יוגורט עם גרנולה משפיע עלי כמו בנזודיאזפין. אולי זה חוסר הסבילות ללקטוז. אתה הולך לפסיכיאטר והוא שואל אותך: חסר סבילות ללקטוז? עזוב ואבן. קח יוגורט מולר. עם גרנולה זה למתקדמים. זה כמו קסאנקס, רק יותר ממכר. הבעיה, שאחרי שהלכנו לישון באמצע הלילה בגלל ההופעה אני לא צריכה שום טראנקולייזר כימי שכן קמתי באחת עשרה וחצי בבוקר, יקיצה טבעית, אחרי שחלמתי במשך שעתיים שאני לוקחת על עצמי עבודה לכתוב ספר המתבסס על עשרים מאמרים שנכתבו על עשרים ספרים ב-דד ליין של חודשיים בעבור מאתיים שקל. פלא שהתעוררתי עייפה?
להופעה יצאנו בשבע וחצי והתכוננו לנסיעה הקצרה לנמל תל אביב כמו לטיול לחו"ל. הגענו מוקדם ולכן היינו צריכים לחכות רק בתור באורך כמה עשרות אנשים ולא בתור של מאות אנשים. אחר כך הכניסו אותנו למן מתחם מוזר, שהכיל רק משטחי דשא מפלסטיק, שולחנות של בופה בחתונות ודוכנים למכירת אלכוהול ואין צורך לומר כמובן שרוב הקהל ששרץ על הדשא המלאכותי היו אנשים ממוצא רוסי וקיבוצניקים ("שדה ורבורג חוגג שבעים!" היה כתוב לאיזה זקן בן 80 על החולצה), כי גם לאלו וגם לאלו לא סיפרו ששנות השבעים נגמרו. "שנות השבעים נגמרו, אחי. רוצה לקנות בריזר? חולצה עם ציור של איאן אנדרסון עומד על רגל אחת ומנגן בחליל? תקליט ארוך נגן? מה המספר של זהו זה? אני רוצה לפתור את החידה ולהתקשר לשידור החוזר".
ההופעה התאחרה בשעה ורבע ולכן לכדו אותנו במתחם הדשא המלאכותי. הלוק אנד פיל היה של חתונה של חברים שאתה לא מכיר בה את כל הדודות וכמובן שדודה ייצוגית אחת צעקה על הקופאי (יש דודות שבאות למקומות רק בשביל לצעוק על העובדים) שזו חוצפה ממדרגה ראשונה ולא נשמע דבר כזה שהופעה שאמורה להתחיל בתשע, מתחילה בעשר והקופאי מלמל שזה "בגלל השבת". לא ידעתי שאיאן אנדרסון שומר שבת. אולי הוא בדיוק הניח תפילין וקנה דיסקים של מושיק עפיה. אנשים תמיד קונים דיסקים של מושיק עפיה בזמן שהם מניחים תפילין. יש לו סידור עם אדושם צבאות. למכירה רום כרמל. ק"ג. עם מעלית! פונה לירוק, שחור וסגול!! בדובנוב!!! לא בשבת!!!! לא בשבת, אמרתי! לבסוף אחרי טריליון שנה ההופעה החלה והיא פיצתה על חוסר הנוחות שגרמו המארגנים בגדול, רק שעבורי היו עודף גירויים:
סאונד כמו במחנה העינויים גוונטנאמו כי קנינו את הכרטיסים הכי יקרים וישבנו קרוב לבמה; מסך ענק שמקרין סרטונים ואימג'ים; היצירה עצמה שהיא די בומבסטית גם בלי כל השטויות האלו; איש בן 70 עומד על רגל אחת ומגן בחליל צד; שחקן-זמר שהיה יותר מדי יפה עד כדי כך שזה הפריע לי בעיניים, ששיחק את הילד ביצירה ושר את כל הקטעים שאיאן אנדרסון כבר לא יכול לשיר (רוב היצירה בעצם) + מתופף + נגן בס + נגן סינטיסייזר + דרוש קצב במחלקת הבשר של שופרסל שדרות. המון רעש. מהחלק השני שלא שמעתי מעולם כבר לא הבנתי אף מילה. בשלב הזה הייתי מוכנה כבר למסור שם מלא, שם יחידה ומספר אישי אם כי ברשלנותי שכחתי את פנקס השבי שלי בבית.
חזרנו באחת בלילה הביתה: עייפים, מרוצים אך חרשים משהו וישבנו לראות את How to make it in America עונה שניה בשביל להתאושש לפני השינה. יהי זכרם של תאי השמע שמתו לי באוזניים ברוך. השם יקום דמכם במהרה בירושלים הבנויה. להזמנות חייגו.
להופעה יצאנו בשבע וחצי והתכוננו לנסיעה הקצרה לנמל תל אביב כמו לטיול לחו"ל. הגענו מוקדם ולכן היינו צריכים לחכות רק בתור באורך כמה עשרות אנשים ולא בתור של מאות אנשים. אחר כך הכניסו אותנו למן מתחם מוזר, שהכיל רק משטחי דשא מפלסטיק, שולחנות של בופה בחתונות ודוכנים למכירת אלכוהול ואין צורך לומר כמובן שרוב הקהל ששרץ על הדשא המלאכותי היו אנשים ממוצא רוסי וקיבוצניקים ("שדה ורבורג חוגג שבעים!" היה כתוב לאיזה זקן בן 80 על החולצה), כי גם לאלו וגם לאלו לא סיפרו ששנות השבעים נגמרו. "שנות השבעים נגמרו, אחי. רוצה לקנות בריזר? חולצה עם ציור של איאן אנדרסון עומד על רגל אחת ומנגן בחליל? תקליט ארוך נגן? מה המספר של זהו זה? אני רוצה לפתור את החידה ולהתקשר לשידור החוזר".
ההופעה התאחרה בשעה ורבע ולכן לכדו אותנו במתחם הדשא המלאכותי. הלוק אנד פיל היה של חתונה של חברים שאתה לא מכיר בה את כל הדודות וכמובן שדודה ייצוגית אחת צעקה על הקופאי (יש דודות שבאות למקומות רק בשביל לצעוק על העובדים) שזו חוצפה ממדרגה ראשונה ולא נשמע דבר כזה שהופעה שאמורה להתחיל בתשע, מתחילה בעשר והקופאי מלמל שזה "בגלל השבת". לא ידעתי שאיאן אנדרסון שומר שבת. אולי הוא בדיוק הניח תפילין וקנה דיסקים של מושיק עפיה. אנשים תמיד קונים דיסקים של מושיק עפיה בזמן שהם מניחים תפילין. יש לו סידור עם אדושם צבאות. למכירה רום כרמל. ק"ג. עם מעלית! פונה לירוק, שחור וסגול!! בדובנוב!!! לא בשבת!!!! לא בשבת, אמרתי! לבסוף אחרי טריליון שנה ההופעה החלה והיא פיצתה על חוסר הנוחות שגרמו המארגנים בגדול, רק שעבורי היו עודף גירויים:
סאונד כמו במחנה העינויים גוונטנאמו כי קנינו את הכרטיסים הכי יקרים וישבנו קרוב לבמה; מסך ענק שמקרין סרטונים ואימג'ים; היצירה עצמה שהיא די בומבסטית גם בלי כל השטויות האלו; איש בן 70 עומד על רגל אחת ומגן בחליל צד; שחקן-זמר שהיה יותר מדי יפה עד כדי כך שזה הפריע לי בעיניים, ששיחק את הילד ביצירה ושר את כל הקטעים שאיאן אנדרסון כבר לא יכול לשיר (רוב היצירה בעצם) + מתופף + נגן בס + נגן סינטיסייזר + דרוש קצב במחלקת הבשר של שופרסל שדרות. המון רעש. מהחלק השני שלא שמעתי מעולם כבר לא הבנתי אף מילה. בשלב הזה הייתי מוכנה כבר למסור שם מלא, שם יחידה ומספר אישי אם כי ברשלנותי שכחתי את פנקס השבי שלי בבית.
חזרנו באחת בלילה הביתה: עייפים, מרוצים אך חרשים משהו וישבנו לראות את How to make it in America עונה שניה בשביל להתאושש לפני השינה. יהי זכרם של תאי השמע שמתו לי באוזניים ברוך. השם יקום דמכם במהרה בירושלים הבנויה. להזמנות חייגו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה