statcounter

יום שני, 17 בספטמבר 2012

על נחיצות המעטה התרבותי

אני מעדיפה אנשים שמסתירים באופן תרבותי את העובדה שהם לא סובלים אותך. לא כאלו שמתחמקים מליצור קשר עין כשאתה מברך אותם לשלום, או שמניחים לילדים שלהם לדרוך הלוך ושוב על כפות הרגליים שלך ולומר "הנה אישה אחת" כאשר הם מסתכלים עליך מבעד לעינית מצלמת הסלולארי.

בגלל שאני מרגישה מאוד בנוח עם הזקנים וזאת משום שהם חביבים אלי, הרשיתי לעצמי לבוא בשמלה לא מחמיאה, בלק מתקלף ובכתמי סיד על הרגליים, שאריות מסיוד הבית. כל האנשים מנקים את הבית לקראת החג וממלאים אותו באוכל. אנחנו חירבנו את הסדר והניקיון שהשליטה העוזרת ביום חמישי וכעת אנחנו מסיידים את הסלון ולי גם יש עבודה, כי אני טסה ביום שבת. אנחנו אנשים לא חגיגיים.

הייתי צריכה ליצור תצוגת תכלית לקראת ארוחת החג כמו שכולן עושות: לסדר את הציפורניים; להסתפר; לפחד שיגידו שהשמנתי וללבוש משהו מחמיא. כשדודה של ג' אמרה "היא ודאי אוכלת בבית, אם היא לא אוכלת פה, כי היא לא נראית אנורקסית" לא הייתי מוכנה לכך. מילא. תל אביב נשארה על כנה בכל זאת, כששבנו אליה לבסוף בפז'ו המרוטה עם המזגן המקולקל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה