אלו שעות הערב המשתרעות שקטות וריקות להכעיס. המורה לתלמוד בתיכון שכינינוה בבא-מִדלדל ברשעות נעורים מצויה, משום שניסתה נואשות להקנות לנו את מסכת בבא-מציאה ומשום שהייתה שמנה הנתונה בשלהי גיל העמידה והייתה לובשת שמלות מו-מו צבעוניות ונהגה להגיע לכיתה כשהיא נושאת את חפציה בסל פלסטיק קשיח המיועד לקניות בשוק – המורה לתלמוד הזו שאינני זוכרת את שמה, רק את תלתליה הבלונדיניים ואת מבטה הנבון, הייתה נוהגת לומר, במהלך ניסיונות חוזרים ונשנים לקבל שקט מהכיתה המשועממת שלא היה איכפת לה שלא לקבל ציון עובר בתלמוד, שאדם אינטלגנטי תמיד, אבל תמיד, יודע להעסיק את עצמו ובכך התכוונה לומר שהיא רק מבקשת, אם זה לא קשה, לתת לה להעביר את השיעור וללכת, לשאת את סל הקניות האדום שלה לחדר המורים ואני,

אני הרי אדם אינטילגנטי (קומי, הלא את אדם אינטלגנטי) יושב על הספה הכתומה וקורא את 'חייבים לדבר על קווין'. הגופיה השחורה שלי רטובה מזיעה אחרי "שרצתי" במשך חצי שעה על מתקן המדמה קפיצות של ריצה והספה איננה ארץ חפץ אלא מתקן המדמה שלווה שבין אדם למזגנו שבין אדם לביתו הנקי ולתריסיו המוגפים ולשאריות הפסטה ברוטב ארביאטה המקשטות את השולחן בסלון שהוברק על ידי העוזרת וכבר עבדתי היום וכבר שתיתי שלוש כוסות קפה ויצאתי לרחוב בשמלה חדשה והייתי אצל פ' ולא היה לי מה להגיד לו כי החלטתי לא לדבר יותר על שטויות. פעמים רבות אני מחליט שלא לדבר יותר על שטויות ולא לנהל יותר שיחות סתמיות ואז נדמה לי כאילו אין בעולם דבר אחד שבאמת שווה לאומרו ובאמת אין. דומה כי אין העולם מתקיים מחוץ לחדר המואר היטב ואין בכך ולא כלום. אפילו לא אבידה לתת בה סימנים (בבא מדלדל היקרה, איפה שאת מתאבכת עכשיו, לא בזבזת את השעות שהיית יכולה לבלות בשוק לשווא בהקראה מן האות המתה למפגרות של המגמה הספרותית בי"א 5).