אש קטנה

נוסעת לקליניקה של פ'. מצב רוח מרומם עם 'שלגיה' של שלישית התאומים באוזניות. "חורפים שבעה חיכינו לך/ לא קראת אבל ענינו לך/ ובהבל פה בנינו לך/ מגדלים של בדולח וזהב". לתקליט קוראים 'הערב יוצאים' והערב באמת יוצאים מן הבית ונוסעים לפ'.

מגיעה לבית המשותף בו שוכנת הקליניקה. מצלצלת באינטרקום בדיוק בארבע. אין קול ואין עונה. אני בטוחה שהאינטרקום מקולקל ואין לי טלפון נייד עלי וזה לא בסטייל שלי לצעוק למרפסת ומי בכלל יודע איפה המרפסת, הרי אתה לא בדיוק יושב עם הפסיכולוג שלך על בולגרית ואבטיח וצועק לאסתר "יש לך מתכון לעוף?". אז אני מחכה בסבלנות לדייר שייכנס במקרה וזה לא מאחר להגיע.

אני עולה במדרגות במהירות ומתכננת לומר לפ' בקוצר נשימה, כאשר הוא יפתח את הדלת: "אתה יודע שהאינטרקום מקולקל?", אבל הוא לא פותח את הדלת, גם לא אחרי ארבעה צלצולים בפעמון ועשר דקות של המתנה, אז אני חוזרת הביתה במהירות ומצפה לראות איזו הודעה של הרגע האחרון בסלולארי, וכלום.

אני מתקשרת אליו ואחר כך לאחותי, שהפסיכולוגית שלה מכירה את פ', אבל סטרוצ אומרת שזה לא ממש ענייני ואני קצת דואגת, אבל יודעת שזה לא באמת ענייני ומקווה שהוא לא שוכב שם על רצפת הקליניקה עם איזה התקף לב והוא סתם יצא לחופשה ושכח להודיע או משהו, למרות שזה עוד אף פעם לא קרה.

אני שופתת לי קפה. ביום אחד, אפשר להחליט להפסיק לעשות אאוטסורסינג לקפה ולעבור לשתות בבית, כמו כולם. חבל שאי אפשר לעשות את זה עם אנשים - להגיד "איני יכול עוד" כמו בגין בשעתו ופשוט להסתפק בסביבת הבית. לא להצטרך אף אחד. לא להיזכר באף אחד כי אז מתחילים מיד להתגעגע. חבל שזה לא פשוט כמו למלא מים עד הקו, לשים כפית אחת של קפה טחון ולשפות על אש קטנה קטנה, כמוני.