ישנתי שינה מלאה אבל קמתי כבדה. כבדה כעופרת יצוקה. כבדה כאילו מילאו אותי בתרופות פסיכיאטריות וזאת לא אנטיתיזה לקלילות, כמו נפילת ערך עצמי אחרי אגו-טריפ, כי לא הייתי קלילה אפילו לחמש דקות השבוע הזה. כל הזמן רציתי שיעזבו אותי בשקט. "תפילתי דבר איננה מבקשת. תפילתי אחת והיא אומרת:" תעזבו אותי באימאש'כם. אתה לא אמור לחשוב את זה כשאתה פרילאנסר. אתה אמור לרצות שהטלפון לא יחדול מלהשמיע את מנגינתו המעצבנת ואני אומרת, מקסימום אני אעבוד בשביל ההוא לנצח. הוא שכל כך אוהב לתקשר רק במיילים ולי זה מתאים, כל כך מתאים. לאן אני נסוגה, לאיזו מחילת ארנב אני נופלת ומגיעה לארץ אוטיסטית: ארץ מסודרת עם חוקים מסודרים ורהיטים נקיים ולבנים ומיטה זוגית גדולה ומוצעת וארון תקליטים שיש בו רק תקליטים של הביטלס וניל יאנג ואולי גם ג'וני קאש בכלא פולסום, אולי המקום הזה, הלבן, הוא הוא כלא פולסום ואין בו טלפונים וכל לילה, ע' בא לישון איתי ולחבק אותי, כי אני לא ישנה בלי חיבוק. החיבוק שלו הופך את הפנטזיה המשונה הזו לפחות מורבידית.
פחדתי שאני לא אשן הלילה כי ישנתי בין שבע בערב לתשע בערב. דבר שלא קרה בחיים שלי כבר איזה 12 שנה. כשלמדתי לתואר ראשון, מגיל עשרים ועד גיל 22, הייתי חוזרת מהאוניברסיטה בשבע בערב בקו 74. מרמת אביב לחולון קריית שרת בארבעים וחמש דקות, ממעוז הצפונים לגרוזילנד והייתי יורדת מהאוטובוס מול המכולת של גילי שדווקא לא היה גרוזיני, סתם איש לא נחמד וחוזרת הביתה ועולה לחדר שלי במדרגות ואומרת לאמא שלי לא לקרוא לי לארוחת הערב ואמא שלי הייתה אומרת לי "אל תלכי לישון עכשיו, את לא תירדמי בלילה" ואני הייתי אומרת לה לעזוב אותי בשקט ואבא שם לי בארון פעמון מעצבן ורם קול, וככה הם היו קוראים לי כשהיה לי טלפון או שארוחת הערב הייתה מוכנה, כי לא הם לא רצו לטפס במדרגות ליחידת הדיור שלי.
"יחידת דיור" זה נשמע מפואר, אבל זה היה חדר קטן מאוד עם מטבח קטן ושירותים ומקלחת בגודל של צינוק והייתה לי שם טלוויזיה, אבל לא מחשב, ומעל הטלוויזיה היה פוסטר של קרנף על ספינה בתוך ים מהסרט "והספינה שטה" של פליני שקניתי מהבוס שלי תומר, כשעוד עבדתי בחנות הפוסטרים. אז אמרתי לאמא "אל תקראו לי לארוחת הערב" ("ארוחת ערב" אפשר לחשוב. טוסטים וסלט וגבינה צהובה או ריבה או שוקולד למריחה ואבא שלי שותק ומורח גבינה לבנה על טוסט ואוכל זיתים ותמיד נדמה לי שהוא כועס עלי ואמא שלי אוכלת סלט ומנגבת את המיץ של הסלט בפרוסת לחם וזה מגעיל אותי. כל דבר שקשור לאמא שלי הגעיל אותי אז. גם היום אולי. ואחותי מורחת חמאה על טוסט ואז מגרדת את הטוסט עם הסכין ומחזירה חמאה עם פירורים לאריזה ואני גוערת בה ואבא שלי אומר לי להפסיק ולאחותי "תעשי מה שאת רוצה"). "אל תקראו לי לארוחת ערב ואל תצלצלו בפעמון, אפילו אם סופי תתקשר" ואבא שלי אומר, החברה שלך הזאת, מתקשרת יותר מדי. בכל פעם שהטלפון מצלצל, זאת היא. אני לא המזכיר שלך. תעני לטלפון.
פחדתי שאני לא אשן הלילה כי ישנתי בין שבע בערב לתשע בערב. דבר שלא קרה בחיים שלי כבר איזה 12 שנה. כשלמדתי לתואר ראשון, מגיל עשרים ועד גיל 22, הייתי חוזרת מהאוניברסיטה בשבע בערב בקו 74. מרמת אביב לחולון קריית שרת בארבעים וחמש דקות, ממעוז הצפונים לגרוזילנד והייתי יורדת מהאוטובוס מול המכולת של גילי שדווקא לא היה גרוזיני, סתם איש לא נחמד וחוזרת הביתה ועולה לחדר שלי במדרגות ואומרת לאמא שלי לא לקרוא לי לארוחת הערב ואמא שלי הייתה אומרת לי "אל תלכי לישון עכשיו, את לא תירדמי בלילה" ואני הייתי אומרת לה לעזוב אותי בשקט ואבא שם לי בארון פעמון מעצבן ורם קול, וככה הם היו קוראים לי כשהיה לי טלפון או שארוחת הערב הייתה מוכנה, כי לא הם לא רצו לטפס במדרגות ליחידת הדיור שלי.
"יחידת דיור" זה נשמע מפואר, אבל זה היה חדר קטן מאוד עם מטבח קטן ושירותים ומקלחת בגודל של צינוק והייתה לי שם טלוויזיה, אבל לא מחשב, ומעל הטלוויזיה היה פוסטר של קרנף על ספינה בתוך ים מהסרט "והספינה שטה" של פליני שקניתי מהבוס שלי תומר, כשעוד עבדתי בחנות הפוסטרים. אז אמרתי לאמא "אל תקראו לי לארוחת הערב" ("ארוחת ערב" אפשר לחשוב. טוסטים וסלט וגבינה צהובה או ריבה או שוקולד למריחה ואבא שלי שותק ומורח גבינה לבנה על טוסט ואוכל זיתים ותמיד נדמה לי שהוא כועס עלי ואמא שלי אוכלת סלט ומנגבת את המיץ של הסלט בפרוסת לחם וזה מגעיל אותי. כל דבר שקשור לאמא שלי הגעיל אותי אז. גם היום אולי. ואחותי מורחת חמאה על טוסט ואז מגרדת את הטוסט עם הסכין ומחזירה חמאה עם פירורים לאריזה ואני גוערת בה ואבא שלי אומר לי להפסיק ולאחותי "תעשי מה שאת רוצה"). "אל תקראו לי לארוחת ערב ואל תצלצלו בפעמון, אפילו אם סופי תתקשר" ואבא שלי אומר, החברה שלך הזאת, מתקשרת יותר מדי. בכל פעם שהטלפון מצלצל, זאת היא. אני לא המזכיר שלך. תעני לטלפון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה