זהו, הגיע היום לבדיקות הדם השנתיות, אלו שהצלחתי בכישרון רב להחמיץ במשך שנתיים רצופות. בכל פעם הרופאה שולחת הפניה שאני מניחה במגירה עד שפג תוקפה. זה לא שאני מפחדת ממחטים, אני מפחדת מלקום מוקדם בבוקר ולהתמודד עם העולם ללא קפאין, כי הרי צריך לבוא בצום.
יקיצה בשמונה בבוקר, הליכה קצרה לקופת חולים אקראית והתמודדות עם זקנות מאפיונריות ואחיות סמכותיות וכל זאת כשאני רגילה להתעורר בעדינות עם הלגימה הראשונה של הקפוצ'ינו, לדשדש לשירותים הלוך וחזור, חזור והלוך, להספיק לעבוד קצת ורק אז, כשאני ערה לגמרי, להדליק את הטלפון מהשתקת הלילה שלו ולקוות שאף מעצבן לא חיפש אותי. מי מדבר בכלל על לצאת מהבית לפני 12:00. אלא שבדיקות דם מקבלים רק עד תום שעות השחר, כלומר עשר לפנות בוקר.
את הצום עשיתי בשיטת "אני יודעת שצריך 12 שעות צום לפני בדיקת דם, אבל מ- 12 בלילה זה מספיק". זה לא שלא ניסיתי. הפסקתי לאכול בתשע וחצי, אלא שדכדוך ועייפות כזו תקפו אותי, שיכול להיות שבעשרה לחצות הגנבתי איזו קערית בייגלה ובקבוק חלב בננה לקיבתי המעונה. הלכנו לישון בשתיים. ברור מאליו שהתעוררתי כל שעתיים מפחד השעון המעורר. קמתי בשמונה. ניסיתי לגמור את ענייני השירותים, שלא נטו להסתדר בלי הקפה, ויצאתי לכיוון הכללי של המרפאה התורנית שלי.
כמובן שבחובבי ציון הייתי כבר צריכה לשירותים, אבל הצלחתי להתאפק עד לפתח המרפאה, כמעט דוחפת איזה זקן אחד שיוצא מן התא ברוגע ואחר כך מתנצלת. מגיעה לדלת האחות. הסדר של התור מופתי ויש המון אחיות. אני כל כך רוצה לעבור למרפאה הזאת, או למרפאה נעימה אחרת בתל אביב, ולא להישאר במרפאה המפחידה שלי בחולון עם כל המאפיה של הזקנים הגרוזינים והאנשים קשיי היום אך העצבנים, אבל לא מעזה לעזוב את הרופאה הכללית שלי, שאף פעם לא הכזיבה. לכל דבר יש מחיר.
הבדיקה הייתה מאוד עדינה. לא נשאר סימן כחול. אני מקבלת פלסתר ומדבקת "אני ילד גיבור. התמודדתי עם העולם ללא קפאין ונשארתי מנומס ונחמד להפליא, כל זאת בהתחשב בתנאים, שלא היו טובים מלכתחילה, כי אני לא רגיל לקום בבוקר" (כן, זו מדבקה קצת גדולה) ורצתי מן המרפאה בשמחה. על הספסל באי התנועה ליד בית הספר, פגשתי את השכנים שלי, אנשים מאושרים שיכולים להרשות לעצמם רופא משפחה בתל אביב, אמרתי "שלום" יפה והמשכתי לדלג כיוון בוגרשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה