לפעמים אני לא ישנה טוב בלילה. אני לא מתפקדת טוב כשאני לא ישנה שינה סבירה בלילה. בדרך כלל אני מגלה שלא ישנתי שינה טובה דיה כאשר אני מנסה לעבוד ואני מגלה שהפכתי למטומטמת. ועוד אני מגלה שאני מטומטמת כאשר אני מנסה לענות לטלפון והקול שלי רועד מרוב עייפות או קפאין שבא לפצות על העייפות ואני רגשנית ומדברת שטויות ומגלה סודות כאילו אני בטריפ של ל.ס.ד. "אם תצא למסע ל.ס.ד, תזכור אותי, שלא חזרתי משם" כתבה יונה וולך. לי אסור סמים.
השבוע למשל, באחת מהתקפות העייפות הכרונית שלי התלוננתי למכרה, על מצב שכבר לא קיים, סוג של עוול ישן, כאילו שהוא מתרחש עכשיו, כאילו שעכשיו הוא מציק לי והיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, כי היא רק מכרה שלי. היא אמרה שלא ניפגש כי היא לעולם לא באה לתל אביב יותר ואני, אני לא יוצאת מתל אביב יותר, בטח שלא בשבילה ואפילו לא בשביל ההורים שלי, אם מישהו לא מסיע אותי אליהם וכשלקוחות רוצים שאסע לפגישות בהרצליה (למה זה תמיד הרצליה?), אני פשוט אומרת "לא". במקום להגיד "כן", בכדי לא להסגיר שאין לי משרד. אין לי סבלנות לתחבורה הציבורית הבין עירונית. אני כבר נערה זקנה. כשמישהו שומע לידי מוזיקה בלי אוזניות דרך הטלפון ואין לי לאן לברוח, אני מבקשת את נפשי למות ונפשי אומרת לי "כל העמדות תפוסות. אנא המתן ותענה לפי התור. פנייתך חשובה לנו. תודה על ההמתנה. תודה על הסבלנות".
אז כאשר אני לא ישנה טוב, אירוע שקורה אחת לאיזה זמן לא מוגבל, בערך פעמיים בשבוע, כי הלכנו לישון מאוחר והכלבה של השכנה נבחה בחדר מדרגות/ בכתה את ליבה המר ביללות כי השכנה שוב לא בבית והכלבה פוחדת לבד/ המנקה של הבניין הפעיל את המפוח של העלים בשביל להראות שיש לו מפוח של עלים/ שכנה אחרת צפרה כי מישהו חנה לה בחניית נכה/ איש אחד צפר כי האוטו זבל נוסע לאט/ החיים מסריחים והעולם קשה/ כל התשובות נכונות -
אז אני מסיימת את העבודה מהר אם אין ברירה וצריך לעבוד, ולא עובדת בכלל אם יש ברירה ולא צריך לעבוד ואני הולכת לאוזן השלישית ולוקחת שני סרטים ממדף המומלצים שאף פעם לא מאכזב. רצוי סרט של שלוש שעות על משבר משפחתי בסינית וסרט בגרמנית על אמא חורגת שאיבדה שני ילדים בשדה פתוח או סרט בצרפתית על ילדים שאבא שלהם התאבד וסרט ביפנית על אדם שמדבר לזין שלו והזין שלו הוא בובת פרווה ירוקה. הכל הולך, הכל הולך. אחרי זה מתפלאים שקשה לי לראות סרטים של סשה ברון כהן או את סרטי הפעולה שמקרינים בערוץ 10 ביום שישי.
ואני מכניסה סרט למכשיר ומקווה שאף אחד לא יתקשר ובייחוד לא לקוחות חדשים או לקוחות ישנים שהם קצת נחמדים אלי ואז אני אגלה להם סודות כאילו הייתי בטריפ ל.ס.ד או שאם מישהו יתקשר זאת תהיה אחותי והיא תשאל אותי: "אפשר לבוא אליך? להביא לך משהו מהרי-באר?" (אל תביאי לי כלום מה-רי-באר). בשבוע שעבר היא אמרה לי שאם לי ולה היו את נעלי העקב האדומות של דורותי מארץ עוץ והיינו נוקשות בעקבים ואומרות שלוש פעמים "אין מקום כמו הבית" היינו מגיעות לסנטר ואני אמרתי לה "היית מגיעה לרי-באר". שהיא תתקשר או שאף אחד ושאני אצליח לראות את הסרט עד הסוף ולגמור את היום בלי פאדיחות.
השבוע למשל, באחת מהתקפות העייפות הכרונית שלי התלוננתי למכרה, על מצב שכבר לא קיים, סוג של עוול ישן, כאילו שהוא מתרחש עכשיו, כאילו שעכשיו הוא מציק לי והיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, כי היא רק מכרה שלי. היא אמרה שלא ניפגש כי היא לעולם לא באה לתל אביב יותר ואני, אני לא יוצאת מתל אביב יותר, בטח שלא בשבילה ואפילו לא בשביל ההורים שלי, אם מישהו לא מסיע אותי אליהם וכשלקוחות רוצים שאסע לפגישות בהרצליה (למה זה תמיד הרצליה?), אני פשוט אומרת "לא". במקום להגיד "כן", בכדי לא להסגיר שאין לי משרד. אין לי סבלנות לתחבורה הציבורית הבין עירונית. אני כבר נערה זקנה. כשמישהו שומע לידי מוזיקה בלי אוזניות דרך הטלפון ואין לי לאן לברוח, אני מבקשת את נפשי למות ונפשי אומרת לי "כל העמדות תפוסות. אנא המתן ותענה לפי התור. פנייתך חשובה לנו. תודה על ההמתנה. תודה על הסבלנות".
אז כאשר אני לא ישנה טוב, אירוע שקורה אחת לאיזה זמן לא מוגבל, בערך פעמיים בשבוע, כי הלכנו לישון מאוחר והכלבה של השכנה נבחה בחדר מדרגות/ בכתה את ליבה המר ביללות כי השכנה שוב לא בבית והכלבה פוחדת לבד/ המנקה של הבניין הפעיל את המפוח של העלים בשביל להראות שיש לו מפוח של עלים/ שכנה אחרת צפרה כי מישהו חנה לה בחניית נכה/ איש אחד צפר כי האוטו זבל נוסע לאט/ החיים מסריחים והעולם קשה/ כל התשובות נכונות -
אז אני מסיימת את העבודה מהר אם אין ברירה וצריך לעבוד, ולא עובדת בכלל אם יש ברירה ולא צריך לעבוד ואני הולכת לאוזן השלישית ולוקחת שני סרטים ממדף המומלצים שאף פעם לא מאכזב. רצוי סרט של שלוש שעות על משבר משפחתי בסינית וסרט בגרמנית על אמא חורגת שאיבדה שני ילדים בשדה פתוח או סרט בצרפתית על ילדים שאבא שלהם התאבד וסרט ביפנית על אדם שמדבר לזין שלו והזין שלו הוא בובת פרווה ירוקה. הכל הולך, הכל הולך. אחרי זה מתפלאים שקשה לי לראות סרטים של סשה ברון כהן או את סרטי הפעולה שמקרינים בערוץ 10 ביום שישי.
ואני מכניסה סרט למכשיר ומקווה שאף אחד לא יתקשר ובייחוד לא לקוחות חדשים או לקוחות ישנים שהם קצת נחמדים אלי ואז אני אגלה להם סודות כאילו הייתי בטריפ ל.ס.ד או שאם מישהו יתקשר זאת תהיה אחותי והיא תשאל אותי: "אפשר לבוא אליך? להביא לך משהו מהרי-באר?" (אל תביאי לי כלום מה-רי-באר). בשבוע שעבר היא אמרה לי שאם לי ולה היו את נעלי העקב האדומות של דורותי מארץ עוץ והיינו נוקשות בעקבים ואומרות שלוש פעמים "אין מקום כמו הבית" היינו מגיעות לסנטר ואני אמרתי לה "היית מגיעה לרי-באר". שהיא תתקשר או שאף אחד ושאני אצליח לראות את הסרט עד הסוף ולגמור את היום בלי פאדיחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה