"אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר"

את אחר הצהרים ביליתי בקריית שאול. אמא של דוד שלי נפטרה. לפני ההלוויה, אבא ערך לנו מסע כומתה בחיפוש אחרי הקבר של סבא. "הוא היה ליד ברוש. הוא היה ליד כביש" אבל כבר אין ברוש ואין כביש ואין גוש ואין מספר חלקה. בסוף מצאנו. זה היה כל כך מוזר לראות את שם המשפחה על מצבה. זו פעם ראשונה שאני מבקרת שם. אפילו לא ידעתי שלאמא שלו קראו שפרה.

אחר כך הלכנו לחפש את אבא של סבא. עד שמצאנו את כל המתים הישנים, נגמרה לי כל הסבלנות למתים החדשים שמחכים בשקט, ארוזים על אלונקות. גם בנות הדודות היו מאוד צוננות אלינו, אז עמדתי כל הזמן ליד האאוטקאסט הנצחי, אבא, בניגוד לאחותי שנכנסה פנימה ומיררה בבכי כל הטקס על אישה שהיא בקושי הכירה. אני לא הרגשתי כלום. תמיד אינני מרגישה דבר. כל החיפוש הזה אחרי קברים הזכיר לי את

"אנשים באו ויצאו ואנשים ישבו על הספסלים מיוגעים מהמתנה ועמדו בחבורות והסתובבו הנה והנה בשמש הלוהטת, וההלויות צעדו תהלוכות תהלוכות ועברו לפני בניין מכוער, בחזיתו התנוססה כתובה גדולה "בית מועד לכל באי עולם", והתפתלו כנחשים שחורים בשבילים שבין טורי המצבות הלבנות" ('זכרון דברים' יעקב שבתאי עמ' 18) ואת ישראל וצזאר שמגיעים לבית הקברות הלא נכון בשעה הלא נכונה להלוויה של אביו של גולדמן. כל אותה שעה הסצינה הזאת הייתה חיה במוחי כאילו היא זיכרון שלי. זיכרון שהוא הרבה יותר ממשי מההלויה של סבתא מ'.