תרומה אינטלגנטית לעבודה הזו, אז עזבתי את העינוי המתמשך הלז והתלבשנו ויצאנו לסידורים שעוד היה אפשר לעשות בשישי בצהריים דהיינו לקנות לחם ועוגה ולשאול סרט. אחר כך, השתלטה עלי תחושה של ייאוש זומבי ולא ידעתי מה לעשות בכל הזמן הנפלא הזה, אז הלכנו לאכול ואכלתי בייגל עם חמאה וקראתי את מוסף גלריה כמו בורגנית רצינית ושתיתי תה ירוק עם יסמין ופתאום הרגשתי בסדר, שהעולם שוב נסבל, בחסות הקפאין והפחמימות.

תחושת המיאוס העצמי שתקפה אותי מאז שכתבתי את הפוסט המאוס מיום רביעי, זה שהיה ממש "ממגירות חייו הוא מעלה גירות" ומי בכלל מרגיש כבר את ההרגשות הישנות והמעופשות הללו, הואילה בטובה לעזוב אותי לרגע וחזרנו דרך מרמורק הביתה ורפרשתי קצת, למרות שידעתי שאין בזה כל תוחלת ואז יצאנו להזדנגף כי החום כבר בוטל וירד הערב ורק טיילים וטיילות יחידות וכו' והרגשתי שאני מאוד רוצה להאמין שמישהו ספציפי חדל מלהתקיים והכל היה כלא היה ואני מטיילת לי בטיול נעים של ערב שישי. בתשע חזרנו והעברנו ערב מיותר למול הטלוויזיה. שמחתי מאוד ללכת לישון. ישנתי טוב.

מבלי להפריע

קניתי זרים של מרווה מזקנה שעמדה ומכרה אותם ברחוב ליד המכולת. "הסבתא זקנה, השעה מאוחרת/ כל אם לילדה מספרת סיפור/ עומדת הסבתא קטנה וחיוורת/ מבלי להפריע לשלום הציבור" כתב אלתרמן ומה אני אעשה עכשיו עם זרי מרווה. יש לי חולשה לאנשים ולא לחיות. אני מוזר מהבחינה הזאת. למרות שכשראיתי אתמול פרק ב- 'טובעים בחפצים' שבו הוציאו מהבית של משוגעת אחת, עשרה פגרים של חתולים מתים כי היו לה שלושים ושמונה חתולים בבית מזוהם ומלא בחפצים מלוכלכים עד לתקרת כל חדר, זה היה לי לא נעים. איפה הפגר של הקשר שלי ושלך מתאבך בבית הנקי שלי - אולי בצינורות הסיבים האופטיים שמוליכים את האינטרנט, לביתי, לביתך. איך הוא לא מתחשמל שם, מדוע הוא לא אובד שם, איך לא קר לו בין כל המתכת והפלסטיק והאופטיקה. איך הבידוד תמיד נגמר אצלי אבל לא ביננו.

למה הזמן לא זז

"למה הוא לא אוהב אותי יותר?"

"כי הוא אף פעם לא אהב אותך. זו בכלל לא אהבה"

"אז, נו, איך קוראים לזה? זה עומד לי על קצה הלשון. המשהו הזה שנמשך כמה שנים"

"נניח, עניין"

"כן, עניין"

"אה, זה נשאר אותו דבר"

"מבטיח?"

"מבטיח. בפעם הבאה שתדברו זה יהיה שוב כמו לדבר עם חבר שהיה איתך במילואים. ככה זה אצל בנים. גם אם עוברות שנים בין שיחה לשיחה הכל תמיד ממשיך מאותה נקודה. זה הפיצ'ר"

"ואם לא נדבר יותר אף פעם?"

"אה, זה יהיה בגלל שהוא לא ימצא תירוץ מספיק טוב בשביל להתקשר"

"יכול להיות כזה מצב שנגמרים התירוצים?"

"כן"

"מצד אחד בא לי לבוא איתך לסבתא שלך, כי אני אוהבת להיות איתך ואני אוהבת לנסוע איתך בפיז'ו, אבל מצד שני איך שאנחנו מגיעים לשכונה המכוערת של סבתא שלך ואז עולים לבית שלה, אז שם אף אחד לא מתפעל ממני ורואים בטלוויזיה דברים שמשעממים אותי ואני מרגישה כמו פלוץ או קוץ או פלוץ קוץ שחושב כל הזמן מתי הולכים מתי הולכים מתי הולכים מתי הולכים מתי הולכים למה הזמן לא זז למה הזמן לא זז למה הזמן לא זז למה הזמן לא זז – אז בשביל זה אני צריכה מצב רוח טוב ואין לי. למה אתה לא אוהב אותי? זה בגלל שאפרוחים רעים אכלו לי את האוזניים?"

"לא"

"אז בגלל שסמרטוטים אכלו לי את הרגליים וברל'ה צעק עלי?"

"לא"

"אז בגלל שהפכתי לקוף חזיר?"

"לא"

"אז בגלל שחרולים ליקקו ממני בלילה את השמיכה והיה לי קר?"

"לא"

"אז בגלל מה?"

"בגלל שאני כן אוהב אותך"

"ואם פעם יגמרו לך התירוצים?"

"אין סיכוי"

"למה?"

"כי אני לא צריך תירוצים"

"אה, טוב"