גופי ואני

אני צריכה להתרגל לבולשיט הזה של "גופך הוא מקדשך". תמיד כשאני עוברת בגשר של מקדולנלד'ס, אני מרגישה בוז לאנשים שאוכלים שם. זה לא רק האוכל, אלא גם האוירה, עם כל הקבצנים שכפופים על הכיסאות הצבעוניים, בוהים בחלונות המלוכלכים והזקנים עם העיתון והאשל בתוך שקית ניילון של קופת חולים.

אבל מצד שני, גם לאכול גבינה צהובה ושוקולד למריחה ואחר כך שהפנים יתמלאו בפצעונים, זה לא הדבר הכי מעורר גאווה בעולם. אתמול אחרי הסרט, תכננתי לאכול שתי פרוסות עם שוקולד שחר ובסוף נמלכתי בדעתי, ואכלתי במקום זה פרוסה עם קוטג' וקצת בייגלה. כשהתרחצתי, שטפתי את הפנים עם סבון הפילינג, אפילו שאני לא אוהבת להשתמש בו יותר מפעם בשבוע, כמו מן הבטחה לא ברורה להתחלה חדשה.

היה יום מאוד מתוקתק אתמול: שעתיים של עבודה; אימון של שעה; פגישה עם יעלי; טיגון שניצלונים, ואחר כך הליכה מהירה לבית הקולנוע, להספיק לסרט של תשע וחצי. הגענו בתשע עשרים ושמונה, אבל מכרו לנו בכל זאת כרטיסים כי האולם היה כמעט ריק. מתסתבר שהסדרנית הזקנה עם השיער המחומצן עוד עובדת במוזיאון. היא שם מאז שהיינו ילדים. הגבר שישב בשורה פנינו בכה בסוף הסרט.

לעומת זאת, בלילה התעוררתי כל שלוש שעות. פעם אחת עם חום וצמרמורות, שעברו עד הבוקר. הכיור מלא בכלים וסביבות הכיריים, בפירורי לחם וכתמים של בלילת ביצה. אני מנקה, עובדת ורואה סרט חדש עם נטלי פורטמן שלא הופץ בארץ, שהוא מצויין. מאוד קאמרי וניו-יורקי. זהו.