קטקט קטון

יש לי ערגה למשפחתיות בזמן האחרון. אני מרגישה מאוד בנוח עם המשפחה של ע' לאחרונה ואפילו בנות הדוד של ע' משכונת התקווה שדי מתעלמות ממני, לא פוגגו ממני את הנינוחות שחשתי שם, אצל סבתא שלו אתמול. בפעם הראשונה מאז שאני מכירה את ע', הוא יזם את סוף הביקור, כי רצה להגיע להפגנה. לי לא היה איכפת להישאר ולהביט בחוכמות של הילדה י' שביקשו ממנה ענבים והיא חיפשה ומצאה את העינבים הזעירים ביותר בשביל לתת, כי כולם עודדו אותה לזה בצחוק ואמרו לה "להפסיק להתקמצן על אמא" ואבא של ע' שרואה 'פגוש את העיתונות' בקולי קולות, למרות שזה לא מעניין שם אף אחד חוץ ממנו, אבל בלי הכבדות הרגילה שמתרחשת במקרים כאלו כאשר "ראש המשפחה" רוצה לצפות "בחדשות" ו- "שה! שה! חדשות!", כמו אצלנו, שאבא שלי קם באמצע שיחה ומדליק 'מבט' בפול ווליום כי אין לו כבר כוח אלי ואל אחותי. קו-אקסיסטנס של מהומה עליזה, הייתי מגדירה את זה -  "על ראש הברוש שבחצר, שמחה והמולה" וכל הצחוקים שהרצנו בשבעה של ד', עם הבנים האבלים. כזה אני רוצה.

אז מה הפלא (טלאפלא) שכשאיזה הזוי אחד מתחיל לכתוב לי מכתבים בעקבות הבלוג הישן שלי והוא כותב לי שהוא אחרי ארוחת ערב משפחתית והוא משים את עצמו עובד, אבל כותב לי. כאילו אני והוא כבר נמצאים באיזו אינטראקציה מרובת שנים של "בגידה" ובמכתב הראשון הוא כותב לי שזה עתה סיים רומן, משהו בי נגעל. וכשאני חותמת מכתב קצר ב-"הולכת לבדוק מה יש בארון העוגיות" והוא משיב "תהני מהעוגיות ממי" בא לי להקיא על המקלדת. הכל בי נעשה סילודים סילודים באותו רגע והעולם נראה לי מכוער. אני לא מסתדרת עם רומנטיקת האינסטנט הזו. זה לא בשבילי. הוא כתב קטונתי עם שתי ט'. הראיתי את זה לע' ואמרתי לו שזה קטונטי מיוחד של קטקטים וע' אמר שקטקט קטון זה משהו באמת נפלא ונהדר ואני אמרתי שזה כמו שאנורקסית יורדת מארבעים קילו לשלושים וחמש קילו. קטקט קטון. כל הקטנה היא משמעותית פה. כל הוזלה משמעותית. "רק היום. רק היום. לא לשים בסל בטעות, רבותי". לא לשים בסל בטעות.