מנת יתר מעניית של ב

פתאום כמו נושר החייץ/ וזמן עומד ואינו נע/ ושוב אני רואה פנייך/ כבפעם ראשונה

ימים מוזרים, מר קורטיזון. אבא של י' נפטר בדיוק באמצע החופשה שלקחנו אני וג'. הרעיון של ההלוויה שכלל לפגוש את י', בפעם הראשונה אחרי הריב בקנדה + לפגוש את כל משפחתו, שלא בדיוק מעריכה אותי, היה מלחיץ עבורי והתכוננתי לאירוע כמו לקרב, כולל לקנות בגדים להלוויה. מי קונה בגדים להלוויה?

ביום שלישי הודיעו לנו שהוא נפטר ושההלויה תתקיים למחרת. הלכנו לישון בשעה הכי מוקדמת שהלכנו לישון בעשר שנים האחרונות, קצת לפני חצות וקמתי כמו נמר, בתשע וחצי, מה שלא הפריע לי להילחץ בהתארגנות ולשפוך את כל הארון על המיטה, רק כי היה נדמה לי שהגומי במכנסיים החדשות, יהפוך את החולצה מחוסרת השרוולים אה-לה קרן מור, לחולצת בטן אה-לה ויקי פולארד  yes but, no but, yes but. בסוף חגרתי חגורה שתחזיק את המכנסיים ונראיתי מאוד "תל אביבית". החוש האופנתי שלי מתפתח באמצעות פעפוע.

רק שהשניים התל אביבים, תעו בפיז'ו של ההורים של ע' בכבישי הדרום והגיעו להלוויה עם סיומה. אבא שלי קצת נלחץ מההיעדרות שלנו והתקשר לסלולארי שלי כל חמש דקות ("נגמרו ההספדים כבר! איפה אתם?!") ובסוף חיכה לנו בשער בית הקברות בשביל להוביל אותנו אל האבלים. אבא שלי אמר לע' שהוא יכול להתקדם יותר מהר אל המשפחה שלו וחשב לצעוד איתי מעדנות מאחור, אבל אני אמרתי שאני יכולה להדביק את הקצב שלו ופסעתי לצידו בשביל במהירות יחסית עד שפגענו בי' שאכל חטיף אנרגיה עם שוקולד וחיבק קודם את ע' ואחר כך אותי ואז חיבקתי לפי הסדר את סבתא חנה, את חמותי ואת אמא של י', שקראה לי "חמודה" ואת אחיו של י', שהיו לבביים כאלו אלי, משום מה, אולי כי זו הייתה מחווה יפה שבכלל הגעתי, אחרי מה שהם האכילו אותי כל השנים.

אחר כך נסענו לוילה שלהם ו-י' סימן לי לשבת לידו והתחלנו לצחוק ולדבר שטויות כמו פעם, מה שהיה מוזר. שכחתי כמה הבדיחות שלו לא מצחיקות באופן חמוד כזה. כולם היו במצב רוח די "שיבעתי" ורק אני וי' וע' והאח הקטן של ע' והאח הקטן של י', הרצנו קטעים וצחוקים. החיים מוזרים. דיברנו על איך שהיינו מכינים פעם פיצות מפיתות וחביתות עם גבינה צהובה וכל סרטי האיכות המעאפנים שראינו בוידאו הישן של ההורים שלי כל יום שישי בערב וי' אמר שהוא זוכר את אמא של סבתא שלי, שהייתה גרה אצלה (ע' שהוא בן הזוג שלי כבר שמונה עשרה שנה לא הכיר אותה. אחותי הקטנה בקושי זוכרת אותה. כל כך הרבה שנים אני וי' מכירים. שנים שנים שנים שנים. 27 שנה ליתר דיוק. פאקינג 27 שנה. חיים שלמים). זה היה מוזר. מוזר, מוזר, מוזר - הצחוק והשיכחה והזיכרון והשיכחה והאינטימיות המפלצתית הזו שהתעוררה פתע כאילו לא עברו עלינו כבר שנים על גבי שנים של ניכור (כי הוא התחיל להתנכר אלי לסירוגין כבר מ-1995 בערך).

אחר כך הגיעו המון פיצות וכולם קמו לאכול ונזכרתי איפה אני ופתאום נעשיתי נורא עצובה ולא רציתי פיצה מהאנשים האלו ושאלתי את ע' בשקט אם אפשר כבר ללכת (ע' היה בטוח שארצה להישאר עם חברי הטוב, י' לאור כל הצחוקים) ואז קמנו בנימוס וחיבקנו את כולם לפי הסדר ואמא של י' אמרה לי "תבואי, תבואי" ובגלל זה כשניגשתי לחבק את י', שכחתי לרגע את עצמי ואמרתי לו "אני אבוא" והוא עשה לי פרצוף של "ווטאבר" וחיבק אותי בעיניים פקוחות וידעתי שאני לא אבוא עוד לבית הזה וע' כבר יבקר בשבעה לבד. אני כבר שברתי את השיא של עצמי בהתנהגות נבונה ובוגרת. עכשיו אפשר להמשיך לשים זין, כפי שמתבקש, כפי שמתבקש.


* כותרת מאת נתן אלתרמן מתוך השיר 'על הסף'. השפלה זה תמיד עניין של נקודת מבט.
  

בְּאוֹרוֹת כְּבוּיִים

אומרים שרוב השנאות הן אהבות שנכזבו ואתמול אמא ביקשה ממני להתקשר לאחותי "כי היא בודדה" (היא לא בודדה, אמא. היא באמצע הרפתקה. אחרי שגמרה להקשיב לשקט היפיפה של רחוב שט' היא בוודאי מדפדפת באצבע עצלה בספר הטלפונים של הגלקסי הטיפשי שקנתה, בשביל לחפש את הטלפון של איזה רפי אחד שאחרי שהוא יזיין אותה, היא תחתוך את עצמה קצת במטבח שלו.

אח, החיים הטובים, במיטה של בן עשירים משועמם מנתניה. ההורים קנו לו דירה והוא מוזג משקאות בלילות בשביל קצת כסף כיס. יותר מכסף כיס ובחורות כמו מים, הוא לא צריך. בחור צנוע וריאלי הוא רפי שלנו, ללא שאיפות מיוחדות. בחורות שאוהבות שלא שמים עליהן, דווקא כי כולם כן שמים עליהן, נמשכות אליו כמו נמלים לכתם של פטל 'ויטמינצ'יק' למרות שהוא משולל כל ערכים תזונתיים ואולי דווקא בגלל שהוא משולל כל ערכים תזונתיים ואי אפשר להביא אותו לאבא ואמא ולומר בקול מלא ביטחון:

 "זה רפי. הוא בן 32 ועובד בבר" או "זה ד'. טכנאי מזגנים שגר בקראוון על האדמה של ההורים במושב של תימנים" או "זה ב'. הוא חושב אולי לקחת קורס קופירייטריות בתרצה גרנות וממלצר בינתיים בקפה ביהודה המכבי. אבא שלו לא רצה אותו וזה דפק לו את השכל ככה שהוא ציני וסרקסטי ועוקצני בדיוק כמו שאני אוהבת ואנחנו מבלים את הלילות והימים בלרדת אחד על השני". את הבחורים עם העבודה הבטוחה בבנק, שגם להם הורים עשירים והתחתנו איתם לפני חודש בחתונה, לא מן הזולות, נניח בצד כמו ממתק לאחר כך, כשנרצה ילדים ובית עם חצר קטנה במושב. "אם הוא יהיה עדיין פנוי" כמובן, כמובן.)

אז אמא ביקשה והתקשרתי לאחותי ואחותי לא ענתה והיום בצהריים אחותי התקשרה אלי ואני לא הייתי כי הלכתי לקנות צהריים ואז התקשרתי אליה והיא לא ענתה ועכשיו היא התקשרה אלי ואני לא עניתי, אולי בפעם הראשונה בחיי, בכוונה. במקרה בכוונה. התחילה בדיוק תוכנית הג'אז ברדיו שמנחה אותה הזקן עם הקול הסקסי ובישלתי לי פירה בחמאה וקראתי בספר הקליל והנחמד 'הקומדיה התל אביבית' שקניתי בתלושים ובמחיר מלא, אפילו שהיה מבצע "קקה במאה". הייתי קצת קקה בעצמי באותו הרגע, כי נגמר לי הרצון הטוב ונשאר לי רק הרצון הרע. כמו שאבידן כתב

עַד הַכִּכָּר הַקְּרוֹבָה
תִּפְסְעִי מֵאָה פְּסִיעוֹת גַּלְמוּדוֹת. אַחַרְכָּךְ
אֶצְטָרֵף אֵלַיִך מֵרְצוֹנִי הָרַע, בְּאוֹרוֹת כְּבוּיִים,
בְּלִי צוֹפָר, בְּלִי כַּוָּנוֹת
טוֹבוֹת, בְּלִי
אִיתּוּתִים.

ככה. בלי איתותים. מבצע.

מספרת לי הכל

התקשרתי להורים שלי בשביל לספר שאבא של י' גוסס, כי הוא כבר על עירוי מורפיום והכל וצריך לדעת שעוד כמה ימים, נקבל טלפון ואז ניסע לבית הקברות ויהיה שם חם מאוד והשמש תקפח על ראשינו כאילו הייתה שמש אחרת, רעה יותר, שלוהטת אור רע רק בבתי קברות:

"אנשים באו ויצאו ואנשים ישבו על הספסלים מיוגעים מהמתנה ועמדו בחבורות והסתובבו הנה והנה בשמש הלוהטת, וההלויות צעדו תהלוכות תהלוכות ועברו לפני בניין מכוער, בחזיתו התנוססה כתובה גדולה "בית מועד לכל באי עולם", והתפתלו כנחשים שחורים בשבילים שבין טורי המצבות הלבנות" ('זכרון דברים' יעקב שבתאי עמ' 18)

צריך להגיד שלום לסבתא חנה, לגשת בזהירות לא', אח של י' ששונא אותי עוד מבית הספר היסודי, להגיד שאת מצטערת לאמא של י', הטיפשה הקטנה, ואז לצעוד לאט לאט לצד ע', כאשר ההורים שלך הולכים בצעדים מדודים מאחור מאחור, איפה שהולכים האנשים שלא ממש קשורים למשפחה. אלו שמדברים דיבורי חולין ומקבלים בטעות טלפונים, רק שההורים שלי, שכל החיים שלהם מתכוננים לאסונות ואבדות, יודעים יפה יפה איך להתנהג בהלוויות

ולאבא שלי אין בכלל סלולארי שיכול לצלצל כשזורקים גופות לקבר ואמא שלי מחזיקה בתיק טלפון כבוי תמידית. לא מושתק, כבוי. היא מדליקה אותו כשברצונה לחייג ואז מכבה אותו מיד. הם לא מוכנים בשום אופן ללמוד איך שולחים סמס. אין להם בטלפון הקווי משיבון, רק שיחה מזוהה והם סוגרים את כל הטלפונים בבית החל מהשעה אחת בצהריים ועד ארבע ולפעמים פשוט שוכחים אותם כבויים כל היום, כך שהיחס שלי לטלפון הוא גנטי. ע' לעולם לעולם לא עונה לטלפון שלו ואם ההורים שלו לא היו משלמים לו את החשבון הסלולארי עד היום, הוא לא היה מחזיק בכלל בשיקוץ.

וכשהתקשרתי לאמא שלי לומר לה שאבא של י' גוסס, היא סיפרה לי ("מה, לא ידעת?") שאחותי מצאה דירת חדר ברחוב שהייתה בו הקליניקה הישנה של ש"ח. אחד הרחובות הכי טובים באיזור הזה ושכר הדירה שלה עולה על מחצית ממשכורתה ואחותי, שבתקופה שהיא חשבה על הפרידה מבעלה הטרי, הייתה מתקשרת כל יומיים, לא חשבה לספר לי שהיא עברה דירה. ממש "היא מספרת לי הכל והיא לא רואה אותי". לא נורא. "דודה מרגלית/ נפלה לשלולית/ אל תצטערו עליה/ נסתדר גם בלעדיה".

תעני לטלפון

ישנתי שינה מלאה אבל קמתי כבדה. כבדה כעופרת יצוקה. כבדה כאילו מילאו אותי בתרופות פסיכיאטריות וזאת לא אנטיתיזה לקלילות, כמו נפילת ערך עצמי אחרי אגו-טריפ, כי לא הייתי קלילה אפילו לחמש דקות השבוע הזה. כל הזמן רציתי שיעזבו אותי בשקט. "תפילתי דבר איננה מבקשת. תפילתי אחת והיא אומרת:" תעזבו אותי באימאש'כם. אתה לא אמור לחשוב את זה כשאתה פרילאנסר. אתה אמור לרצות שהטלפון לא יחדול מלהשמיע את מנגינתו המעצבנת ואני אומרת, מקסימום אני אעבוד בשביל ההוא לנצח. הוא שכל כך אוהב לתקשר רק במיילים ולי זה מתאים, כל כך מתאים. לאן אני נסוגה, לאיזו מחילת ארנב אני נופלת ומגיעה לארץ אוטיסטית: ארץ מסודרת עם חוקים מסודרים ורהיטים נקיים ולבנים ומיטה זוגית גדולה ומוצעת וארון תקליטים שיש בו רק תקליטים של הביטלס וניל יאנג ואולי גם ג'וני קאש בכלא פולסום, אולי המקום הזה, הלבן, הוא הוא כלא פולסום ואין בו טלפונים וכל לילה, ע' בא לישון איתי ולחבק אותי, כי אני לא ישנה בלי חיבוק. החיבוק שלו הופך את הפנטזיה המשונה הזו לפחות מורבידית.

פחדתי שאני לא אשן הלילה כי ישנתי בין שבע בערב לתשע בערב. דבר שלא קרה בחיים שלי כבר איזה 12 שנה. כשלמדתי לתואר ראשון, מגיל עשרים ועד גיל 22, הייתי חוזרת מהאוניברסיטה בשבע בערב בקו 74. מרמת אביב לחולון קריית שרת בארבעים וחמש דקות, ממעוז הצפונים לגרוזילנד והייתי יורדת מהאוטובוס מול המכולת של גילי שדווקא לא היה גרוזיני, סתם איש לא נחמד וחוזרת הביתה ועולה לחדר שלי במדרגות ואומרת לאמא שלי לא לקרוא לי לארוחת הערב ואמא שלי הייתה אומרת לי "אל תלכי לישון עכשיו, את לא תירדמי בלילה" ואני הייתי אומרת לה לעזוב אותי בשקט ואבא שם לי בארון פעמון מעצבן ורם קול, וככה הם היו קוראים לי כשהיה לי טלפון או שארוחת הערב הייתה מוכנה, כי לא הם לא רצו לטפס במדרגות ליחידת הדיור שלי.

"יחידת דיור" זה נשמע מפואר, אבל זה היה חדר קטן מאוד עם מטבח קטן ושירותים ומקלחת בגודל של צינוק והייתה לי שם טלוויזיה, אבל לא מחשב, ומעל הטלוויזיה היה פוסטר של קרנף על ספינה בתוך ים מהסרט "והספינה שטה" של פליני שקניתי מהבוס שלי תומר, כשעוד עבדתי בחנות הפוסטרים. אז אמרתי לאמא "אל תקראו לי לארוחת הערב" ("ארוחת ערב" אפשר לחשוב. טוסטים וסלט וגבינה צהובה או ריבה או שוקולד למריחה ואבא שלי שותק ומורח גבינה לבנה על טוסט ואוכל זיתים ותמיד נדמה לי שהוא כועס עלי ואמא שלי אוכלת סלט ומנגבת את המיץ של הסלט בפרוסת לחם וזה מגעיל אותי. כל דבר שקשור לאמא שלי הגעיל אותי אז. גם היום אולי. ואחותי מורחת חמאה על טוסט ואז מגרדת את הטוסט עם הסכין ומחזירה חמאה עם פירורים לאריזה ואני גוערת בה ואבא שלי אומר לי להפסיק ולאחותי "תעשי מה שאת רוצה"). "אל תקראו לי לארוחת ערב ואל תצלצלו בפעמון, אפילו אם סופי תתקשר" ואבא שלי אומר, החברה שלך הזאת, מתקשרת יותר מדי. בכל פעם שהטלפון מצלצל, זאת היא. אני לא המזכיר שלך. תעני לטלפון.

סוהר! סוהר!

כבר ארבעה ימים לא ישנתי טוב. אתמול עשינו מאמץ ללכת לישון מוקדם כולל שע' יגיע מהעבודה שעה מוקדם יותר, אבל היום בבוקר השכנה הכלבה, השאירה את הכלבה השכנה, לבד בבית החל מהשעה תשע לפנות בוקר (בטח היו לה סידורים דחופים בגן מאיר או במכולת. היא אישה חשובה, השכנה. היא לא יכולה ללכת לכל מקום עם הכלבה) והייתה לי הרבה עבודה היום. הרבה עבודה ומעט סבלנות. הרבה עבודה, מעט סבלנות ופחות מדי שעות שינה. הרבה עבודה, מעט סבלנות, פחות מדי שעות שינה והרבה קפה. חד גדיא חד גדיא.

בסוף החלטתי שהעניין המנוול והמאוס הזה, שאני לא ישנה, הוא חולשה. לא ייתכן שכל אחד וכל דבר וכל מצב, יוכלו לדפוק לי את השינה כאילו הייתי אסיר בכלא 6 - שמעתי שבבידוד שם יש מנורות הלוגן ענקיות שדולקות עשרים וארבע שעות ביממה, מה שמזכיר לי את אלתרמן ו- "בין שלוש לבין ארבע, בוערים פנסים/ אין מקום שנוכל בו, את ראשינו לשים/ בני בליעל היננו, אך למי זה איכפת/ בעולם בשבילנו, אין אף אמא אחת". כולם היו סוהריי חוץ מנעמי וגם נעמי לא משהו.

אז החלטתי שאני בהחלט בשלה להפסיק לשים זין על העולם ואחרי שע' הלך לעבודה ולא היה סיכוי שמישהו ידשדש במסדרון בכפכפי פלסטיק ויחפש גרבי טאבי במגירה, העפתי את הכריות שלו לחדר העבודה ונשכבתי על המיטה באלכסון מפנק ופשוט נרגעתי. דמיינתי אי וחוף ים וגם קופאית בקופת תיאטרון ביום חורף גשום, כאשר בתוך התא לוהב לו תנור סלילים וכלב שחור וגדול שוכב למרגלותיה וזוג בורגנים עם מטריות ענקיות נעצר ליד אשנב הקופה וקונה כרטיסים למחזה של חנוך לוין. דברים שאתה חושב עליהם בכדי להירגע הם מוזרים לפעמים. מוזרים, אבל מוצלחים. אני חושבת שהצלחתי להגיע לשלב הראשון + השני של מחזור השינה (יש חמישה שלבים בסך הכל). אני יודעת שלא עברתי לשלב השלישי כי לא הפסקתי להיות מודעת לעצמי אפילו לרגע אחד, אבל נרגעתי.

ואז קמתי והכנתי לעצמי אספרסו (כיפאק הי למכונת הנספרסו. גם אהבתי את הפרסומת שלהם בה איזו קוזינה אומרת לג'ורג' קלוני שהוא לא מספיק גבר כי הוא שותה קפסולות נטולות קפאין. ללא ספק לג'ורג' קלוני יש ביטחון בגבריות שלו אם הוא מוכן להעמיד פנים שהוא שותה קפסולות די-קאפ :-)) ועבדתי במשך שלוש שעות טובות ואז שלחתי שלושה דוחות וישבתי לראות עוד סרט של הונג סאנג סו ובדיוק בקטע שהגיבור משתכר ומתחנן בפני הבחורה החמודה שתכבה עליו סיגריות, הבנתי שאני שוב מתה מעייפות (אם השכנה הכלבה הייתה מעניקה לי עוד שעת שינה אחת בלבד, לא הייתי צריכה לישון בתשלומים + דמיון מודרך) ושוב חזרתי למיטה וקמתי ברבע לתשע בערב. האח והידד. מעולם לא בא כדבש הזה אל פי.

וכעת לחדשות הספנות: י' ענה לי בסוף. שלשום גם התכתבנו בסקייפ. אחרי עשר דקות נופנפתי לאחר כבוד כי "אני צריך גם לעבוד, יקירתי", אבל זה בסדר. כך יהיה פחות מביך בהלוויה של אבא שלו - סיבה משונה אך לגיטימית להשלים עם חבר ילדות שהוא בן דוד של בן זוגך. אני לא מתכוונת לפנות אליו בסקייפ/ ג'יטוק, אבל. הרכבת הזאת כבר נסעה ואני לא מעריכה בכלל את האדישות שלו כלפי. יקירתי בתחת שלי.

החברה הכי טובה

בדרך לסבתא של ע' חטפתי בחילה מרוב רעב. אני אוכלת לא מסודר בזמן האחרון: גוף שבוחר לבקר את האסלה עשרים פעם ביום איננו מעורר במיוחד את יצר האכילה של בעליו המסכן. אני די מתקיימת מביצים קשות, לחם קלוי בשמן זית וקצת עוף. פה ושם, אני גם יורדת על איזו עוגת שמרים קקאו או תפוצ'יפס, רק כי אפשר וזה כי אין שום סיכוי שבעולם לעלות במשקל מהאכילה הציפורית הזאת.

אז בסיבובים בתוך חולון, בפז'ו הלא מאווררת שקיבלנו מההורים שלו עד שיתחשק לנו לקנות מכונית, חטפתי בחילה מרוב רעב והייתי מוכרחה לאכול, אבל פחדתי לבקש מסבתא שלו אוכל, כי האוכל שלה מעורר בי בחילה גם בלי התקף קוליטיס + קלקול קיבה מפתאי מפוקפק שאכלתי ביום חמישי בערב ושמחתי נורא שהיו על השולחן פירות ולקחתי איזה ארבעה ענבים ואז טסתי בריצה לשלשל אותם. שמעתי מהשירותים את סבתא שלו שואלת לאן הלכתי (לשלשל ארבעה ענבים. תודה ששאלת) ואז חזרתי והתחלתי לנשנש מהפיסטוקים כי הייתי מאוד רעבה. יש לי חולשה ענקית לפיצוחים וסוף סוף היה לי מותר, איזה אושר. לא היה לי אפילו איכפת שכולם צפו באיזו קומדיה סוג ז' שהיא בית קברות לשחקני סדרות. פשוט חיסלתי לכולם את הפיסטוקים מהצלחת של הפִּיפִּיטָאס (ככה אומרים פיצוחים בספניולית).

ואז כשאמא שלו הגיעה היא התחילה להתלחש עם ע' על המצב אבא של י' כי הוא היה באיזו בדיקת חירום ביום שבת וכולם חיכו לתוצאות חוץ מסבתא של ע' שלא סיפרו לה כלום (למרות שאבא של י' הוא רק האח של כלתה, לא הבן שלה או משהו, אבל יש לה נטיה לחרדה מאז שבעלה נפטר) והבנתי שיש לו זיהומים במוח והוא כבר לא כל כך צלול והרגשתי נורא בשבילו אז כשהגענו הביתה כתבתי מייל קצר ל-י', אחרי איזה שלוש שנים שלא היינו בקשר (התרגשתי לכתוב את המייל הזה). כתבתי לו שאני חושבת עליו בגלל המצב של אבא שלו ואני מקווה שהוא בטוב. י' לא ממש השיב על המייל כי אני רק החברה הכי טובה שלו מגיל שמונה עד שמונה עשרה ובכל זאת הרטבתי לו את הרצפה באמבטיה כשהתקלחתי בבית שלו אחרי טיסה של 24 שעות או משהו. בהתחלה זה ביאס אותי, אבל אז כשאכלתי תפוצ'יפס ושתיתי גזוז מול עוד סרט של הונג סאנג סו, החלטתי להפסיק לשחק ב- "ז'וסטין או יסורייה של המידה הטובה" ולשים על י'  - זין, אבא חולה והכל. התפוצ'יפס היה טעים.

כל דבר

ראינו איש ואישה במיטה בסרט like you know it all של הונג סאנג-סו אז הזמנתי אותו לחדר השינה והוא אמר: "כל מה שאת רואה בטלוויזיה את רוצה" וזה הצחיק אותי. אחר כך הוא זירז אותי כי הוא איחר. אחר כך ביקשתי ממנו להסתפר. אחר כך הצעתי בפייס-שטות חברות לבחורה שאין לי את האומץ להתקשר אליה והיא אישרה אותי תוך שעה כמו בן אדם נחמד וזה כי היא בן אדם נחמד.

קראתי היום מיילים ישנים שלי והבטחתי לעצמי לא להתאמץ יותר לעולם בקשרים חברתיים. לא כולל משפחתי וחיות אחרות. על כל מילה לאקונית שכותבים לי אני משיבה הררים של שטויות חמודות שאין בהן כל צורך ממשי. אני עייפה מדי למרות שישנתי די צורכי דבר שגרם לי למשבר אמוני בחלל תוכן שעדיין מתקיים איכשהו מחוץ ליקום של הבלוג הנוכחי; לא הצלחתי לעבוד היום למרות שהקצתי לי דברים קלים שאפשר לעשות מתוך שינה.

המשבר האמוני תוקן באמצעות הסרט של הונג סאנג-סו, אורגזמה, הצעת חברות מביכה בפייסבוק, מקלחת חמה ואספרסו קצר. רשימת מרכיבים שהיא אקראית מדי בכדי להוות מתכון כלשהו אבל מה שניתן להכליל ממה היא שבמקרה של "משבר אמוני" ושאר ירקות פשוט צריך ללכת לעשות משהו אחר. כל דבר. "קנו לעצמכם מתנה לחג. מתנה, מתנה, מתנה לחג. גם אני אקבל מתנה לחג, בגבולות הסביר ולכן, מי אני שאזרוק אבנים על הים?" כתב המשורר המאגניב המודע לעצמו עד לכדי זרא. האם זה היה אוהד פישוף? אין לי כוח לבדוק. אני חושבת שאבוא עם ע' למשפחה שלו ואביא עימי את הספר של דוד פוגל כי אין לי כוח להישאר לבד בבית. היה לי כוח להישאר לבד אם היה לי סרט קוריאני מצחיק נוסף בקנה, אבל הבטחתי לעצמי לא לקחת יותר מהאוזן שני סרטים בבת אחת, כי הם פתוחים כל יום וזאת לא בעיה לטייל לשם. זאת לא בעיה לטייל באופן כללי.

מוטב להתלבש ולשתות עוד כוס של מים בטעמים כי אצל סבתא של ע' תמיד עושים הצגה מסביב זה שאני מוזגת לי בירה שחורה כי הם עושים "מסיבה וחצוצרה" כמעט מכל דבר ובסוף אני חוזרת עם פיפי צהוב מדי. בסוף ברור שבדקתי מי כתב את השיר, פסקול הילדות הנשכחת:

המדריך המלא להשגת "ברבי גדולה"

ישנתי טוב, אבל שוב לקחתי כדור לטיפול בצינון לשעות הלילה, כי דלקת הגרון לא עברה. לא רציתי לקחת את הסיכון של לילה ללא שינה כי הייתי צריכה לבצע עבודה המצריכה ריכוז מיטבי ובאמת עבדתי מעולה, במשך שש שעות רצופות. אפילו הכלבה ההיסטרית של השכנה נשארה היום לבד בבית רק שעה וזאת דווקא שעה שיש בה תוכנית יפה ב- 88 FM, אז לא היה לי כל כך איכפת ואפילו לא הייתי צריכה להקריא לעצמי את החומר בקול רם, כאילו אני מככבת בתשדיר ההתרמה 'גג לילד המפגר'.

בשש נשבר לי, אז הלכתי למסדרת הגבות שסידרה לי את הגבות וגם רצתה משום מה שאני אעזור לבת שלה לכתוב סיפור לשיעורי הבית. מה שיצא בסוף הוא שאמא של הילדה ניסחה לה מחדש, סיפור שהמטפלת של הילדה הכתיבה לילדה בצהריים (משהו על ילדה קטנה ששברה את האגן והיו לה כאבים קשים ולקחו אותה לניתוח חירום שבו למרות ההרדמה היו לה כאבים בלתי נסבלים. זה טוב שהמטפלת לא מסתירה מהילדה את האמת הקשה של החיים. שברים באגן זו בעיה נפוצה מאוד אצל ילדים קטנים ולא כפי שמקובל לחשוב, אצל קשישים. אמא שלה תיקנה את הסיפור לזה, שבסוף הילדה האומללה ששברה את האגן מקבלת במתנה מההורים שלה "ברבי גדולה" כך שהיה לה שווה, הניתוח חירום, הכאבים, ההרדמה הכללית הלא מוצלחת והכל. אני לא הייתי שוברת את האגן בשביל פחות מזה).

אחרי מסדרת הגבות וסדנת הכתיבה המאולתרת, הלכתי לקנות איבופרופן בבית המרקחת. לא קניתי "פותח אפים מוזר", כלומר טיפות אף, כי אם כבר להכניס חומרים כימיים לגוף, למה לא להתמסטל מכדור הצינון ולישון טוב במקום לכווץ את כלי הדם בתעלות האף באמצעות תרסיס מקומי ואז אחרי שלוש שעות וקילו טישואים משומשים ליד הכרית, להירדם בשביל להתעורר מהשעון המעורר של ע' (שש וחצי), הכלבה ההיסטרית שיוצאת לסיבוב צרכים (תשע) ומגוון צופרים רנדומליים/ שיפוצים רנדומליים/ הצעיר שאוהב לדפוק שטיחים במרפסת/ השכנה שצועקת לו "הלו, בחור! אתה ממלא את הבניין באבק! תקנה שואב כבר!" (תשע/ עשר/ אחת עשרה/ שתים עשרה). בשתים עשרה, אני אקום לאחר שינה מעולה (בשאיפה) ואשתה אספרסו קצר והופ, לעבודה. שני דד-ליינים עד הערב להרוג. ויש מי לאק.

מסתבר שאיסטנבול היא לא קונסטנטינופול

הפסיכולוג אמר שהאגרסיות שלי כלפי השכנה באות לידי ביטוי בפנטזיות ומה שמעניין הוא שגם בפנטזיות האלו, בהן אני בסך הכל אומרת לה את מה שאני חושבת עליה, אני מדמיינת שהיא מתנקמת בי על דבריי. נייס. הוא שאל אותי בנימה ספקנית, אם אני בכלל רוצה פגישה בעוד שבועיים, לאור שהפכתי את הסשן לרצף סיפורים משעשעים מהווי השכונה וזה כי לא היה לי מה לומר, אבל בסוף כל כך נהניתי שסיפרתי לחברי ("אם נהנית - ספר לחבריך" יש לפסיכולוג טישואים כאלו עם לוגו כזה) ואכן רציתי עוד סשן בעוד שבועיים, למרות שחישבתי שבמחיר של הסשנים הדו-שבועיים האלו, אפשר לקנות בסוף השנה הקסומה בה לא רוכשים אוזן קשבת בכסף מלא, כרטיסי טיסה ללונדון בבריטיש איירוייס מחלקת תיירים (נחשו מי נוסע ללונדון בעוד כמה חודשים ולכן בקיא להפליא במחיר טיסות למפונקים שלא מוכנים לטוס בטיסה לא ישירה? מי אמר עצירה באיסטנבול לארבע שעות ולא קיבל?).

את הפסיכולוג הדרך החדשה (אני יוצאת לדרך חדשה כל שבועיים בערך) מעניינת ומסקרנת (ככה זה שאתה מקבל תשלום בשביל להתעניין ולהסתקרן) ולמרות שאמרתי ליתר ביטחון "מה שהיה הוא שיהיה/ גם נבואה היא ארכיאולוגיה" (הוא עושה לי הנחה של 90 אגורות לאוקטן על כל ציטוט של עמיחי. ציטוטים מאבידן זה לא נחשב. על אלתרמן הוא נותן לי עוגיית תמרים לא טרייה) הוא אמר שלנבא על סמך העבר זו רק פרספקטיבה חלקית על העתיד ואז העניק לי טי-שירט מודפסת עם הפתגם הזה שהוא הכין מבעוד מועד, ממש כמו בתיה עוזיאל, תיבדל לחיים ארוכים מאנשים שלא נבדלים לחיים ארוכים ויש להם חיים סתמיים שבמהלכם הם לא מופיעים בפינות מלאכת יד בטלוויזיה ולא מספרים סיפורים לבובות ויפה שעה אחת קודם.

כן, ישנתי טוב הלילה. יש אומרים שאפילו טוב מדי, ונאמר אמן.

ניקיתי את ארון האשפה. העוזרת לא מוכנה לנקות אותו, הוא מגעיל מדי עבורה ואני יכולה להבין אותה. טבלתי את המופ במים עם אקונומיקה ושפשפתי מעט. ניקיון לא יסודי. ע' שאל אם יש לי בגדים שחורים לכביסה ואז התקשרו אליו מהעבודה והוא היה מוכרח ללכת ואז אחותי התקשרה וסיפרה שהיא עזבה אותו ואני המשכתי לשחק ב-'עקרות בית נואשות' תוך כדי השיחה איתה וסחטתי את מטלית המיקרו-פייבר אלף פעמים לתוך הכיור וטאטאתי איכסים מהרצפה של המטבח וכעת כפות הרגליים שלי מעקצצות מאקונומיקה. אסור לנקות יחפה.

גמרתי את הדד-ליין של מחר, היום ועכשיו נשאר לי רק להיות חולה בשפעת. אלא שיש לי פסיכולוג היום. אני צריכה לקבל את ההצעה שלו לסיים את הטיפול. אין לי מה להגיד לו.

לילה של יום מפרך

השכנה שהיא חברה שלי לשעבר שלחה לי אתמול בתשע וחצי בערב מסרון שהכיל את הטקסט: "יותר גרוע מפסנתר-אישה" וזאת כי זמרת הבלוז המופרעת, שלה אותה שכנה השכירה את הדירה בבניין ממול, שהיא הדירה הקודמת שלה, ערכה בדירתה השכורה חזרה קולנית למופע בלוז כל אותו הערב. פסנתר-אישה זאת עוד שכנה מהבניין ממול. שכנה המארגנת בביתה ערבי שירה וחזרות לזמרים זייפנים במיוחד, שצורחים יחדיו בחדווה שירי ארץ ישראל היפה עד שלארץ היפה מתחשק להצטרף לקהילת לקויי השמיעה והחירשים בישראל או לפחות להחדיר לתעלות השמע אטמי אוזניים מקצועיים במיוחד.

אם הייתי עונה למסרון של השכנה החברה לשעבר, הייתי אומרת לה שהשוכרת שלה ("החלטתי להשכיר את הדירה לאישה מוזרה מתוך אמפתיה") היא לא יותר גרועה מהכלבה שלה שפוחדת להישאר לבד בבית ונבחה היום כחמש שעות רצופות מעבר לקיר. השכנה הזאת הפכה את איזור הבית שלי לגיהנום זוטא למי שאינו חובב נביחות היסטריות של כלב/ יללות היסטריות של כלב/ צעקות היסטריות על ילדה קטנה/ מופעי בלוז מאולתרים/ אישה בת 60 שמדברת כל כך בקול רם שאפשר לשמוע כל מילה שהיא אומרת בסלון שלה וזה אם אלוהים מרחם עליך (במקרה שאתה ילד גן) והיא לא יוצאת למרפסת.

אבל לא עניתי לשכנה כי התראת הסמס בטלפון שלי חלושה ביותר וגיליתי את המסרון רק בחצות. תודה לאל על חסדים קטנים. והיום, משום מה, השכנה הייתה בשקט גמור ולא השאירה את הכלבה המטורפת לבד בבית ויכולתי לעבוד בשקט, אלא שהיה לי יום לא נעים בכל זאת, כי יש לי דלקת גרון והתקף קוליטיס בו זמנית ויותר מדי עבודה לאדם שלא מרגיש טוב. אני גם לא עובדת ברמה המיטבית וכבר נזפו בי. הידד והאח. לפחות דלקת הגרון נתנה לי תירוץ לקחת כדור לטיפול בצינון שהוא קצת מרדים וכך ישנתי בלילה עשר שעות נפלאות ורצופות ללא הפרעה וטוב שכך, כי היה לי היום יום קשה מבחינת עבודה. אני מתכוונת לנוח עכשיו ולשתות תועפות של תה עם סוכר. אין לי תיאבון בכלל.

היה לה ריח של חוסר אכילה מהפה ותיק מלא בחטיפי פריכיות. פגשנו אותם ליד האולם ואז ירדנו את כל המדרגות עד לקיוסק, כי היא לא רצתה לעמוד בתור של מזנון הקולנוע. היא קנתה דיאט ספרייט והוא קולה זירו (כמה לא גברי מצידו) וכשהגיע הזמן לשלם למוכר, שניהם הוציאו ארנק והוא שילם עבור שניהם, כמו זוג בדייט. היא שאלה אותו אם הוא רוצה לקנות גם סוכריות גומי.

