זה מסובך לתאר את מה שהתרחש אתמול אצל ההורים שלי, אבל אני אנסה:
הזמינו אותנו לאחת מאותן ארוחות ערב משמימות שאני ואחותי אומרות שהן נעות בסקלה שבין נסבל ללא נסבל. בכל מקרה "לא באנו להינות" אם כי האוכל היה מצויין כרגיל. בכדי להוסיף על המתח שבדרך כלל קיים בבית ההורים שלי כשמישהו בא לבקר אותם, קרוב משפחה של אבא שלי שרוי באיזושהי מצוקה, אז הוא טילפן אליהם הביתה כל רבע שעה, בדיוק כמו שהדוד שהתאבד היה עושה. כל המשפחה של אבא שלי אוהבת לדבר עם אבא שלי במשך שעות. בתמורה, אנחנו מקבלים אותו קצת יותר מתוח, נרגן ושותק מכרגיל. לא התחלה טובה.
אז כרגיל האוירה הייתה מתוחה. הארוחה הלכה די בסדר, בלי שבן הזוג של אחותי יחקור את אמא שלי על מה עשתה המשפחה שלה בשואה (להפוך את האווירה ליותר כבדה בשביל הכיף) או שאבא שלי ירצה על הסדרה של צבי יחזקאלי 'יאללה איסלם' במשך שעות, אבל אז אחותי החליטה להעמיד פנים שהיא סוחטת אותי על זיכרון ילדות שפעם סיפרתי לה, אלא שהיא העמידה פנים כל כך טוב, שאני לא הבנתי מה היא רוצה ממני ולא ידעתי איך לצאת ממנה ואבא שלי נבח עליה שתפסיק להציק לאחותה, כך שצוונצ נפגעה עד עמקי נשמתה.
כך ישבנו בסלון: אמא שלי מנקה במטבח (האירוח שלהם כולל את האוכל ואחר כך הם פשוט עוזבים את האורחים שעות לבד בסלון ו-"מנקים" את המטבח, כמו שהם לא ניקו אותו מעולם. מכינים את החדר לאיזה מסדר רס"ר תיאורטי, או משהו); אבא שלי בחדר העבודה שלו מנחם את בן הדוד שלו בטלפון; אחותי ובן הזוג שלה מתעלמים מאיתנו; ואני וג', קוראים ב-'ידיעות האחרונות' מן השבוע שעבר.
אחר כך, אחותי הדליקה את הטלוויזיה ובדיוק שידרו את הסדרה 'העיתונאים' ביס דוקו בפרק על רן רזניק, שדי רציתי לראות. אז אחותי החלישה לגמרי את הטלוויזיה ובנקודה הזו כולם הצטרפו לסלון וניהלו שיחה די משמימה, בעוד שאני וג' מנסים לראות את הסדרה ללא קול (תוך כדי שחבר של אחותי מעיר מדי פעם בשביל הכיף "תעבירו לחדשות! תעבירו לחדשות!" וזה לא שיש מהדורת חדשות בטלוויזיה ביום שישי בתשע בערב), עד שנמאס לי מהסיטואציה ההזויה הזאת וקמתי ללכת.
במעלית, שאלתי את ג', אם הוא מבין מה קרה הערב וג' אמר שלאחותי היו המון אגרסיות והיא הוציאה אותם עלי. בבית, שאלתי אותו אם לפתוח את הטלפון או להיות פסיב אגרסיב, וג' אמר שזה לא משנה. אז פתחתי את הטלפון ואחותי התקשרה תוך חמש דקות בבכי, על זה שאבא שלי העליב אותה (איך הוא לא הבין שהיא סוחטת אותי בצחוק? אולי כי אף אחד לא הבין, כולל אני); אמא שלי ראתה את הסרט שהיא רצתה לקחת אותו אליה בעוד ניסיון להציע "יום כיף" (לכולם יש תמיד את הכוונות הכי טובות, שמתממשות באופן הכי גרוע באופן שהוא כל כך טרגי עד שהוא מצחיק), במחשב של חברה שלה (היא חס וחלילה לא אמרה לאמא שלי את שם הסרט שהיא רוצה לצפות בו איתה. אבל בתור פסיכולוגית צוונצ הסבירה לי שזה "עלבון סימבולי". ניחא); אמא שלי שאלה אותה על הקורס שהיא מעבירה במכללה, רק עכשיו, למרות שהיא מתכוננת אליו כבר חצי שנה ואבא שלי שוב שאל אם היא עשתה ביטוח צד ג' לכלבה שלה, למרות שלא מעניין אותה לעשות ביטוח צד ג' לכלבה שלה. כל הדברים האלו גרמו לה להרגיש "יתומה", כי ההורים לא "רואים" אותה.
אמרתי לה שגם אני לא בדיוק צעדתי בין שושנים, כי אמא שלי גערה בי שאמרתי שבן הדוד מציק לאבא בטלפון ואבא שלי קם באמצע שדיברתי איתו והלך להמשיך לדבר עם בן הדוד ולא שב לשיחה ביננו - שלא לדבר על זה שצוונצ החמודה ניסתה "לסחוט" אותי על תקרית מביכה מהילדות באמצע הארוחה ואז התעלמה ממני כל הערב, כי היא לא הייתה מודעת לכך שעצבן אותה שאבא שלי הגן עלי (את שני הדברים האחרונים לא אמרתי כמובן) - פשוט אמרתי לה שהציפיות שלה מהמשפחה מוגזמות ושכדאי שתלמד להוריד אותן והיא הרגישה בכשל האמפתי שלי וסיימה את השיחה בלי לסיים לבכות."כל המשפחות האומללות, אומללות לפי דרכן" ואיזה ערב של כיף.
לפחות קיבלתי קופסא מלאה שניצלים וקציצות טעימות.
הזמינו אותנו לאחת מאותן ארוחות ערב משמימות שאני ואחותי אומרות שהן נעות בסקלה שבין נסבל ללא נסבל. בכל מקרה "לא באנו להינות" אם כי האוכל היה מצויין כרגיל. בכדי להוסיף על המתח שבדרך כלל קיים בבית ההורים שלי כשמישהו בא לבקר אותם, קרוב משפחה של אבא שלי שרוי באיזושהי מצוקה, אז הוא טילפן אליהם הביתה כל רבע שעה, בדיוק כמו שהדוד שהתאבד היה עושה. כל המשפחה של אבא שלי אוהבת לדבר עם אבא שלי במשך שעות. בתמורה, אנחנו מקבלים אותו קצת יותר מתוח, נרגן ושותק מכרגיל. לא התחלה טובה.
אז כרגיל האוירה הייתה מתוחה. הארוחה הלכה די בסדר, בלי שבן הזוג של אחותי יחקור את אמא שלי על מה עשתה המשפחה שלה בשואה (להפוך את האווירה ליותר כבדה בשביל הכיף) או שאבא שלי ירצה על הסדרה של צבי יחזקאלי 'יאללה איסלם' במשך שעות, אבל אז אחותי החליטה להעמיד פנים שהיא סוחטת אותי על זיכרון ילדות שפעם סיפרתי לה, אלא שהיא העמידה פנים כל כך טוב, שאני לא הבנתי מה היא רוצה ממני ולא ידעתי איך לצאת ממנה ואבא שלי נבח עליה שתפסיק להציק לאחותה, כך שצוונצ נפגעה עד עמקי נשמתה.
כך ישבנו בסלון: אמא שלי מנקה במטבח (האירוח שלהם כולל את האוכל ואחר כך הם פשוט עוזבים את האורחים שעות לבד בסלון ו-"מנקים" את המטבח, כמו שהם לא ניקו אותו מעולם. מכינים את החדר לאיזה מסדר רס"ר תיאורטי, או משהו); אבא שלי בחדר העבודה שלו מנחם את בן הדוד שלו בטלפון; אחותי ובן הזוג שלה מתעלמים מאיתנו; ואני וג', קוראים ב-'ידיעות האחרונות' מן השבוע שעבר.
אחר כך, אחותי הדליקה את הטלוויזיה ובדיוק שידרו את הסדרה 'העיתונאים' ביס דוקו בפרק על רן רזניק, שדי רציתי לראות. אז אחותי החלישה לגמרי את הטלוויזיה ובנקודה הזו כולם הצטרפו לסלון וניהלו שיחה די משמימה, בעוד שאני וג' מנסים לראות את הסדרה ללא קול (תוך כדי שחבר של אחותי מעיר מדי פעם בשביל הכיף "תעבירו לחדשות! תעבירו לחדשות!" וזה לא שיש מהדורת חדשות בטלוויזיה ביום שישי בתשע בערב), עד שנמאס לי מהסיטואציה ההזויה הזאת וקמתי ללכת.
במעלית, שאלתי את ג', אם הוא מבין מה קרה הערב וג' אמר שלאחותי היו המון אגרסיות והיא הוציאה אותם עלי. בבית, שאלתי אותו אם לפתוח את הטלפון או להיות פסיב אגרסיב, וג' אמר שזה לא משנה. אז פתחתי את הטלפון ואחותי התקשרה תוך חמש דקות בבכי, על זה שאבא שלי העליב אותה (איך הוא לא הבין שהיא סוחטת אותי בצחוק? אולי כי אף אחד לא הבין, כולל אני); אמא שלי ראתה את הסרט שהיא רצתה לקחת אותו אליה בעוד ניסיון להציע "יום כיף" (לכולם יש תמיד את הכוונות הכי טובות, שמתממשות באופן הכי גרוע באופן שהוא כל כך טרגי עד שהוא מצחיק), במחשב של חברה שלה (היא חס וחלילה לא אמרה לאמא שלי את שם הסרט שהיא רוצה לצפות בו איתה. אבל בתור פסיכולוגית צוונצ הסבירה לי שזה "עלבון סימבולי". ניחא); אמא שלי שאלה אותה על הקורס שהיא מעבירה במכללה, רק עכשיו, למרות שהיא מתכוננת אליו כבר חצי שנה ואבא שלי שוב שאל אם היא עשתה ביטוח צד ג' לכלבה שלה, למרות שלא מעניין אותה לעשות ביטוח צד ג' לכלבה שלה. כל הדברים האלו גרמו לה להרגיש "יתומה", כי ההורים לא "רואים" אותה.
אמרתי לה שגם אני לא בדיוק צעדתי בין שושנים, כי אמא שלי גערה בי שאמרתי שבן הדוד מציק לאבא בטלפון ואבא שלי קם באמצע שדיברתי איתו והלך להמשיך לדבר עם בן הדוד ולא שב לשיחה ביננו - שלא לדבר על זה שצוונצ החמודה ניסתה "לסחוט" אותי על תקרית מביכה מהילדות באמצע הארוחה ואז התעלמה ממני כל הערב, כי היא לא הייתה מודעת לכך שעצבן אותה שאבא שלי הגן עלי (את שני הדברים האחרונים לא אמרתי כמובן) - פשוט אמרתי לה שהציפיות שלה מהמשפחה מוגזמות ושכדאי שתלמד להוריד אותן והיא הרגישה בכשל האמפתי שלי וסיימה את השיחה בלי לסיים לבכות."כל המשפחות האומללות, אומללות לפי דרכן" ואיזה ערב של כיף.
לפחות קיבלתי קופסא מלאה שניצלים וקציצות טעימות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה