תקופה מעניינת לקרוא את 'חייבים לדבר על קווין', הספר שקניתי היום בסטימצקי בזמן שהעוזרת ניקתה את הבית, מותירה אותי בת בלי בית למשך תקופת זמן קצובה ומוגדרת, משוטטת בקניון כאילו הייתי חיה דו-תכליתית: אישה מפונקת ואדם אבוד: אזרח בעל ערך לחברה הקפיטליסטית משמע צרכן (כשאספתי את כרטיס האשראי החדש הפקיד הפליט מן הלצונת פושרת בדבר בזבוזים ואני לא שיתפתי פעולה ולא חייכתי. כמעט בכלל לא חייכתי היום). לבוש בשמלה יפה (משפט אוקסימורוני משהו. בעייתי מבחינה מגדרית ומבחינת תפיסת העצמי גם), נעול בסנדלים של חמש מאות שקלים, חמוש במשקפי שמש שמסתירים מבט מנוכר שמסווה את העור השקוף. שכבת ההגנה הכפולה. הולך כאילו היה בעל מטרה, אפילו אם המטרה היא בית הקפה ואחר כך הבנק ואחר כך רואה החשבון ואחר כך לשוב בתור נתין צייתן אל הבית שנכבש בידי ס' המנקה, לשתות המון כוסות מים שלווה גדולה : שאלות ותשובות

להגיש לס' תה אנגלי ורוגלך שקניתי רק בשבילה בהפסקת קפה למנקות, חידוש שהנהיגה אמא שלי שחושבת שהפסקת קפה היא חרוזי זכוכית בהם ניתן לקנות את ליבם של האינדיאנים החרוצים שלא יעזבו לעולם אחרת אחרת ואוי ואבוי הבית ישוב להיות ארץ ישימון מלוכלכה וקלוטרית ולא הבית-שלך-כל-כך- נעים. מחיר: ארבע שעות של הומלסיות מבחירה פעם בשבועיים + 220 ש"ח + נחמדות אין סופית שגובלת בהכנעה בפני הגברת הרוסיה והנמרצת. מאוד נמרצת. פינוקי הולך לדיזנגוף סנטר. פינוקי הולך לבנק. פקיד אומר לפינוקי "כרטיס מוכן לבזבוזים". פינוקי לא אומר כלום בתמורה, הוא מתיישב בלא חמדה על הספה הכתומה  ו- 'חייבים לדבר על קווין' ביום הארבע עשרה למחזור בלווית כוס קפה בארבעה עשר שקלים בבית הנקי נקי שלו והשקט שקט. ביקור הגברת הלא כל כך זקנה נגמר ומתחיל שבוע. שיהיה.