statcounter

יום חמישי, 28 ביוני 2012

פתאום כמו נושר החייץ/ וזמן עומד ואינו נע/ ושוב אני רואה פנייך/ כבפעם ראשונה

ימים מוזרים, מר קורטיזון. אבא של י' נפטר בדיוק באמצע החופשה שלקחנו אני וג'. הרעיון של ההלוויה שכלל לפגוש את י', בפעם הראשונה אחרי הריב בקנדה + לפגוש את כל משפחתו, שלא בדיוק מעריכה אותי, היה מלחיץ עבורי והתכוננתי לאירוע כמו לקרב, כולל לקנות בגדים להלוויה. מי קונה בגדים להלוויה?

ביום שלישי הודיעו לנו שהוא נפטר ושההלויה תתקיים למחרת. הלכנו לישון בשעה הכי מוקדמת שהלכנו לישון בעשר שנים האחרונות, קצת לפני חצות וקמתי כמו נמר, בתשע וחצי, מה שלא הפריע לי להילחץ בהתארגנות ולשפוך את כל הארון על המיטה, רק כי היה נדמה לי שהגומי במכנסיים החדשות, יהפוך את החולצה מחוסרת השרוולים אה-לה קרן מור, לחולצת בטן אה-לה ויקי פולארד  yes but, no but, yes but. בסוף חגרתי חגורה שתחזיק את המכנסיים ונראיתי מאוד "תל אביבית". החוש האופנתי שלי מתפתח באמצעות פעפוע.

רק שהשניים התל אביבים, תעו בפיז'ו של ההורים של ע' בכבישי הדרום והגיעו להלוויה עם סיומה. אבא שלי קצת נלחץ מההיעדרות שלנו והתקשר לסלולארי שלי כל חמש דקות ("נגמרו ההספדים כבר! איפה אתם?!") ובסוף חיכה לנו בשער בית הקברות בשביל להוביל אותנו אל האבלים. אבא שלי אמר לע' שהוא יכול להתקדם יותר מהר אל המשפחה שלו וחשב לצעוד איתי מעדנות מאחור, אבל אני אמרתי שאני יכולה להדביק את הקצב שלו ופסעתי לצידו בשביל במהירות יחסית עד שפגענו בי' שאכל חטיף אנרגיה עם שוקולד וחיבק קודם את ע' ואחר כך אותי ואז חיבקתי לפי הסדר את סבתא חנה, את חמותי ואת אמא של י', שקראה לי "חמודה" ואת אחיו של י', שהיו לבביים כאלו אלי, משום מה, אולי כי זו הייתה מחווה יפה שבכלל הגעתי, אחרי מה שהם האכילו אותי כל השנים.

אחר כך נסענו לוילה שלהם ו-י' סימן לי לשבת לידו והתחלנו לצחוק ולדבר שטויות כמו פעם, מה שהיה מוזר. שכחתי כמה הבדיחות שלו לא מצחיקות באופן חמוד כזה. כולם היו במצב רוח די "שיבעתי" ורק אני וי' וע' והאח הקטן של ע' והאח הקטן של י', הרצנו קטעים וצחוקים. החיים מוזרים. דיברנו על איך שהיינו מכינים פעם פיצות מפיתות וחביתות עם גבינה צהובה וכל סרטי האיכות המעאפנים שראינו בוידאו הישן של ההורים שלי כל יום שישי בערב וי' אמר שהוא זוכר את אמא של סבתא שלי, שהייתה גרה אצלה (ע' שהוא בן הזוג שלי כבר שמונה עשרה שנה לא הכיר אותה. אחותי הקטנה בקושי זוכרת אותה. כל כך הרבה שנים אני וי' מכירים. שנים שנים שנים שנים. 27 שנה ליתר דיוק. פאקינג 27 שנה. חיים שלמים). זה היה מוזר. מוזר, מוזר, מוזר - הצחוק והשיכחה והזיכרון והשיכחה והאינטימיות המפלצתית הזו שהתעוררה פתע כאילו לא עברו עלינו כבר שנים על גבי שנים של ניכור (כי הוא התחיל להתנכר אלי לסירוגין כבר מ-1995 בערך).

אחר כך הגיעו המון פיצות וכולם קמו לאכול ונזכרתי איפה אני ופתאום נעשיתי נורא עצובה ולא רציתי פיצה מהאנשים האלו ושאלתי את ע' בשקט אם אפשר כבר ללכת (ע' היה בטוח שארצה להישאר עם חברי הטוב, י' לאור כל הצחוקים) ואז קמנו בנימוס וחיבקנו את כולם לפי הסדר ואמא של י' אמרה לי "תבואי, תבואי" ובגלל זה כשניגשתי לחבק את י', שכחתי לרגע את עצמי ואמרתי לו "אני אבוא" והוא עשה לי פרצוף של "ווטאבר" וחיבק אותי בעיניים פקוחות וידעתי שאני לא אבוא עוד לבית הזה וע' כבר יבקר בשבעה לבד. אני כבר שברתי את השיא של עצמי בהתנהגות נבונה ובוגרת. עכשיו אפשר להמשיך לשים זין, כפי שמתבקש, כפי שמתבקש.


* כותרת מאת נתן אלתרמן מתוך השיר 'על הסף'. השפלה זה תמיד עניין של נקודת מבט.
  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה