לצאת ברביעייה

אחותי שלחה לי אתמול ב- 23:30 סמס ששואל אם אני רוצה לצאת ברביעייה מחר לסרט החדש של סשה ברון כהן. זה אומר שהיא והוא השהו את המשבר, כמו תמיד. ידעתי שכך יהיה, במיוחד אחרי שלא שמעתי ממנה שבוע. כשהיא חושבת להיפרד ממנו (שוב ושוב ושוב) היא מתקשרת אלי ושואלת אם אפשר לבוא אלי ואם להביא לי משהו מהרי-באר. שונאת את הרי-באר, אני, עם כל הבחורים הצעירים והגסים שעובדים שם. מעדיפה לקנות ב-"חמוד המיצים" (זה השם שנתנו, אני והוא - הרבה "הוא" יש בבלוג הזה. כך טוב לי - למיצייה ליד הסנטר) ומעדיפה עוד יותר לא לצרוך קלוריות ריקות של סוכר פירות טעים. אחותי שותה שייק חלווה עם סילאן כשהיא עצובה ואוכלת קוראסון שקדים בכל יום שלישי בשבוע שבו הנביאים היו אומרים. מה הם היו אומרים? הם היו אומרים: "אנחנו לא אוהבים קוראסון שקדים. אלו סתם קלוריות ריקות ושמנות ומתוקות ללא טעם. אנחנו בתור נביאים, מעדיפים עוגת קקאו של 'טארט מן ורובין' עם אספרסו ליד". טעימה העוגה שמצוותת לאספרסו קצר ומר. טעימות הפרגיות שצליתי על מחבת הסטייקים לי ולו.

אז אחותי לא נפרדה מאישהּ. ההורים שלי דאגו לה והם התקשרו אלי בזהירות רבה לשאול מה שלומה כי להם היא "מייפה" את המציאות והם מפחדים עליה בגלל אוסף הגנים שהם הורישו לנו. אני שומרת על עצמי מפני אוסף הגנים שהם הורישו לנו: ישנה היטב. אוכלת היטב. מדחיקה את הלחץ. לשתינו אין הרבה חברות, אבל לאחותי יש הרבה מכרות וחברים לעבודה שהם כולם פסיכולוגים בשלבי הקמה.

בערב נפגוש אותם. אני חושבת שהוא נחמד. קצת אגרסיבי אבל משתדל בכל הכוח. סשה ברון כהן לא מעניין אותי. אני מעדיפה סרטים יפניים של שלוש שעות על משברים משפחתיים. אבל אחותי מעניינת אותי ומעניין אותי "לצאת ברביעייה". חוויה לא תדירה בחיים שלי. נראה לי שאצא לכיוון מכון הכושר הישן והטוב. שוב לא מצליחה לעבוד.