שמחות קטנות של יום חולין

הפסיכולוגית שלי לשעבר פתחה בלוג פרסומי. הו, העליבות, העליבות! לפרסם את עצמך בינות לפורצי מנעולים, מיסטיקנים וחברת הכנסת רוחמה אברהם בלילא. מישהו נתן לה בתגובות קישור לפוסט של אחת האנורקסיות החביבות עלי, אבל ספק אם זה יעניין את מקדם האתרים שפתח לה את הבלוג :-P.

מנגד, פ' התחיל לתת לי שעות גם בערבי חגים במקום להכריח לדלג על שבועות, אולי הוא מתחיל לחבב אותי? אבל איש לא יהיה כמו ש' שהיה אומר לי "אני אוהב אותך" כחלק מהסשן הטיפולי ואחר כך, הכתבה השערורייתית שהתפרסמה עליו בעיתון והמטופלת שהתאבדה :-P.

החמה מראש האילנות נסתלקה זה לא מכבר. אני מרגישה מעולה. שפע של מרץ. כל התקליטים שאני שומעת נשמעים לי נורא יפים, חוץ מניק דרייק (ג' מכנה אותו ניק דרעאק) שמוציא את החשק לחיות, במיוחד אם מאזינים לו לפני ארוחת הבוקר. עכשיו מנגן - האוסף של חנן יובל.

9:19 הפגנת גבורה עילאית בקופת חולים

זהו, הגיע היום לבדיקות הדם השנתיות, אלו שהצלחתי בכישרון רב להחמיץ במשך שנתיים רצופות. בכל פעם הרופאה שולחת הפניה שאני מניחה במגירה עד שפג תוקפה. זה לא שאני מפחדת ממחטים, אני מפחדת מלקום מוקדם בבוקר ולהתמודד עם העולם ללא קפאין, כי הרי צריך לבוא בצום.

יקיצה בשמונה בבוקר, הליכה קצרה לקופת חולים אקראית והתמודדות עם זקנות מאפיונריות ואחיות סמכותיות וכל זאת כשאני רגילה להתעורר בעדינות עם הלגימה הראשונה של הקפוצ'ינו, לדשדש לשירותים הלוך וחזור, חזור והלוך, להספיק לעבוד קצת ורק אז, כשאני ערה לגמרי, להדליק את הטלפון מהשתקת הלילה שלו ולקוות שאף מעצבן לא חיפש אותי. מי מדבר בכלל על לצאת מהבית לפני 12:00. אלא שבדיקות דם מקבלים רק עד תום שעות השחר, כלומר עשר לפנות בוקר.

את הצום עשיתי בשיטת "אני יודעת שצריך 12 שעות צום לפני בדיקת דם, אבל מ- 12 בלילה זה מספיק". זה לא שלא ניסיתי. הפסקתי לאכול בתשע וחצי, אלא שדכדוך ועייפות כזו תקפו אותי, שיכול להיות שבעשרה לחצות הגנבתי איזו קערית בייגלה ובקבוק חלב בננה לקיבתי המעונה. הלכנו לישון בשתיים. ברור מאליו שהתעוררתי כל שעתיים מפחד השעון המעורר. קמתי בשמונה. ניסיתי לגמור את ענייני השירותים, שלא נטו להסתדר בלי הקפה, ויצאתי לכיוון הכללי של המרפאה התורנית שלי.

כמובן שבחובבי ציון הייתי כבר צריכה לשירותים, אבל הצלחתי להתאפק עד לפתח המרפאה, כמעט דוחפת איזה זקן אחד שיוצא מן התא ברוגע ואחר כך מתנצלת. מגיעה לדלת האחות. הסדר של התור מופתי ויש המון אחיות. אני כל כך רוצה לעבור למרפאה הזאת, או למרפאה נעימה אחרת בתל אביב, ולא להישאר במרפאה המפחידה שלי בחולון עם כל המאפיה של הזקנים הגרוזינים והאנשים קשיי היום אך העצבנים, אבל לא מעזה לעזוב את הרופאה הכללית שלי, שאף פעם לא הכזיבה. לכל דבר יש מחיר.

הבדיקה הייתה מאוד עדינה. לא נשאר סימן כחול. אני מקבלת פלסתר ומדבקת "אני ילד גיבור. התמודדתי עם העולם ללא קפאין ונשארתי מנומס ונחמד להפליא, כל זאת בהתחשב בתנאים, שלא היו טובים מלכתחילה, כי אני לא רגיל לקום בבוקר" (כן, זו מדבקה קצת גדולה) ורצתי מן המרפאה בשמחה. על הספסל באי התנועה ליד בית הספר, פגשתי את השכנים שלי, אנשים מאושרים שיכולים להרשות לעצמם רופא משפחה בתל אביב, אמרתי "שלום" יפה והמשכתי לדלג כיוון בוגרשוב.

אני לא יכולה להתאמן היום. צריך "להקשיב לגוף" ואני תשושה. כנראה מהחום.

התקלחתי, החלפתי בגדים ונעלתי את הקמפר. איזה הבדל מהסנדלים שמשפשפים את הבהונות! ולא צריך לחשוב על כל צעד. סתם להלך ברגל קלה ועצלה, בלי פחד מכל מדרכת שאיננה מונחת כהלכה ומכל אבן גדולה שנקראת בדרך.

האלטרנטיבה לאלטרנטיבה

ללכת בעקבים עד לבנק, טעות חמורה. תפנימי שאת לא יכולה לצעוד בעקבים. עקבים זה רק כשנוסעים במונית עד לפתח וחוזרים במונית. אפילו לחזור בקו 82 משאול המלך זה קשה על עקבים.

חמותי מחפשת אותי. היא רוצה לתת לי במתנה ספר. מה, אני שוב אגיד לה "אני לא קוראת ספרים כאלו" ואצא מתנשאת? האישה הזאת קוראת כל ספר ורואה כל סרט באופן בלתי סלקטיבי בעליל. היא נהנית מהכל באותה מידה. בפעם האחרונה שהייתי אצלם נאלצתי לצפות ב-'סטפ אפ 2' (!), מהתחלה עד הסוף. למה סיקוול של דרמת היפ הופ לנוער, מעניינת אותה? השד יודע. אפילו סבתא שלי רואה רק דברים מסוימים ולא כל מה שמשדרים בטלוויזיה ויש להם את 'החרצופים' בקלטות וידאו שהם הקליטו בעצמם. אלוהים אדירים ("עוד שבוע. עוד חודש. עוד שנה") והיא גם כל כך נחמדה אלי ואני כל כך לא. אני כל כך לא הרבה דברים, היום.

ראיתי סרט אינדי חמוד להפליא שנקרא 'Punching the Clown'. זה סרט על זמר בשם הנרי פיליפס ששר פולק סאטירי (זמר הפולק הסאטירי הנרי פיליפס משחק את עצמו. איזה מותק) ונוסע לחפש את מזלו בלוס אנג'לס. יש קצת "עלייתו ונפילתו" והכל בצירופי מקרים מצחיקים כאלו. על העטיפה כתוב: "ראו את הסרט עכשיו והשוויצו בטעמכם האנין אחר כך" והוא זכה בפרסים בפסטיבל אלטרנטיבי לפסטיבל האלטרנטיבי 'סאנדנס'. LOL.

עֵלְבּוֹנים

העברתי גם פה פוסט לטיוטא. גם רוחות רפאים לא צריכות לקרוא שחבר של אחותי גורם לי להרגיש אפס ומה שיותר גרוע, לוקח לי חצי שנה לשים לב שהוא באמת מתנהג אלי לא בסדר.

מרוב ילדותיות, התחלתי לבכות. זה מרענן לבכות, אני כמעט אף פעם לא בוכה וכשאני כן, אני מרגישה שזה כמו המערכון של החמישיה שהסמל רמי הויברגר, רוצה להזמין לטירון דב נבון שבוכה כי חברה שלו עזבה אותו, חובש. עכשיו כולם ביחד להגיד: "זונה. יהיו גם אחרות". בדיוק אתמול, אני וג', אמרנו שצריך להרחיב את מעגל הקללות בבלוג בישרא, כי זה לא יפה להגביל אוצר מילים של אנשים. מה זה פה, שיחדש של אורוול? אז היום הוספתי בטעות "זורמת" לכלבה, זונה ומכוערת :).

כשג' ראה אותי בוכה, הוא שאל אותי אם אכלתי היום בטעות יותר מדי "עֵלְבּוֹנים" וזה הצחיק אותי נורא, כי תוך כדי שדמעתי אכלתי חביתת עין בתוך שתי פרוסות לחם. הוא אמר שבשביל החבר של אחותי, אני נייר העטיפה שמגיע עם אחותי: "זה לא שאת אפס בשבילו. את פשוט לא קיימת". אז שאלתי אותו אם גם אחותי היא נייר העטיפה שלי בשבילו והוא אמר שכשהיא מדברת, הוא מחכה בנימוס שהיא תגמור לבלבל לו את המוח.

ג' באמת תמיד היה אדיש אל אחותי. הוא חושב שהיא סוג של חתול. גם ש' ובעל האבוס הם סוגים של חתולים ורואים רק את עצמם. זה מזכיר לי שג' אומר שהחתולים בבניין שלנו חושבים שהיאריס שלנו היא 'מחמם חתולים'. אתמול כשרצינו לנסוע למסעדה, ג' אמר לחתול שישב לנו על מכסה המנוע: "מצטער חתולי. אנחנו לוקחים לך את מחמם החתולים". LOL.

דימוי עצמי בגובה מרצפת

מטריד אותי שלא הבנתי שההתנהגות של חבר של אחותי באמת מעליבה, עד שיעלי ציינה את זה. גם לא סיפרתי בבלוג, שכשהגענו לבית שלהם, הוא צעק על זואי שהיא כלבה רעה ואחותי צעקה לו מהשירותים: "אל תקרא לאחותי כלבה" והוא צעק לה מחדר השינה "אני רוחש כבוד רב לאחותך" ואחותהּ פשוט התנתקה לה למין מצב רוח לא ברור לשארית הערב. אני אסע אלף פעמים בקו אחת עם כל הזקנים הגרוזינים עם שיני הזהב ולא אכנס לאוטו שלו יותר. הוא גורם לי הרגיש כל כך פחותת ערך. אחותי זה סיפור אחר, הרבה יותר מסובך, אבל הוא לא קרוב משפחה שלי ואני לא חייבת לו כלום. פשוט כלום. אידיוט.

דמיין שזה חוץ לארץ וזה בסדר. זה בסדר.

איזו תחושה כבדה. מאיפה הגיעו 'יסורי ורתר הצעיר' האלו שתקפו אותי באמצע הבוקר. צריכה לחלוץ את הסנדלים האדומים, לפשוט את הג'ינס, להיכנס לבגדי התעמלות ולצאת לחדר הכושר, אבל הרחוב המהביל עם שפע טיילי השישי מרתיע אותי.

לו רק היה יורד גשם. לצאת עם מטרייה ומגפיים לרחוב הריק לעשות משהו מטופש כמו לרוקן בקבוקים אל מיכל המחזור באמצע המבול. לדמיין שאנגליה או משהו ותיכף ניסע בקו 17 מויקטוריה לאוקספורד סטריט, נרד ליד סלפרידג'ס ונעשה פיפי בשירותים שלהם כי אנחנו בדרך לסוהו.

הרחובות יהיו עמוסים באנשים ממהרים. כי אפילו התיירים שם ממהרים. כולם אומרים כל הזמן: סורי, סורי ו- Excuse me כי אתה נתקע להם בין הרגליים ולא פשוט נתקעים בך עם הכתף ודופקים בך עם תיקים גדולים וזולים שנקנו במבצע ברחוב ביאליק ברמת גן. תמיד יש מבצעים בחנויות ברחוב ביאליק ברמת גן. אני שונאת אותו.

אני שומעת באוזניות את התוכנית של הדיאטנית המפורסמת ומנקה את הבית. אחר כך, אני תולה תכולה של מכונה שלמה ומעמיסה אחת אחרת. השמש במרפסת השירות צורבת בעפעפיים והניילון המכסה, שאנחנו פורסים גם בקיץ, מפני שכנים שמאפרים לנו על הכביסה, נכנס לי לעיניים - אבל העבודה היא תענוג (אסור להגיד עבודה ומשחררת באותו משפט, אם אתה לא מתכוון לספר בדיחה שחורה ולספר בדיחות שחורות באמצע פוסט על כביסה זה חסר טעם).

לא נהנתי עם אחותי אתמול. הבאנטר בינה לבין החבר שלה גורם לי להרגיש זקנה ולא אטרקטיבית. כשאני אומרת לו תודה על הטרמפ, הוא פונה לאחותי ואומר לה "הכל בשבילך, יפה שלי" וזה כאילו שאני לא יפה ולא של אף אחד ולא נמצאת בשלווה, עד שגורי בא לקחת אותי לנווה צדק, למסעדה הקבועה שלנו. זוכרים שם את ההזמנה שלנו בעל פה. אנחנו יושבים על הבר ואוכלים סטייקים. מוציאים לנו על חשבון הבית, שוטים קטנים של לימונצ'לו ואני זורמת עם זה ושותה. אני מנסה להבין אם התחושה שאני חשה היא אותו ערפל נעים שמדברים עליו או סתם עייפות. אחר כך אוכלים קינוח.

הרחק מההמון הסואן

קמתי מדוכדכת, עם הרגשה שכל מה שאני עושה הוא פארשי ושאין לי מספיק כבוד עצמי. הצלחתי לשקוע בעבודה, אבל קטעתי אותה לטובת אימון שאמור היה לסדר לי את הראש. ראיתי במכון את 'שיר אשיר בגשם' ו- Sexy dirty money, סדרה קצת מפגרת עם נייט מ-'עמוק באדמה'.

כשיצאתי בבוקר לקפה בפנים נפוחות משינה וחולצה שלבשתי הפוך (כישרון מולד לחוסר תפקוד בוקרי. טוב שלא יצאתי בתחתונים וחזיה), פגשתי את ש', שוב. היא קראה לי בעליזות והלכנו ביחד עד פתח הסנטר, כשאני שואלת את עצמי, מה אני עושה ולמה אני מתיידדת איתה שוב. הדבר לא שיפר לי את מצב הרוח.

מה שכן שיפר לי את מצב הרוח, היא המקלחת לאחר האימון והפדיקור עם המניקורסטית העדינה להפליא: חששתי ממנו כי לפני יומיים גזזתי את ציפורני הרגליים עד הבשר באיזה פרץ של חוסר סבלנות לעצמי. היא אומנם הצליחה לפצוע אותי קצת, אבל משגמרנו את החלק הכואב והיא התחילה למרוח את הלאק הורוד, הרגשתי שלווה מופלאה שיורדת עלי, כאילו שאני יכולה להירדם שם, על הכורסא הענקית, מתחת לניאונים, לצד כל האמריקאיות הצעירות שצובעות את הציפורניים באדום לוהט. הריונית אחת, באמת נרדמה, הגוף הגדול שלה עולה ויורד עם תנודות העיסוי של הכורסא. פינוקים מוזרים של נשים. לתת למישהו זר לגעת לך ברגליים ובכפות הידיים. אחר כך, כשמאבטח בסנטר אמר לי "שלום לך" והכניס אותי בלי לבדוק לי את התיק, נזכרתי שעוד לא אכלתי היום, אז בבית הכנתי חביתת עין משני ביצים שיצאה ללא פגם ופתחתי בקבוק של בירה שחורה ואת 'ארבע אחרי הצהריים'. יש לי מצב רוח מושלם.

שלכם לשעה קלה

הגעתי למאמן עם משנה סדורה: אמרתי לו שאני רוצה לבצע סקווטים; תרגיל סקי; משקולות ידיים וחצי שעה תרגילי בטן. המאמן הבליע חיוך, כי קצת הגדרתי לעצמי בעצמי את החלק "האישי" באימון האישי, ממש כמו קישקשתא ששר בעצמו ורוקד לעצמו והכל בעצמו, לבד.

פחדתי שאני אתנפל עליו, אבל הוא לקח על עצמו את החלק "המתנפל" של הערב (ממש כמו שאני לקחתי על עצמי את החלק של קביעת סדר האימון :)) ודיבר חצי שעה על בעיות הגב שלו ועשר דקות על אימו הגוססת. התאים לי באותו רגע להביא תועלת בתור אוזן קשבת במקום לחשוף את הנזקקות שלי עצמי .

האימון "כבקשתך". ה- "שלכם לשעה קלה" שהמצאתי, התגלה כמצויין ובצאתי הרגשתי כמו אדם שהתאמן במשך שעה ולא כמו מישהו שמשלם 180 ש"ח בשביל לשוחח עם מישהו. את ההיי של האימון קטעה עוד פגישה מקרית עם ש'. לוויתי אותה ואת הילדונת במורד שדרות בן ציון, עיוורת למחצה כי שוב שכחתי את משקפי הראייה בבית (לשים ליפ גלוס ואיי-ליינר, לא שכחתי לעומת זאת :-P).

ש' במצב לא פשוט איתו כי הוא עם רגל אחת בחוץ ורגל אחת בפנים, אבל היה לי קשה לדבר עליו איתה כי הרגשתי שאני בוגדת בו, אז פשוט הלכתי עם הטקטיקה הרגילה שלי והסגרתי רק השערות שלי שמבוססות על ידע כללי ולא דברים מפורשים שהוא אמר.

זהו. אני קצת מוצפת, לא יודעת למה.

היתרונות הקטנים בחברים רעים

פגשתי את ש' ברחוב. מלחיץ אותי קצת שאנחנו הולכות להיות שכנות קרובות. ריכלנו בחדווה וברשעות. השנינות שלה חסרה לי (ליעלי חסר הרוע הנדרש ללשון חדה), אבל אם אחזור להיות חברה שלה, החצים שלה שוב יופנו כלפי.

אחרי שחזרתי מבית המרקחת, הלכתי להתקלח, שרידי עצבות מתנקזים אל חור האמבט. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הצלחתי לסדר את השיער בעודו רטוב, מה שמראה שהוא משתקם באמת - אז זה לא הריווח בין אוכל לקפה. קשה לרווח בין אוכל לקפה כשלא אוכלים הרבה ולא אוכלים מתוק. אני לא מסוגלת לשתות קפה כשאני רעבה. זו הרגשה לא נעימה . פעמים רבות מצאתי את עצמי מכינה לי חביתה או פרוסה עם קוטג' ואוכלת אותה עם הקפוצ'ינו - אלו הממתקים. החשודים המיידיים. אשכרה אפשר לראות על אנשים את זה שהם מעבירים ערב עם במבה ופסק זמן. זה מנוול את המראה.

ש' הזמינה אותי אליה ואמרה שרק אבדוק שת' לא נמצא בבית :). אני מתגעגעת אליה קצת.

לאורך השדרה שאין בה איש

פ' נזף בי אתמול בקשר למשהו: הוא טוען שלא התנהגתי בצורה נבונה בקשר לדבר מסוים. הנזיפה שלו העכירה את מצב הרוח שלי לשארית היום, כי פ' הוא דמות אב בשבילי, ואני לא מתביישת לכתוב את זה, כי גם אחותי אומרת שהפסיכולוגית שלה היא דמות אם בשבילה, כך שזה מעיד יותר על ההורים שלנו מאשר עלינו.

לרוע המזל, גם נתיב האנדורפינים והאדרנאלין לא היה פתוח בפני, כי הגעתי לתשישות שרירים בעקבות האימונים העצימים האחרונים והייתי מוכרחה לאפשר זמן מנוחה לבניה והתחדשות. להוסיף על המדווה, ג' חזר לאחר חצות. בחודשים האחרונים הוא לא מגיע הביתה לפני אחת עשרה בלילה.

אז השתדלתי לא לגלוש יותר מדי, אבל גם לא היה לי את השקט הנפשי הדרוש בכדי לקרוא. ראיתי איזו מלודרמה קומית מטופשת עם אודרי טוטו, לא משהו לכתוב עליו הביתה (אבל כן משהו לכתוב עליו בבלוג שאיש שאינו קורא. זה כמו טיול לאורך השדרה שאין בה איש. בשדרות בתל אביב תמיד יש אנשים, אפילו שאני וג' מטיילים באמצע הלילה, כשהוא מואיל בטובו לשוב מהעבודה).

נתינה חמודה של רשות המיסים

חזרתי. בסוף הפקיד של הרואה חשבון היה נחמד מאוד: הוא אמר שנעשה את הטלפונים שנותרו ביחד, שהאיחור בהגשת הדוחות באחריותו, ושאני לא צריכה לעשות כלום עד שהוא יעבור על החומר. הוא גם ליוה אותי לדלת. הובכתי מעוצמת ההקלה שהרגשתי. אני גם מקשרת את זה למראה שלי, מה שבכלל מביך: סוף סוף הרי, ימים של תזונה מאוזנת; אפס ממתקים ואימונים מסודרים, ניכרים בי. אני נראית יותר טוב (אבל זה לא מוכרח להיות קשור לכל דבר, את יודעת).

כמובן שלא קניתי את הכריך ההוא. ממרח העגבניות המיובשות נצץ משמן לאור הספוטים ואני יצאתי כלעומת שבאתי, קונה לחמניה מבצק של חלה מתוקה במכולת, להכנת כריך סביר יותר. אחרי הכל רוסטביף זה אומנם בריא, אבל בגט וממרח שומני, לא.

עכשיו ראיתי שאחותי מזמינה אותי לסבתא. זה הולך להיות יום חמוד ביותר.

כל אורחותי הליז והדמיע פחד טמיר מיד לבלרים

לקחתי יום לסידורים. כל הטפסים שאני צריכה לשלוח לרשויות גורמים לי לתחושה של אי נוחות מתמדת, כמו ילד שלא הכין שיעורי בית בפעם המיליון. על הדרך גם הכנתי את הטקסט למעצב של האתר. אני לא מבינה מדוע דחיתי את זה במשך זמן רב כל כך, הרי אפשר לשנות את הטקסט עוד מאה פעמים.

אני לא אוהבת את הפקיד של הרו"ח שלי. הוא מדבר אלי כאילו הוא בעצמו נציג הרשויות ולא פקיד של הנציג שלי מול הרשויות. אני חושבת שמה שיותר מפריע לי, הם לא תסביכי הגדלות של ילד בן 20 שעובד במשרד הנהלת חשבונות בדרום העיר, אלא שאינני יודעת להעמיד את הילד הזה במקומו. ירשתי מההורים שלי פחד קפקאי מלבלרים:

אבא שלי תמיד אומר שכשהוא הולך למשרדים ממשלתיים, לבנקים או לבתי חולים הוא תמיד יודע שהם יטעו איזה אלף פעם במה שהוא מבקש. כשהלכתי להוציא תעודת זהות במקום אחת שאבדה, הפקידה התעקשה שאין לי תיק במשרד הפנים בתל אביב, כי "גרתי בבת ים" (היא לא האמינה לי שמעולם לא גרתי שם) ושאי אפשר להוציא לי תעודת זהות במקום, כי "צריך להזמין את התיק שלי מבת ים" - ואני חשבתי שהכל ממוחשב היום ושאני כבר רשומה במשרד הפנים כתושבת תל אביב במשך איזה שש שנים לפחות . בסוף שילמתי על משלוח תעודת זהות בדואר, שכמובן אף פעם לא הגיעה ונאלצתי לסור לשם בשנית אחרי שלושה חודשים. משרד הפנים זה מקום מלחיץ.

כל הטפסים מוכנים במסדרה. עוד שעה אדרים ברגל כמו איזה יוזף ק' אומלל במיוחד ואחר כך אקנה לי בתור פיצוי, כריך עם רוסטביף במקום המפונפן של הסנדביצ'ים, כמו היה הבייגלה עם המלח שהיו קונים לי מהמוכר עם העגלה בקופת החולים 'אשל' אחרי בדיקות דם.

אל הנירים האפורים

קראתי עכשיו את הסצינה של המירוץ באנה קארנינה והיא עשויה כולה מלאכת מחשבת. ורונסקי כמעט מנצח במירוץ, בתואם מושלם בינו לבין סוסתו האצילה, שהיא כמובן סימבול לאנה, אך במכשול האחרון בתנועה לא זהירה הוא שובר את גבה ומפסיד במירוץ. אנה שצופה במירוץ באותו תא עם בעלה, חושבת שנהרג וצערה כל כך לא הולם את המעמד, שבעלה מוליך אותה משם, ובדרך היא מתוודה - כך שוורונסקי הצליח לשבור גווים של שתי סוסות בקפיצה לא זהירה אחת.

משנטה היום לערוב, אני בורחת מהעייפות שלי באמצעות ספורט: 60 דקות בחדר הכושר מול 'היכל התהילה'; ארבעה סוגים של תרגילי בטן, עשר חזרות בשלושה סטים כ"א. סה"כ 120 חזרות בשמונה דקות. די עלוב, אבל התחילו לי כאבים בגו התחתון שעוד מגורה מה- 70 דקות של אתמול על ההליכון. בעיקרון אסור להתאמן על ההליכון יותר מ- 60 דקות, בגלל שהמשטח הקשה יוצר זעזועים בברכיים ובגב - אבל נהניתי יותר מדי מהתוכנית בטלוויזיה.

הכפיפות האלו נתנו לי עירנות נהדרת. האוסף של נורית הירש במערכת. אני צריכה לשאוף לקרוא כמה שיותר ולגלוש כמה שפחות.

לילה לא שקט

לילה של יום מפרך, רק להיפך: הלילה הוא זה שמפרך. ג' הצטנן וכל הלילה זע ונע במיטה, כך שבמקום להירדם תוך חמש דקות, הייתי במצב של נים לא נים עד ארבע בבוקר, בשניה שאני מצליחה להירדם הוא מעיר אותי עם איזו קפיצה. בארבע קמתי והלכתי להתקלח ולשתות סודה. ההפוגות האלו עוזרות להירדם ובאמת נרדמתי.

התעוררתי בשש וחצי. ג' כבר ישב ליד הסינטי בחדר העבודה. שאלתי אותו אם הוא לא רוצה לקבוע תור לקופת חולים וברור שהוא השיב שילך לעבודה. אין לו בעיה ללכת לישון ישר שהוא חוזר מהעבודה או לא לישון כל הלילה בגלל שהוא לא מרגיש טוב, אבל לקחת יום מחלה - זה לא. זה מזכיר לי שכשביקשתי ממנו להביא חבילת ביצי חופש בחצי חינם, הוא אמר שאין ביצי חופש: יש ביצי יום הצהרה או אם יש לי אישור מרופא, אז ביצי יום מחלה :).

גם אני לא הייתי בקופת חולים איזה 100 שנה. הרופאה הכללית שלי נתנה לי כבר ארבע פעמים זימונים לבדיקות דם שגרתיות שלא ביצעתי כי קשה לי לקום בבוקר. "לכולם קשה בבוקר - אך הם מסתירים. מחייכים ומקווים מאוד שלא רואים.", את אמורה כבר לדעת את זה :).

הצד הלא נחמד הוא שהתחייבתי לתוצאות עד ארבע אחה"צ בפרויקט שלא התחלתי. אז חזרתי לישון עד אחת עשרה, קמתי בעיניים טרוטות ויצאתי לקפה - עובדת בעיניים עצומות ולוגמת מהקפה החזק כאילו הוא הספייס מחולית או משהו. זהו, רק נשאר לי להעביר את היום בתור זומבי חמוד עם עיניים נפוחות :).

יום נפלא לדגי הבננה

היום הזה מסתדר מצויין: י' הכניס עבודה; ההוא ביקש שאשלים בכל זאת את הפרויקט השני שלא היה לי זמן אליו; היה לי אימון מעולה בחדר הכושר: 70 דקות על ההליכון בחברת 'היכל התהילה' ו-פגשתי את יעלי במקרה, ליד התחנה של קו 63. הייתה לה חצי שעה פנויה, אז הזמנתי אותה הביתה. שכחתי שהבית לא במיטבו, אבל היא לא הזדעזעה יותר מדי. כשאני מזמינה אנשים, תמיד נדמה לי שלא כיף מספיק, בגלל הפעם ההיא שהזמנתי מישהי מהמשרד והיא שנאה אותי מאז, לא ברור לי למה. ילדה קטנה ועכברית עם עיניים רעות.

יעלי אמרה לי שאני נראית טוב ואני גם מרגישה טוב. במלוא המוטיבציה לא לאכול ממתקים. אתמול בערב הייתי קצת מדופרסת: לא אכלתי מספיק; קיבלתי מחזור; איש לא חיפש אותי באף ערוץ; לא יכולתי להתאמן בגלל אפיזודת החום בלילה ו-לקחנו מהאוזן משהו מדכא: טרילוגיית סרטים על הבדלי מעמדות בדנמרק, דיסק מרדים פחד :). הדבר היחיד המצחיק שקרה הוא שג' לקח לידיים את החלק הראשון של אנה קארנינה, קרא שני עמודים מהאמצע וששאלתי אותו איך הוא מתרשם, הוא אמר שהוא קרא משהו על שני קוודצ'ים שמדברים ומדברים (זו הייתה השיחה של סטאפּן עם לוין על מחלתה של קיטי). :).

יהדות השרירים פוגשת את האזרחית ו' וילדיה

פגשתי עכשיו את ו' בקינג ג'ורג'. לא ראיתי אותה במשך עשר שנים. יש לה חמישה ילדים. זה היה מוזר לראות אותה מוקפת בשלוש ילדות יפות, תינוק בעגלה ועוד ילד "שנשאר בבית כי לא התחשק לו לטייל". היא עוד עובדת בתור מטפלת באומנויות, רק שלקחה חופשה ללא תשלום בגלל הלידה האחרונה. היא מתגוררת בצפון הישן.

היא שאלה למעשי. סיפרתי לה שאני לא בתחום הפסיכולוגיה יותר והיא התלהבה ממה שאני עושה וביקשה כרטיס ביקור. כרגיל, לא היה לי. מאז שאריאל הזה, גיחך שהוא קיבל את אחד מהכרטיסים האדומים שלי, אני לא מסוגלת להחזיק אותם בארנק ומחכה לכרטיסים החדשים, שייקחו זמן, כי: המעצב מחכה לתשלום; אני מחכה לסקיצות של האתר לפני שאשלם, והוא מחכה לטקסט של דף הבית לפני שיישלח לי את הסקיצות של האתר. ממש דבילי :).

אמרתי לה לחפש אותי בגוגל. היא התלהבה משם המשפחה שלי וכשאמרתי לה שהוא לא שונה, היא הסתכלה עלי ברחמים כי הניחה שלא נישאתי. בטח קיטלגה אותי בתור רווקת קריירה - רק שאני לא רווקה ואין לי "קריירה" - יותר מכל אני רוצה להגיע לחדר הכושר. ממש "יהדות השרירים" רק בלי שרירים :).

עכשיו שראיתי את ו' מתחשק לי גם חמישה ילדים. עד החתונה זה יעבור.

בחזרה לאנה

אני יכולה בלי גבינה צהובה. העניין מזכיר לי את הבחורה שכתבה בפורום דיאטות, שהיא אוכלת גבינה צהובה בכוח, כי זה בריא. מועצת החלב ממש שוטפת לאנשים את המוח. עכשיו אני כותבת כמו עוזי וייל במערכון על המשמש המיובש הערס ששולט על מועצת הפירות. אני רק צריכה לקנות פסטרמה, למרות שאם כבר משהו מגעיל, זה נקניקים - אבל זה חלבון רזה למי שלא אוכל דגים. וכשחושבים על זה, גם שניצלים זה לא קלאסיקה מודרנית וגואל הדור.

הספק נאה גם היום: עבודה וניקיון. ראיתי שלושה סרטים בסוף השבוע.: 'אמון' של דוויד שווימר; 'ראביט הול' עם ניקול קידמן, ששוב משחקת אישה שלא מסתדרת עם הסביבה שלה, כמו ב- 'מרגו בחתונה' של נוח באומבך, ו-'האישה האחרת' עם נטלי פורטמן שמשחקת גם טיפוס ניקול קידמני כזה, של אישה יפה ומעורערת. סבלנות לסרטים זה כושר נרכש, אבל מספק מאין כמוהו.

אני חושבת שאפיזודת החום בלילה קשורה לעצימות האימונים, אחרי הכל הגברתי אותה ב- 100% בשבועיים האחרונים, אז היום אני מנסה לנוח מהמכון, למרות שבא לי נורא לגשת לשם כי סיימתי לעבוד וג' נורא עסוק, גם כי הוא שוטף את הבית וגם כי הוא תכנן דברים אחרים. הוא תמיד מתכנן דברים אחרים. מקסימום נחזור לאנה קארנינה וורונסקי שלה - מעניין אותי מאוד מה הולך לקרות בספר הזה.

גופי ואני

אני צריכה להתרגל לבולשיט הזה של "גופך הוא מקדשך". תמיד כשאני עוברת בגשר של מקדולנלד'ס, אני מרגישה בוז לאנשים שאוכלים שם. זה לא רק האוכל, אלא גם האוירה, עם כל הקבצנים שכפופים על הכיסאות הצבעוניים, בוהים בחלונות המלוכלכים והזקנים עם העיתון והאשל בתוך שקית ניילון של קופת חולים.

אבל מצד שני, גם לאכול גבינה צהובה ושוקולד למריחה ואחר כך שהפנים יתמלאו בפצעונים, זה לא הדבר הכי מעורר גאווה בעולם. אתמול אחרי הסרט, תכננתי לאכול שתי פרוסות עם שוקולד שחר ובסוף נמלכתי בדעתי, ואכלתי במקום זה פרוסה עם קוטג' וקצת בייגלה. כשהתרחצתי, שטפתי את הפנים עם סבון הפילינג, אפילו שאני לא אוהבת להשתמש בו יותר מפעם בשבוע, כמו מן הבטחה לא ברורה להתחלה חדשה.

היה יום מאוד מתוקתק אתמול: שעתיים של עבודה; אימון של שעה; פגישה עם יעלי; טיגון שניצלונים, ואחר כך הליכה מהירה לבית הקולנוע, להספיק לסרט של תשע וחצי. הגענו בתשע עשרים ושמונה, אבל מכרו לנו בכל זאת כרטיסים כי האולם היה כמעט ריק. מתסתבר שהסדרנית הזקנה עם השיער המחומצן עוד עובדת במוזיאון. היא שם מאז שהיינו ילדים. הגבר שישב בשורה פנינו בכה בסוף הסרט.

לעומת זאת, בלילה התעוררתי כל שלוש שעות. פעם אחת עם חום וצמרמורות, שעברו עד הבוקר. הכיור מלא בכלים וסביבות הכיריים, בפירורי לחם וכתמים של בלילת ביצה. אני מנקה, עובדת ורואה סרט חדש עם נטלי פורטמן שלא הופץ בארץ, שהוא מצויין. מאוד קאמרי וניו-יורקי. זהו.

סוף שבוע רגוע

ההוא נתן לי דד ליין בלתי אפשרי ונאלצתי לתחום גבול. יש לי נטייה ממארת לגמישות וזרימה שאני חייבת להילחם בה בשאיפה להתנהל באופן אסטרטגי יותר.

המשקל עומד על 61.4 למרות שאתמול אכלתי את הארוחה השבועית של פילה 200 גר' וטבעות בצל ענקיות. זה אומר שאני עושה משהו נכון. התאמנתי היום 60 דקות על ההליכון בחדר הכושר וצפיתי בסרט על אגרנים כפייתים, שקראו לו 'להיקבר בחיים'. זו הפרעה איומה, הרגשתי תחושה של מחנק רק מלצפות בסרט.

יעלי תבוא לראות אותי בחמש. נראה לי שנלך לקפה בגן מאיר, שכן לפני שבועיים, הסתובבנו בשכונה וראינו איך כל בתי הקפה השווים נסגרים בזה אחר זה. אני פוגשת אותה בשדרות בן ציון. מלחיץ אותי להסתובב ליד האוזן בשישי. אני ממש טיפשונת :).

אחרי הפגישה, אכין שניצלונים ואורז לכל השבוע. ג' הלך לקנות לנו טבע עוף בבוקר. אחר כך נלך לסרט במוזיאון. יש סרטים כל כך משעממים בדוק אביב השנה, לכן לא היינו כבר שבועיים בסינמטק.

זהו.

שיחת טלפון מפתיעה

נכנסה עבודה, אבל לא ממקור טוב, אלא כזו שלא מקדמת לשום מקום. העניין שלי בבלוג בישרא היה מאוד נמוך בימים האחרונים. לא כל כך אכפת לי מקש ואני קצת מקווה שזה נגמר, כי האובדן הגיע לנקודה נסבלת ואני רוצה להמשיך ולהתפתח ולא להיגרר אחורה. מצד שני, לעסק זה יהיה טוב אם הוא לא ינטוש לגמרי.

פרסמתי פוסט בבלוג הסודי שלי וזה היה אחלה. המון תגובות. השארתי את המייל שלי פתוח ולאיזה עשר דקות, הייתה התראה על תגובה כל דקה וחצי. אנשים שם כל כך חמים. גם קל לי לפרסם שם עכשיו כי בזמן האחרון אני קוראת המון ספרות כזו. אני תוהה אם זה משפר לי את האנגלית, כמו הספר שכתב J Franzen. אני בכוונה כותבת את השם באנגלית, כדי שיהיה בלתי אפשרי לגגל את זה, כי אני כבר ממופתחת וזה מסוכן.

עוד מעט ג' בא לקחת אותי למסעדה הקבועה שלנו בימי חמישי. אני מרגישה קצת עצובה כי דברים לא הולכים חלק. אני רוצה מקור הפניות חדש והוגן; אני רוצה לסיים עם האתר החדש; ואני רוצה לא להתרגל לבטלה המתוקה הזו: לאימוני הבוקר, לסרטים, לסדרות בצפייה הישירה - אז אולי טוב שההוא התקשר.

I baked you a cake but then I ate it

טוב, הירידה ל- 60.9 הייתה איבוד נוזלים: המשקל האמיתי הוא 61.7. אצל המאמן ששוקל אותי פעם בשבוע רואים עליה בקצב מתון של שני קילו מאז אפריל. אולי אני מפצה את עצמי על השקט באוכל, במקום להיפך, להתמסר לטיפוח הגוף.

שמחתי לראות את המאמן אתמול. קצת בלבלתי לו את המוח יותר מהרגיל, שזה סימפטום רגיל של בדידות אצלי. מצד שני, אני נורא נהנית מהחופשה הכפויה הזאת. נהנית עד כדי כך, שכשהייתי צריכה הכין חומר למעצב האתר, דחיתי את זה במשך שלושה ימים.

שאלתי אתמול את ג', אם הוא לא רואה שמצב הבית השתפר. הוא אמר שמצב הסלון לא שונה מהבוקר. אמרתי שסידרתי ומאז זה התבלגן והוא אמר שזה כמו הלולקאט שאומר: "I baked you a cake but then I ate it". :)

אתמול, כשחזרתי מפ', אחותי והחבר שלה אספו אותי להורים. הייתי קצת פזורת דעת כשיצאתי את הקליניקה, השארתי את המשקפיים שלי על גדר, כשהחלפתי למשקפי שמש. כשסיפרתי את זה להורים - רק כי גיליתי את האבידה בבית שלהם, כאשר נרתיק הקרטון נתגלה ריק ונאלצתי להסתובב בלילה עם משקפי שמש כמו מאפיונר אידיוט - אבא שלף 600 ש"ח עבור משקפיים חדשות. כמה מביך. בימים הקרובים כדאי אם כך שאגש לרחלי. סיפור האבידה ודאי יצחיק אותה, כמו בפעם ההיא שהתיישבתי עליהן אחרי שקניתי עדשות חדשות.

בבית של ההורים, אחותי ניסתה לעשות אנליזה לאבא ואמא. אבא שלי העיר לה בעדינות, כי לאנשים בגילם עדיף שלא לחפור בפצעים ישנים והרחיק עדות באופן אלגנטי, שלא כהרגלו, לכך שסבתא סירבה לדבר על מה שקרה בשואה וטוב שכך. אני ניסיתי לומר שיש אנשים שטוב להם יותר להדחיק ושזו לא דרך התמודדות פחות טובה או פחות איכותית, בעוד אחותי מתעקשת לשכנע את אמא שהיא בעצם כועסת על ההורים שלה אבל לא יודעת את זה. אמא ספרה לה על איזו חברת כנסת גרוזינית שבלתה את כל ילדותה בבית חולים, אבל בכלל לא כועסת על ההורים שלה כי הם "אהבו אותה מאוד בחופשות". הייתי יכולה להיות משועשעת מכל העניין, אלמלא הייתי רעבה.

אפרופו לא לאכול, ירדתי בבת אחת בגלל אתמול מ- 62.6 ל- 60.9: לצהרים אכלתי אורז לבן וגרגירי חומוס מבושלים; אחרי שחזרתי מפ' שתיתי קפה עם מאפין שוקולד גזר; ואחרי שחזרתי מההורים, אכלתי לחמניה מקמח לבן עם חרדל דיז'ון ופסטרמה, שתיתי חצי ליטר של בירה שחורה ובקבוק קטן של חלב בננה. מאוד מסודר, יחסית לבן אדם שלא בישל כבר שבוע :). היום החלטתי לשחזר את "הצלחת הלחמניה" והכנתי לי כריך לחדר הכושר. זה הצחיק אותי להכין כריך חצוי לשניים ועטוף יפה בנייר וניילון, לארוז בקבוק מים קפוא ואפילו את הספר שלי בשקית, שלא יתלכלך מנעלי הספורט - זה כאילו שיצאתי לטיול שנתי לחדר הכושר. התאמנתי 53 דקות, כי יש לי עוד סשן עם המאמן בערב. זהו.

כח הרצון שלי חלש היום, כמו תמיד כאשר אני מגיעה למצבים שאני לא כל כך עסוקה. דיברתי עם המאמן שלי אתמול. הוא מלמל משהו על התאהבות ששוררת אצלי והדבר החליש אותי, כאילו נתן לי לגיטמציה לעשות שטויות, למרות שכל הסביבה שלי, מעריכה קור רוח ושתיקה וכבוד עצמי ולא מחוות טיפשיות שלא אומרות כלום לאף אחד

כתינוק מזמר שיר ערשו

פ' אמר שהבלוג הוא הנשמה מלאכותית לקשר שלי ושל בעל האבוס, שהבלוג הוא הזמנה תמידית ושאני אהיה חייבת לוותר עליו, אם אני רוצה להתפתח נפשית מהמקום המשפיל והמקטין שלי איתו.

דווקא בימים האחרונים, אני מרגישה כאילו הכניסות של בעל האבוס לבלוג לא מזיזות לי. זה לא מפריע לי אם פוסט ספציפי לא מעורר בו עניין, אבל אולי באמת תשומת הלב הוירטואלית היא כמו צרי על פצעים וכשלא כואב, יש הרגשה של חופש וכוח.

היום כתבתי משהו שלא עניין אותו וזה עשה לי טוב שהוא כמעט לא נכנס. כתבתי על גיבורות של רומנים ישנים ועל ההתאבדויות שלהן ומישהי כתבה לי "לפחות הן ידעו מתי למות" וזה עשה לי הרגשה, כאילו היא רואה לתוך המחיקות, הנעילות וההעברה לטיוטות שמתרחשות חדשות לבקרים בבלוג, ולועגת לי שאני לא מסוגלת להרפות.

פ' אומר לי: תשיגי לקוחות אחרים וקשרים אחרים ואז תעופי לדרכך. בינתיים נראה לי שאני עוד זקוקה לסיפורים שאני מספרת לעצמי.

קש וגבינה

עליתי שני קילו: לא מחוסר אימון או משהו, כי דווקא הגברתי את העצימות, אלא כי חזרתי לאכול לא מסודר. אתמול למשל אכלתי שש פרוסות לחם עם גבינה צהובה מאוד שמנה; חביתה מביצה אחת; שמונה אוריאוס; שני שניצלונים; שלושה קפוצ'ינוס; אובלטים, ובקבוק קטן של סיידר מוגז. אם הייתי אוכלת ארוחות מסודרות לא הייתי מגיעה לכמות קלוריות כזו. זה ידוע שנשנושים אינם משביעים. אני תוהה איך לארגן לי ארוחת צהרים.

מרוב בהלה על העליה הפתאומית במשקל, עליתי בבוקר על אופני הכושר הביתיים, אם כי דיוושתי רק ארבעים דקות: הסרט שהיה בנגן בתקליטורים נגמר, והסרט האחר שלקחתי מהאוזן לא פועל בנגן הקפריזי שלנו. לא נורא, ממילא ארוחת הצהרים חשובה יותר מעוד חצי שעה של אימון. כל דיאטנית תגיד לך כי חשוב יותר מה אוכלים מאשר כמה מתעמלים. רובן גם ממליצות על פעילות מתונה של שלוש פעמים בשבוע ולא על שש פעמים של שבעים דקות ו- "אכול כפי יכולתך" :-).

ההאבסה בקש נמשכת והיא נעימה לי. איבדתי ידיד והרווחתי (עוד) קורא כפייתי. אי אפשר לשלוט על מה שאנשים רוצים ממך, אם הם בכלל רוצים ממך משהו - לפעמים הם פשוט רוצים להפסיק לעבוד איתך כי הם נעשו שותפים של המתחרה שלך, אבל הם מאוד מצטערים: הנה קש באבוס ומים בשוקת. בתיאבון ולרוויה. חבל שאני באמת לא יכולה להתקיים מקש, אני בטוחה שזה פחות משמין מפרוסות עם גבינה צהובה 32% שומן...

קש מלוא השק

פרסמתי אתמול פוסט בבלוג בישרא. מאוד "החלטי" מצידי. ג' אומר שזה כמו: "אל תאכיל אותי בקש. אל תאכיל אותי בקש. מה יש לך לתת? קש? טוב תביא". בעל האבוס חזר בהתלהבות להעמיס בו תבן ומילא מים בשוקת. ג' אומר שלמרות שלבעל האבוס לא איכפת ממני הוא אוהב להשפיע עלי באופן הזה. בואו נאמר כולם ביחד בש' שורקת: להוא לא אכפת ממני. יש לו רק קש. הידידות הזאת היא כמו הקוטג' במקררים של המכולת שליד גינת השוטר, פג תוקפה לפני המון זמן, אבל מישהו מתעצל להחזיר סחורה ליצרן ומשחק בשאריות, כמו ילד שצובע את הקיר הלבן בשוקולד למריחה.

אם תזרמי עם החיבה הוירטואלית הזאת, היא תספק לך אשליה שהיא שמחת עניים. אין בינכם קשר יותר. זהו.

סוף שבוע ספורטיבי משהו עובר על כוחותינו

בינתיים תוכנית הספורט עובדת מעולה: אתמול התאמנתי 70 דקות בחדר הכושר על האלפטיקל; עשיתי תרגילי בטן. בערך שבעה סטים של עשר חזרות כ"א; והוספתי עוד 32 דקות על אופני הכושר בצפייה בסרט משעמם במיוחד על להקות בלאק מטאל סקנדינביות שהתחביב שלהן זה לשרוף כנסיות - ככה זה שהאוזן מחלקים סרט תיעודי חינם על כל שני סרטים עלילתיים ואת מוכרחה לקחת לפחות שני סרטים כי קולנוע הוא חלק מ- "תוכנית השיקום" העצמית שלך :).

פגשתי את המאמן שלי בחדר הכושר בשעה שעליתי במדרגות לשירותים עם מעיים שעומדים להתפוצץ. בהתחלה מרוב כאבי בטן והפחד מתקלה שתחזיר אותי הביתה להתרחץ, לא ראיתי אותו וזה שעשע אותו מעט. הדבר קצת אירוני לאור המחיקות הרבות שעשיתי בבלוג בישרא שהחזירו אותו לימי 2007 העליזים, לפני שהכרתי את ההוא מרח' פ'. זה מאוד משחרר לחשוב שההוא בכלל לא שם עלי. זה מנקה את המיינד לקראת העתיד שכרגע מלא באימוני כושר לפחות עד שהגרפיקאי ששכרתי יגמור עם האתר וניתן יהיה להתחיל לפרסם ולקבל שיחות מלקוחות.

גאולה דרך השרירים

הצביעו בפני על הריק שגורם לי להיצמד לשטויות חסרות תוחלת כמו משחקי המחבואים – כן או לא בלוג בישרא. החלטתי למלא את הואקום הזו בדרך הכי זמינה והכי מתגמלת שעומדת לפני – להתייחס קצת יותר ברצינות לספורט שלי. עם אבא שקם בחמש בבוקר בשביל להגיע לחדר הכושר בשש, להתאמן ארבע שעות, לנוח צהרים ואז לצאת שוב למכון - זה לא צריך להיות קשה מדי. ספורט נחשב מאז ומעולם אחד העיסוקים הלגיטימיים ביותר בבית הורי.

אני מגדירה יעדים: להתאמן לפחות 70 דקות בחדר הכושר כל יום (יום אחד של מנוחה הוא אפשרי); תרגילי בטן בבית כמעט כל יום; אם נופלת עלי הרגשת דכדוך לפנות ערב, ניתן להתאמן אימון של עד שעה על אופני הכושר בבית. לשם כך צריך שתמיד יהיה בבית סרט מהאוזן השלישית.

אני רוצה גם לראות הרבה סרטים; לישון היטב ובכלל לנצל את ההפסקה בעבודה למנוחה עד שהאתר החדש יהיה מוכן. זהו.

עשה ואל תעשה

כח הרצון שלי חלש היום, כמו תמיד כאשר אני מגיעה למצבים שאני לא כל כך עסוקה. דיברתי עם מאמן הכושר שלי אתמול. הוא מלמל משהו על התאהבות שניכרת באויר והדבר החליש אותי, כאילו נתן לי לגיטמציה לעשות שטויות, למרות שכל הסביבה שלי, מעריכה קור רוח ושתיקה וכבוד עצמי ולא מחוות טיפשיות שלא אומרות כלום לאף אחד, אולי רק שאתה אדם בזוי שלא מכבד את עצמו.

לשלוח סמס ולא לקבל תשובה זו הרגשה מאוד לא נעימה. כשאתה עומד על הכבוד שלך, אתה תמיד נשאר עם המכנסיים למעלה. מכנסיים למעלה, תחת מכוסה, זה המון, כמעט הכל. מקסימום אתה מאבד מישהו שלא באמת מעריך אותך. מאבד משהו שמעולם לא היה שלך ומרוויח את עצמך בתמורה. כשאתה משפיל את עצמך, אתה לא מרוויח כלום, אפילו לא דקות ספורות של הנאה בחברת מישהו. פשוט כלום, רק אתה והטלפון הדומם והעובדה שדחפת אנשים שמעדיפים קור יותר ויותר רחוק ממך.

מה אני הולכת לעשות היום: לראות את הסדרה שלקחתי מהאוזן השלישית: ג'ימס נסביט משחק רופא בסדרה בסגנון 'האוס'. נראַה שעות של כיף והנאה :); להוריד כביסה, לגהץ, לתלות את המכונה: אם יהיו לי בגדים מגוהצים תהיה לי הרגשה נעימה יותר, במקום לדלות גופיות מקומטות ממעמקי הארון; לברר על קניית הדיו באינטרנט: זה שחסר טונר למדפסת מאוד מעכב ומגביל; להכין את רשימת המצאי בבית להצהרת ההון; להכין את הקבצים להדפסה; לסדר את הסלון: לנקות משטחים בסלון; לחשוב אם להתאמן: התאמנתי שלוש שעות וחצי בשלושה ימים האחרונים, אולי כדאי לתת לגוף מנוחה. מצד שני, אני צריכה את האנדורפינים; לשקול לפרסם פוסט בבלוג הפנטזיה שלי: התגובות של הקוראים מנפחות את האגו; אפשר לעקוב אחרי ישרא: זה לא מזיק כי הוא לא באמת שם; לארגן סופית את החומרים להצהרת ההון. זהו. בהצלחה!

משהו למישהו

מאוד מפתה, בגלל שאין פה קוראים לרדת לרזולוציה מטמטמת, קטנונית, קטנה. להחשף עם הבולבול הקטן בחוץ, כמו ילד שמשתין על עץ, ביודעו שאמא תכפתר לו עוד שניה את המכנסיים. הסכנה היא כמובן שמישהו יבוא לכאן, אבל אם לא אגיב בישרא, אין הרבה סיכוי וגם יש לי לפחות שבועיים, אם לא שישה, עד שהבלוג ימופתח. עד שהבלוג ימופתח כל הדרכים לכאן תשכחנה. אני אשָׁכַּח.

אני זוכרת שהוא התבכיין שהבלוג שלי נעול, למרות שזה בישרא היה פתוח. הוא התכוון לפה?

הכניסות המוזרות לאתר המקצועי שלי התחדשו. התגעגעתי אליהן.

רבתי עם פקידת ביטוח. זה העלה לי את הדופק קצת. צבע לחיים מפודרות בז' באדום.

שיחות ממספרים חסומים. חומר לפנטזיות. כי אם לא מחפשים אותך בטלפון, במייל, באתר, בלינקדין או בקפה דה מארקר, אתה נשאר לבד עם עצמך. אף אחד לא חושק בך ואף אחד לא מטריד אותך. כל המחשבות יוצאות ממך וחוזרות אליך. אף אחד לא חשב עליך היום. כל מה שנותר הוא לרפרש את ישרא ולקרוא בלוגים של מוזרים. יש המון גברים בגילי שכותבים מכתמים תמוהים בחוסר כישרון בולט, אפשר להשליך על זה מה שרוצים, כמו על הכתם הירוק בתקרה של השכנה, שבגללו רבתי עם פקידת הביטוח.

הכניסות המוזרות לאתר שלי התחדשו, זה משהו.

מילות מפתח

טוב, עכשיו אני בטוחה שאף אחד לא קורא פה והאמת, זה הגיוני כי הבלוג לא ממופתח בגוגל וגם כשהוא יהיה ממופתח, אלו מילות מפתח יובילו אליו? כנראה שאף אחת, אם אני לא אתחיל להמציא פה מילים שכבר המצאתי בעבר. מילים חשופות מהבלוג הקודם, מחיים קודמים.

קיבלתי היום בדואר צ'ק. במקום שמות הפרוייקטים שתשלומם הוסדר באמצעות ההמחאה הזו, נכתבו מספרים סידוריים פנימיים, כמו חידה לא חשובה שלא מעניינת אף אחד. הפיתוי הוא לכתוב מייל ולשאול: אילו תשלומים הוסדרו? אני תוהה אם החולשה במעשה הזה תהיה ניכרת לעין. המוצא המכובד יהיה להתקשר לשם ביום ראשון, כפי שהתבקשתי בגלל עניינים אחרים, בירוקרטים משהו, ולשאול את הפקידה. זה לא כל כך דחוף ואי אפשר להעמיד פנים שכן, מבלי לחשוף את האף המבריק מתחת לפודרה.

כרגע אני נשארת מתחת לפודרה. מסתמן איזה שקט באויר.

תקופת החסד

ההרגשה המופלאה הזאת, של ערב חג או שישי בדמדומים. אחרי סקס ואחרי מקלחת, ללבוש בגדים נקיים ולהתנגב במגבת חדשה מהארון. אני נזכרת בשורה "אפזם פזמון בנאלי לעצמי בלבד" כי כרגע אין לבלוג הזה קוראים, ואני לא יודעת אם אטרח להזמין לפה מישהו, למרות שאני לא נועלת את הבלוג ולא חוסמת אותו לגוגל.

יש לי תקופה של חסד לפני שמישהו יתחיל להטריד אותי, אם בכלל הוא יטרח לחפש אותי מחוץ לישרא. אני מקווה מאוד שהוא לא יטרח. אני מקווה ששנינו למדנו את הלקח מהאובססיה הוירטואלית שהתרחשה ביננו. מה שבטוח, אני לא משאירה לינקים בישרא יותר, כי הוא ממש שורץ שם וכל בלוג שפתחתי בפלטפורמה החביבה ההיא, נתגלה מיד. אפשר לחשוב שאין לו עסק לנהל ורעיה וילדים ותחביבים והורים וחברים וקפוצ'ינו לשתות בקפה האדום וסרטים לקחת באוזן ובריכה לשחות בה ונסיעות למזרח ירושלים וטיולי עסקים ללונדון. כנראה מספיקים הרבה כשישנים ארבע שעות בלילה.

אני לעומת זאת, ישנה תשע שעות בלילה ואם משהו או מישהו טורדים את שנתי, אני הופכת לזומבי לא חביב עם חשק מתמיד לבכות. ביום טוב אני יוצאת מהמיטה בעשר וחצי והולכת לרכוש את כוס הקפוצ'ינו של הבוקר, מקווה שלא יהיו יותר מדי נודניקים בקפה. בזמן האחרון, לכבוד הקיץ שהגיע, אני גם נועלת סנדלים פתוחים ומשוויצה עם הבהונות המושלמות שלי והלק הורוד, רק שהסנדלים לא יציבים לי ואני צריכה להשמר שלא למעוד, כי לכל דבר יש מחיר. גם לבלוג הזה.