הערב, אנחנו הולכים לראות בפעם השלישית את ג'טרו טול. הפעם, בנמל מבצעים את thick as a brick במלאות שלושים שנה או משהו. ככה זה שאוהבים מוזיקה משנות השבעים. גם האומנים הם בני שבעים. אבל איאן אנדרסון הוא אנרגנטי כזה, קופצני משהו, עם בדיחות מטורפות וסיפורים מעט ארכניים, וכל זאת במבטא בריטי קצת קשה להבנה. בפעם הראשונה ראינו אותו עם הסימפונייט רעננה באמפי-פארק רעננה (הו, הבורגנות!); בפעם השניה בהופעה קצת יותר רוקיסטית (קצת הרבה יותר רוקיסטית, במובן הפולק רוק-מתקדם של המילה) בקיסריה ועכשיו, בנמל. הוא בטח יספר את הסיפור הארוך על הילד בן השמונה שכביכול כתב את כל מילות האלבום בתור חיבור לבית הספר ודמותו מופיעה על העטיפה: רצינית, ממושקפת ושמנמנה.

בשביל "להתכונן" להופעה שמעתי את Minstrel in the gallery ואת Stand up ואפילו את Passion play הקצת מייגע. Minstrel in the gallery היה אלבום השינה המושלם שלי כשהייתי בצבא, בנסיעות אל הקריה בשש וחמישים בבוקר (לחשוב שהייתי קמה כל בוקר בשש ועשרים). Minstrel in the gallery ו- Heart and bones של פול סיימון. ב- Heart and bones הייתי תמיד מתעוררת בשיר Car are cars השיר הקצבי והפחות מוצלח באלבום, שהיה אלבום כושל יחסית של פול סיימון, למרות שיש בו שירים נפלאים כמו Rene and Georgette Magritte with their dog after the war. אולי כי זה אלבום שצריך להתרגל אליו, הוא צריך לגדול לך על העור או לישון איתך בקו 74 מחולון לקריה בתל אביב.

ב- Minstrel in the gallery לא הייתי מתעוררת בכלל, לעומת זאת. אולי רק מהמהמת בעונג כאשר איאן אנדרסון היה מקונן באמצעות הקסטה השחוקה שלי: