נסעתי לבקר את סבתא והיה לי שם רגע קורע לב: היא התעקשה להראות לי ולאחותי איפה ממוקמים הסרוויסים הכי טובים שלה ואמרה שאנחנו יכולים לקחת אותם, כי היא לא צריכה אותם יותר, ושהיא אוהבת אותנו יותר מכל הנכדים וזה ישר זרק אותי לזה שאחרי שמישהו נפטר, באים לבית שלו וכל אחד לוקח מה שהוא רוצה וכנראה שהיא רוצה שניקח את הדברים השווים.
מהבית של הסבתא השניה שלי, לקחתי תמונה בשחור לבן שדוד שלי צילם. רואים שם את הבת שלו כבת שש בערך, לבושה בבגדים כמו של ילדי 'ריץ-רץ' (מכנסיים כהות וחולצת פסים רחבים - ואם חושבים על זה אלו גם היו המדים של פיסטוק) מבריחה בריצה ילדותית תרנגולת קטנה באיזו חצר אחורית עלומה. מעניין למה סבתא מסגרה דווקא את התמונה הזאת. היה לה כנראה טעם מופלא או שהיא מאוד אהבה את בת הדודה נ'. כנראה שניהם. סבתא ש' מאוד אוהבת דווקא אותי מכל הנכדים וזאת אולי התחרות היחידה שניצחתי בה מימי.
לא נסעתי עם אחותי. לקחתי את האוטובוס איזה שעתיים לפני הזמן והתהלכתי כתיירת ברחובות מרכז חולון. קניתי לי אוכל. טיילתי בכיכר ויצמן. שתיתי קפה בבית קפה, קוראת ב- 'אנה קארנינה' ואחר כך, מוציאה את בדיקות הדם שלי מהבדיקומט אשר במרפאת מַנְסבַּך כי איבדתי את הסיסמא לאתר האינטרנט. אני לא אוהבת את חולון, אבל הרחובות שם רחבי ידיים ורואים שם עצים ושמיים.
בתל אביב אין שמיים ובשביל לראות עצים הולכים לגן מאיר. בשולחן הסמוך אלי, בבית הקפה, ישבה בנחת חבורה שמנמנת של אימהות. הבעלים שלהן הגישו להן את הקפה לשולחן וחשבתי איך זה להישאר לגור כל החיים באותו מקום והדבר היחיד שמשתנה בך זה שאת גדלה עם הלידות כמו קמח שתופח מאליו. כמו בפרסומת הישנה: "עוגת עלית - את אפית". לדבר על זה שפל-מל כבר עולה כמו שהיה עולה מלבורו, כשהתחלתי לעשן אבל אף פעם לא התחלתי לעשן ומי בכלל קורא את טולסטוי בכיכר ויצמן בחולון.
מהבית של הסבתא השניה שלי, לקחתי תמונה בשחור לבן שדוד שלי צילם. רואים שם את הבת שלו כבת שש בערך, לבושה בבגדים כמו של ילדי 'ריץ-רץ' (מכנסיים כהות וחולצת פסים רחבים - ואם חושבים על זה אלו גם היו המדים של פיסטוק) מבריחה בריצה ילדותית תרנגולת קטנה באיזו חצר אחורית עלומה. מעניין למה סבתא מסגרה דווקא את התמונה הזאת. היה לה כנראה טעם מופלא או שהיא מאוד אהבה את בת הדודה נ'. כנראה שניהם. סבתא ש' מאוד אוהבת דווקא אותי מכל הנכדים וזאת אולי התחרות היחידה שניצחתי בה מימי.
לא נסעתי עם אחותי. לקחתי את האוטובוס איזה שעתיים לפני הזמן והתהלכתי כתיירת ברחובות מרכז חולון. קניתי לי אוכל. טיילתי בכיכר ויצמן. שתיתי קפה בבית קפה, קוראת ב- 'אנה קארנינה' ואחר כך, מוציאה את בדיקות הדם שלי מהבדיקומט אשר במרפאת מַנְסבַּך כי איבדתי את הסיסמא לאתר האינטרנט. אני לא אוהבת את חולון, אבל הרחובות שם רחבי ידיים ורואים שם עצים ושמיים.
בתל אביב אין שמיים ובשביל לראות עצים הולכים לגן מאיר. בשולחן הסמוך אלי, בבית הקפה, ישבה בנחת חבורה שמנמנת של אימהות. הבעלים שלהן הגישו להן את הקפה לשולחן וחשבתי איך זה להישאר לגור כל החיים באותו מקום והדבר היחיד שמשתנה בך זה שאת גדלה עם הלידות כמו קמח שתופח מאליו. כמו בפרסומת הישנה: "עוגת עלית - את אפית". לדבר על זה שפל-מל כבר עולה כמו שהיה עולה מלבורו, כשהתחלתי לעשן אבל אף פעם לא התחלתי לעשן ומי בכלל קורא את טולסטוי בכיכר ויצמן בחולון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה