סבתא של גורי מאושפזת בבית חולים בחולון ביום ההולדת שלה. גורי ואני נוסעים לחולון, לבית החולים חמושים במתנה ובמצב רוח טוב אך סקפטי. עוד באירופה היינו. חרא של בן אדם. חולון מתקיפה אותנו בפריפריאליות מסויימת. בלובי של בית החולים שרויים בעירבוביה סניף של רשת פיצה מקומית, סניף של רשת קפה מן הירודות, דוכן שווארמה ועוד אוכַלים ומשקאות עצובים. אנשים עם פיזמות ואינפוזיות מדדים להם בלובי שיש בו משום מה ריח של סיגריות. המעלית אומרת "מחלקת יולדות, לידה, פגים, היסטריקה ולחם". ילד נחמד עם כיפה שחורה חוזר על דברי קריינית המעליות וכולם במעלית מחייכים אך לא מוחאים כפיים. אנחנו לא
יוצאים מן המעלית במחלקת ההיסטריקה והלחם אלא בפנימית ב' שבה אין ריח של לחם אלא של קקה. קקה ומוות שזה עתה יצא מן התנור עם עגבניות מיובשות ופסטו, תרצה בריוש עם זה לדרך, בבקשה? בבקשה תודה סליחה כולנו אומרים. האחות מוציאה אותנו מן החדר כדי להחליף לסבתא טיטול. סבתא מחזירה את השיניים לפה. העיניים שלה כחולות מאוד וצלולות מאוד. אף אחד לא מתרגש מהטיטול והריח של הקקה. סבתא שואלת אותי כמה אני מרוויחה. אני עונה לה. אחר כך יהיו לי מזה סיוטים בלילה שקודם מורידים לי מהכל מס ואחר כך מסדרים אותי בשורה ויורים בי. האחות נכנסת ומעניקה
בונדרומין. סבתא גולשת אל מחוזות השינה למרות שהיא לא רוצה להירדם כשיש אורחים. מאחוריה יש בלום הליום שצוהל את הכתובת ילדת יום ההולדת וילדת יום ההולדת גולשת לתוך השינה הכימית באמצע האורחים. חמותי אומרת לסבתא אני אשים לך את הבלון מקדימה שתראי אותו וסבתא אומרת שהיא ראתה אותו כבר מספיק. אני מביטה מן החלון אל הנוף של חולון מן הקומה הגבוהה. תמיד כשרואים חלון פתוח מדמיינים איך זה לקפוץ אבל בצורה אופטימית. הנה הולכים הביתה. משאירים את
כל הקקה והחיתולים והכדורים והחולי כאילו מאחורינו, אבל לא באמת, בעצם הם מלפנינו. זכינו בחנינה לשעה קלה שאולי תמשך שנים ואולי לא. נוסעים לקפה נואר. אישה מסודרת בשמלה, טייץ ומגפיים ומעיל מאוקספורד סטריט וגבר בבגדים שהוא הזמין באינטרנט מיפן. יפן זה הכי רחוק מוולפסון שיש, אבל גם זה עוד יגיע ואני
מזמינה קרפצ'יו וסלט קפרזה וגורי מזמין שניצל וקיבלנו שולחן טוב ליד החלון והאור, האור בבית הקפה כל כך יפה ואני מסירה את המשקפיים בכדי לשמוע טוב יותר את המוזיקה הצרפתית שברקע. מחוץ לחלון, אין חולון, רק שולחן סועדים אחר שסיים לאכול ועכשיו הוא לוגם בירה ושותה קפה ומעשן סיגריה. הגבר קצת דומה לבן זוגו של יניב, מזוקן ורציני וחמוץ למראה. אני מסתכלת בו מעשן. בכל בית הקפה יש ערפל נעים ואיך זה יכול להיות
שמישהו ישן עכשיו בבית חולים תחת אורות ניאון והצבע של הפיז'מה שלו הוא כצבע הסדינים כאילו שהוא חלק מהמיטה. סבתא אומרת אני רוצה למות בלי כאבים וחמותי אומרת לה בשביל זה את צריכה לשתות ולאכול ולהיות בריאה. אם לא תאכלי לא תגדלי. אם לא תגדלי לא תגיעי לוולפסון ותשארי כאן בקפה הזה ."כאן בקרון הזה. אני חווה והבל בני אם תראו"- דן, דן פגיס, אנחנו לא נראה כי הסרנו את המשקפיים אל תוך האור הנעים הזה והמוזיקה הצרפתית והאוכל והמוות לא בא אל סוס העץ מיכאל כי הוא לא היה בבית וזה לא קרה וזה לא יקרה וזה לא קורה ויש זמן. אנחנו קובעים שיש זמן. מלצר, תביא פעמיים מוס שוקולד ותעשן במקומנו סיגריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה