חשבתי על זה קצת היום והבנתי שאחותי, באופן תת מודע, מתסיסה את האווירה אצל ההורים שלי כאשר היא מרגישה שם לא בנוח - ואחותי בדרך כלל מרגישה לא בנוח אצל ההורים שלי, בגלל שהם לא עונים לה לאיזו פנטזיה של משפחה רגילה, בריאה ומכילה. משפחה שעושה ביחד דברים כמו לבלות. אבא שלי הרי לא מוכן לבלות איתה באף צורה של בילוי שהיא לא לשבת בסלון ולשוחח ואמא שלי, כרגיל, מחקה אותו ומייצרת לה חוויה של דחייה, בכל פעם שאחותי מציעה לעשות איתה משהו.
פתאום, להורים שלי, שהיו כל החיים שלהם מבודדים חברתית בחיי הפנאי שלהם (בעבודה הם פגשו בהרבה אנשים), יש הרבה חברים והמון עיסוקים. הם לא מעוניינים לבלות עימנו מחוץ לבית שלהם ואולי הם גם לא נהנים להזמין אותנו – אמא שלי סיפרה לאחותי שאבא שלי נהנה מאוד מכך שלא ערכנו ארוחת חג בראש השנה. אני, כשלעצמי, לא מחפשת את הקירבה שלהם באופן מיוחד. מספיק לי לבקר באופן ייזום פעם בחודש (אולי פעם בשישה שבועות) ולשבת עם אבא שלי בסלון, לדבר על הסדרה של צבי יחזקאלי - נושא השיחה היחיד של אבא שלי בזמן האחרון – או על זה שהוא התחיל לאפות עוגיות שיבולת שועל (אבא שלי. לא צבי יחזקאלי :-)) –
אז אחותי מתסיסה את האווירה בכדי שאני אגיב תגובה רגשית לסיטואציה ואז יהיה ברור שאני היא זו שהורסת את הערב, כי מי עוד יכול להרוס את הערב חוץ ממני. בעיני ההורים שלי היחסים שלהם עם אחותי מושלמים. כמו שביום שישי, אמא שלי לא הבינה שאחותי נעלבה או שבכלל הייתה דרמה. היא חשבה שאני הדלקתי (אחותי הדליקה) את הטלוויזיה בשביל לשדר עוינות ולהפריע לכולם לדבר ולהינות מהערב המעולה שהיא הכינה. היא לעולם לא תנחש שאחותי בכתה כל הדרך הביתה, כי מבחינתה האדם היחיד שיכול להיות לא מרוצה זה אני. היא שאלה בתום הערב את אחותי אם היה לה כיף (אחותי אמרה שהיה לה בסדר).
ונראה לי שמצאתי פיתרון לכל העניין הזה: אני צריכה לבוא לארוחות האלו בגישה יותר זנית. כמו במשל הזן האהוב עלי, על האיש שקילל בכיכר העיר איזה זקן חכם והזקן שתק לו וכששאלו אותו התלמידים שלו, מדוע הוא לא ענה לאיש המקלל הוא השיב "אם מישהו רוצה לתת לך מתנה ואתה מסרב לקבלה, למי שייכת המתנה?" אני צריכה להתחבר ל-"סרט" של אמא שלי ולומר שהאוכל טעים ושנורא נחמד אצלם ואמא שלי לעולם לא תוכל לדעת אם זה נכון, כי מבחינתה תמיד נעים, כיף ונחמד אצלם. היא לא חשה באווירה המתוחה תמידית. בגלל זה היא יכולה לשאול את אחותי, שמתאפקת לא לבכות כל הערב "היה לך כיף?". אז כן, אמא, היה לי כיף. כיף מאוד. תודה רבה על האוכל הטעים.
אבל בינתיים, בטעות, קיבלתי את "המתנה": הכיב שלי התחיל לדמם. איכשהו גם ההורים של ג' הזמינו אותנו היום, למסעדה (הם כן רוצים לבלות עם ג' מחוץ לבית. אולי הם צריכים לאמץ את אחותי) והרגשתי שזה קצת יותר מדי. בעיקר כי הגיסה שלי לא עונה כשאני אומרת לה שלום והגיס שלי לא יוצר איתי קשר עין. הילדים שלהם לא יודעים איך קוראים לי (רק שמונה עשרה שנה במשפחה שלכם, תודה רבה). הם קוראים לי "אישה אחת" :-P. קצת יותר מדי מתנות שלא לקבל בשבוע אחד... אז הלכנו לאכול ב-'דיקסי' על חשבוננו (תמיד עדיף :-)...) ועוד שעה אנחנו שוב קופצים ל-'אייקון', לסרט הנעילה. אתמול בסינמטק, בסרט 'רובי ספרקס', ישב מאחורינו איזה מפגר אחד שדיבר כל הסרט וגם שר עם כל השירים וכשלא היה לו מה לומר הוא לחש לאישתו באוזן: "שניצל עם פירה. סטייק אנטריקוט". העיקר לא להפסיק לדבר. קצת כמו שכריש חייב להמשיך לשחות אם הוא לא רוצה למות :-). מקווה לשבוע נטול מתנות :-).
פתאום, להורים שלי, שהיו כל החיים שלהם מבודדים חברתית בחיי הפנאי שלהם (בעבודה הם פגשו בהרבה אנשים), יש הרבה חברים והמון עיסוקים. הם לא מעוניינים לבלות עימנו מחוץ לבית שלהם ואולי הם גם לא נהנים להזמין אותנו – אמא שלי סיפרה לאחותי שאבא שלי נהנה מאוד מכך שלא ערכנו ארוחת חג בראש השנה. אני, כשלעצמי, לא מחפשת את הקירבה שלהם באופן מיוחד. מספיק לי לבקר באופן ייזום פעם בחודש (אולי פעם בשישה שבועות) ולשבת עם אבא שלי בסלון, לדבר על הסדרה של צבי יחזקאלי - נושא השיחה היחיד של אבא שלי בזמן האחרון – או על זה שהוא התחיל לאפות עוגיות שיבולת שועל (אבא שלי. לא צבי יחזקאלי :-)) –
אז אחותי מתסיסה את האווירה בכדי שאני אגיב תגובה רגשית לסיטואציה ואז יהיה ברור שאני היא זו שהורסת את הערב, כי מי עוד יכול להרוס את הערב חוץ ממני. בעיני ההורים שלי היחסים שלהם עם אחותי מושלמים. כמו שביום שישי, אמא שלי לא הבינה שאחותי נעלבה או שבכלל הייתה דרמה. היא חשבה שאני הדלקתי (אחותי הדליקה) את הטלוויזיה בשביל לשדר עוינות ולהפריע לכולם לדבר ולהינות מהערב המעולה שהיא הכינה. היא לעולם לא תנחש שאחותי בכתה כל הדרך הביתה, כי מבחינתה האדם היחיד שיכול להיות לא מרוצה זה אני. היא שאלה בתום הערב את אחותי אם היה לה כיף (אחותי אמרה שהיה לה בסדר).
ונראה לי שמצאתי פיתרון לכל העניין הזה: אני צריכה לבוא לארוחות האלו בגישה יותר זנית. כמו במשל הזן האהוב עלי, על האיש שקילל בכיכר העיר איזה זקן חכם והזקן שתק לו וכששאלו אותו התלמידים שלו, מדוע הוא לא ענה לאיש המקלל הוא השיב "אם מישהו רוצה לתת לך מתנה ואתה מסרב לקבלה, למי שייכת המתנה?" אני צריכה להתחבר ל-"סרט" של אמא שלי ולומר שהאוכל טעים ושנורא נחמד אצלם ואמא שלי לעולם לא תוכל לדעת אם זה נכון, כי מבחינתה תמיד נעים, כיף ונחמד אצלם. היא לא חשה באווירה המתוחה תמידית. בגלל זה היא יכולה לשאול את אחותי, שמתאפקת לא לבכות כל הערב "היה לך כיף?". אז כן, אמא, היה לי כיף. כיף מאוד. תודה רבה על האוכל הטעים.
אבל בינתיים, בטעות, קיבלתי את "המתנה": הכיב שלי התחיל לדמם. איכשהו גם ההורים של ג' הזמינו אותנו היום, למסעדה (הם כן רוצים לבלות עם ג' מחוץ לבית. אולי הם צריכים לאמץ את אחותי) והרגשתי שזה קצת יותר מדי. בעיקר כי הגיסה שלי לא עונה כשאני אומרת לה שלום והגיס שלי לא יוצר איתי קשר עין. הילדים שלהם לא יודעים איך קוראים לי (רק שמונה עשרה שנה במשפחה שלכם, תודה רבה). הם קוראים לי "אישה אחת" :-P. קצת יותר מדי מתנות שלא לקבל בשבוע אחד... אז הלכנו לאכול ב-'דיקסי' על חשבוננו (תמיד עדיף :-)...) ועוד שעה אנחנו שוב קופצים ל-'אייקון', לסרט הנעילה. אתמול בסינמטק, בסרט 'רובי ספרקס', ישב מאחורינו איזה מפגר אחד שדיבר כל הסרט וגם שר עם כל השירים וכשלא היה לו מה לומר הוא לחש לאישתו באוזן: "שניצל עם פירה. סטייק אנטריקוט". העיקר לא להפסיק לדבר. קצת כמו שכריש חייב להמשיך לשחות אם הוא לא רוצה למות :-). מקווה לשבוע נטול מתנות :-).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה