אחרי שאתה לא יוצא מזה זמן מה מהבית, אתה כבר לא רוצה לצאת מהבית. זה כמו ש-"אם לא אוכלים אז לא רעבים" כמו שאמא שלי תמיד הייתה אומרת. בת הדודה שלי שהיא דיאטנית פרסמה היום בפייסבוק שאם רעבים לפעמים צריכים פשוט לשתות מים. לא ידעתי שגם "אנשי מקצוע" (טוב, היא לא בדיוק "מן השורה הראשונה". היא למדה ברידמן) תומכים בשטות האנורקסית הזו, כאילו הגוף לא יודע להבדיל בין רעב לצמא.
הייתי אצל הרופאה הכללית שלי היום. אינ אנד אאוט בעשר דקות. מעניין מתי אפסיק להתפעל מזה שאני לא צריכה לנסוע מרחק של שעה באוטובוס, לשבת בחדר ההמתנה שעה וחצי; לבקר את ההורים ואז לנסוע שוב באוטובוס הביתה, רק בשביל מרשם. ומערכת הכריזה שקוראת את המספרים והרופאה האמריקאית הצעירה והנחמדה והשכונה הנעימה שבה ממוקמת המרפאה. איזור בורגני הרבה יותר מסביבת הבית, מן הצד השני של בוגרשוב ואם נורא רוצים, ויש כוח לפגוש פרחות שיפוטיות משהו אחרי ששוחחנו חרישית עם האמריקאית המנומסת בעלת המבט האירוני, אפשר לסדר את הציפורניים בדרך חזרה או לקפוץ לסנטר לעוד קפה. קח עוד תפוז, אתה יודע למה.
עוד קפה זה פתרון לכל דבר. גם עוד מקלחת חמה או סדרת דרמה משפטית תיעודית על אדם שכן או לא רצח את אישתו. המזגן והערב שירד מייצרים אווירה סתוית כוזבת. "כמעט תמיד אני מרגיש אולי טיפונת מאוהב" כתב אולארצ'יק על בת ים. ניו-יורק היא אולי "לא בית" אבל תל אביב כן. בואו ונשאב הנאה עמוקה מן המשאבים היתרים של קופת החולים תל נורדאו ומהמזגן וממכונת האספרסו ומהסדרה התיעודית המשפטית של קנאל + שאורכה כשש שעות ועשרים וארבע דקות. שש שעות ועשרים וארבע דקות לשבת על הספה ולא לרצות כלום, כי "אם לא אוכלים לא רעבים". כי מים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה