אתמול, כשחזרתי מפ', אחותי והחבר שלה אספו אותי להורים. הייתי קצת פזורת דעת כשיצאתי את הקליניקה, השארתי את המשקפיים שלי על גדר, כשהחלפתי למשקפי שמש. כשסיפרתי את זה להורים - רק כי גיליתי את האבידה בבית שלהם, כאשר נרתיק הקרטון נתגלה ריק ונאלצתי להסתובב בלילה עם משקפי שמש כמו מאפיונר אידיוט - אבא שלף 600 ש"ח עבור משקפיים חדשות. כמה מביך. בימים הקרובים כדאי אם כך שאגש לרחלי. סיפור האבידה ודאי יצחיק אותה, כמו בפעם ההיא שהתיישבתי עליהן אחרי שקניתי עדשות חדשות.

בבית של ההורים, אחותי ניסתה לעשות אנליזה לאבא ואמא. אבא שלי העיר לה בעדינות, כי לאנשים בגילם עדיף שלא לחפור בפצעים ישנים והרחיק עדות באופן אלגנטי, שלא כהרגלו, לכך שסבתא סירבה לדבר על מה שקרה בשואה וטוב שכך. אני ניסיתי לומר שיש אנשים שטוב להם יותר להדחיק ושזו לא דרך התמודדות פחות טובה או פחות איכותית, בעוד אחותי מתעקשת לשכנע את אמא שהיא בעצם כועסת על ההורים שלה אבל לא יודעת את זה. אמא ספרה לה על איזו חברת כנסת גרוזינית שבלתה את כל ילדותה בבית חולים, אבל בכלל לא כועסת על ההורים שלה כי הם "אהבו אותה מאוד בחופשות". הייתי יכולה להיות משועשעת מכל העניין, אלמלא הייתי רעבה.

אפרופו לא לאכול, ירדתי בבת אחת בגלל אתמול מ- 62.6 ל- 60.9: לצהרים אכלתי אורז לבן וגרגירי חומוס מבושלים; אחרי שחזרתי מפ' שתיתי קפה עם מאפין שוקולד גזר; ואחרי שחזרתי מההורים, אכלתי לחמניה מקמח לבן עם חרדל דיז'ון ופסטרמה, שתיתי חצי ליטר של בירה שחורה ובקבוק קטן של חלב בננה. מאוד מסודר, יחסית לבן אדם שלא בישל כבר שבוע :). היום החלטתי לשחזר את "הצלחת הלחמניה" והכנתי לי כריך לחדר הכושר. זה הצחיק אותי להכין כריך חצוי לשניים ועטוף יפה בנייר וניילון, לארוז בקבוק מים קפוא ואפילו את הספר שלי בשקית, שלא יתלכלך מנעלי הספורט - זה כאילו שיצאתי לטיול שנתי לחדר הכושר. התאמנתי 53 דקות, כי יש לי עוד סשן עם המאמן בערב. זהו.