אני שומעת באוזניות את התוכנית של הדיאטנית המפורסמת ומנקה את הבית. אחר כך, אני תולה תכולה של מכונה שלמה ומעמיסה אחת אחרת. השמש במרפסת השירות צורבת בעפעפיים והניילון המכסה, שאנחנו פורסים גם בקיץ, מפני שכנים שמאפרים לנו על הכביסה, נכנס לי לעיניים - אבל העבודה היא תענוג (אסור להגיד עבודה ומשחררת באותו משפט, אם אתה לא מתכוון לספר בדיחה שחורה ולספר בדיחות שחורות באמצע פוסט על כביסה זה חסר טעם).

לא נהנתי עם אחותי אתמול. הבאנטר בינה לבין החבר שלה גורם לי להרגיש זקנה ולא אטרקטיבית. כשאני אומרת לו תודה על הטרמפ, הוא פונה לאחותי ואומר לה "הכל בשבילך, יפה שלי" וזה כאילו שאני לא יפה ולא של אף אחד ולא נמצאת בשלווה, עד שגורי בא לקחת אותי לנווה צדק, למסעדה הקבועה שלנו. זוכרים שם את ההזמנה שלנו בעל פה. אנחנו יושבים על הבר ואוכלים סטייקים. מוציאים לנו על חשבון הבית, שוטים קטנים של לימונצ'לו ואני זורמת עם זה ושותה. אני מנסה להבין אם התחושה שאני חשה היא אותו ערפל נעים שמדברים עליו או סתם עייפות. אחר כך אוכלים קינוח.