היה לה ריח של חוסר אכילה מהפה ותיק מלא בחטיפי פריכיות. פגשנו אותם ליד האולם ואז ירדנו את כל המדרגות עד לקיוסק, כי היא לא רצתה לעמוד בתור של מזנון הקולנוע. היא קנתה דיאט ספרייט והוא קולה זירו (כמה לא גברי מצידו) וכשהגיע הזמן לשלם למוכר, שניהם הוציאו ארנק והוא שילם עבור שניהם, כמו זוג בדייט. היא שאלה אותו אם הוא רוצה לקנות גם סוכריות גומי.

פעם קנינו שקיות של סוכריות גומי במרכז המסחרי גרוזילנד, בדרך להורים שלי ואמא שלי אמרה "אל תאכלו את זה, בנות. לא אוכלים דברים כאלו" ואבא שלי סיפר לאחותי אחרי כמה חודשים שממתקי הגומי זעזעו אותו. הוא בעד אכילה טהרנית. הוא הפסיק אפילו לשתות דיאט ספרייט, אחרי שאמרתי משהו על ממתיקים מלאכותיים, אבל את הטבעול, הוא לא יכול להפסיק לאכול כי אין לו מקור חלבון אחר ושניהם אוכלים כמו ציפורים ושניהם רזים, אבל על אמא שלי לא רואים את הרזון, כי היא מחביאה אותו בתוך חליפות בגוון חום אדמה, בז' ואפור עם סיכת נוי בדש הבגד.

כשאחותי פתחה את חטיף הפריכיות באמצע הסרט השתרר לידי ריח חריף של אבקת בצל ושום. החטיפים האלו לא עזרו כמובן לריח הפה שלה. לא התאפקתי ואמרתי "החטיף הזה ממש מסריח" וזה לא ממש סייע לנו לפתח אינטימיות אחאית, אבל לא היה לי איכפת, כי ראיתי שהרוח ממילא לא נושבת לכיוון שלי  (אם לא מחשיבים את משב המזגן שלא ריחם עלי עם השום והבצל)  -  הבנתי את זה כאשר י' הצביע על מסך הקולנוע כאשר הופיעה בו שם עיר הבירה של סלובקיה ואני אמרתי שהיה צ"ל כתוב שם אנושובצ'ה והיא אמרה "את אפילו לא יודעת להגיד את שם הכפר הזה נכון". אז ויתרתי להערב ורק הסתכלתי מדי פעם על הפנים של ע', לראות אם הוא נהנה מהסרט.

בן זוגה היה לחוץ ולכן הוא זרק מפעם לפעם משפטים שלא ברור מנין הם באים ולאן הם הולכים וע' אמר לי אחר כך שזה עצבן אותו. "הבנים" בכלל לא תקשרו. בן הזוג שלה היה עסוק בלהתחנף אליה: לרדת עלי כאשר היא יורדת עלי ולהחמיא לי כאשר היא מחמיאה לי. הוא מרגיש איתי בנוח. לא הייתה לי הסבלנות לרצוֹת אותה. אני לא גבר שמאוהב בה, אני אחותה. קשה לי שתמיד צריך לבדוק איתה לאן נושבת הרוח בשביל לדעת לאיזה כיוון תלך האינטראקציה ובתכלס, או שהיא יורדת איתי על בן הזוג שלה או שהיא יורדת עם בן הזוג שלה עלי. אין זכר לאחות המתוקה מאינטראקציות הטנדו שלנו. זה בסדר. זה לא נורא. היא לא מודעת לזה בכלל. הסרט היה מטומטם.