פעם קנינו שקיות של סוכריות גומי במרכז המסחרי גרוזילנד, בדרך להורים שלי ואמא שלי אמרה "אל תאכלו את זה, בנות. לא אוכלים דברים כאלו" ואבא שלי סיפר לאחותי אחרי כמה חודשים שממתקי הגומי זעזעו אותו. הוא בעד אכילה טהרנית. הוא הפסיק אפילו לשתות דיאט ספרייט, אחרי שאמרתי משהו על ממתיקים מלאכותיים, אבל את הטבעול, הוא לא יכול להפסיק לאכול כי אין לו מקור חלבון אחר ושניהם אוכלים כמו ציפורים ושניהם רזים, אבל על אמא שלי לא רואים את הרזון, כי היא מחביאה אותו בתוך חליפות בגוון חום אדמה, בז' ואפור עם סיכת נוי בדש הבגד.

כשאחותי פתחה את חטיף הפריכיות באמצע הסרט השתרר לידי ריח חריף של אבקת בצל ושום. החטיפים האלו לא עזרו כמובן לריח הפה שלה. לא התאפקתי ואמרתי "החטיף הזה ממש מסריח" וזה לא ממש סייע לנו לפתח אינטימיות אחאית, אבל לא היה לי איכפת, כי ראיתי שהרוח ממילא לא נושבת לכיוון שלי  (אם לא מחשיבים את משב המזגן שלא ריחם עלי עם השום והבצל)  -  הבנתי את זה כאשר י' הצביע על מסך הקולנוע כאשר הופיעה בו שם עיר הבירה של סלובקיה ואני אמרתי שהיה צ"ל כתוב שם אנושובצ'ה והיא אמרה "את אפילו לא יודעת להגיד את שם הכפר הזה נכון". אז ויתרתי להערב ורק הסתכלתי מדי פעם על הפנים של ע', לראות אם הוא נהנה מהסרט.

בן זוגה היה לחוץ ולכן הוא זרק מפעם לפעם משפטים שלא ברור מנין הם באים ולאן הם הולכים וע' אמר לי אחר כך שזה עצבן אותו. "הבנים" בכלל לא תקשרו. בן הזוג שלה היה עסוק בלהתחנף אליה: לרדת עלי כאשר היא יורדת עלי ולהחמיא לי כאשר היא מחמיאה לי. הוא מרגיש איתי בנוח. לא הייתה לי הסבלנות לרצוֹת אותה. אני לא גבר שמאוהב בה, אני אחותה. קשה לי שתמיד צריך לבדוק איתה לאן נושבת הרוח בשביל לדעת לאיזה כיוון תלך האינטראקציה ובתכלס, או שהיא יורדת איתי על בן הזוג שלה או שהיא יורדת עם בן הזוג שלה עלי. אין זכר לאחות המתוקה מאינטראקציות הטנדו שלנו. זה בסדר. זה לא נורא. היא לא מודעת לזה בכלל. הסרט היה מטומטם.

נוהל עייפות

לפעמים אני לא ישנה טוב בלילה. אני לא מתפקדת טוב כשאני לא ישנה שינה סבירה בלילה. בדרך כלל אני מגלה שלא ישנתי שינה טובה דיה כאשר אני מנסה לעבוד ואני מגלה שהפכתי למטומטמת. ועוד אני מגלה שאני מטומטמת כאשר אני מנסה לענות לטלפון והקול שלי רועד מרוב עייפות או קפאין שבא לפצות על העייפות ואני רגשנית ומדברת שטויות ומגלה סודות כאילו אני בטריפ של ל.ס.ד. "אם תצא למסע ל.ס.ד, תזכור אותי, שלא חזרתי משם" כתבה יונה וולך. לי אסור סמים.

השבוע למשל, באחת מהתקפות העייפות הכרונית שלי התלוננתי למכרה, על מצב שכבר לא קיים, סוג של עוול ישן, כאילו שהוא מתרחש עכשיו, כאילו שעכשיו הוא מציק לי והיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, כי היא רק מכרה שלי. היא אמרה שלא ניפגש כי היא לעולם לא באה לתל אביב יותר ואני, אני לא יוצאת מתל אביב יותר, בטח שלא בשבילה ואפילו לא בשביל ההורים שלי, אם מישהו לא מסיע אותי אליהם וכשלקוחות רוצים שאסע לפגישות בהרצליה (למה זה תמיד הרצליה?), אני פשוט אומרת "לא". במקום להגיד "כן", בכדי לא להסגיר שאין לי משרד. אין לי סבלנות לתחבורה הציבורית הבין עירונית. אני כבר נערה זקנה. כשמישהו שומע לידי מוזיקה בלי אוזניות דרך הטלפון ואין לי לאן לברוח, אני מבקשת את נפשי למות ונפשי אומרת לי "כל העמדות תפוסות. אנא המתן ותענה לפי התור. פנייתך חשובה לנו. תודה על ההמתנה. תודה על הסבלנות".

אז כאשר אני לא ישנה טוב, אירוע שקורה אחת לאיזה זמן לא מוגבל, בערך פעמיים בשבוע, כי הלכנו לישון מאוחר והכלבה של השכנה נבחה בחדר מדרגות/ בכתה את ליבה המר ביללות כי השכנה שוב לא בבית והכלבה פוחדת לבד/ המנקה של הבניין הפעיל את המפוח של העלים בשביל להראות שיש לו מפוח של עלים/ שכנה אחרת צפרה כי מישהו חנה לה בחניית נכה/ איש אחד צפר כי האוטו זבל נוסע לאט/ החיים מסריחים והעולם קשה/ כל התשובות נכונות -

אז אני מסיימת את העבודה מהר אם אין ברירה וצריך לעבוד, ולא עובדת בכלל אם יש ברירה ולא צריך לעבוד ואני הולכת לאוזן השלישית ולוקחת שני סרטים ממדף המומלצים שאף פעם לא מאכזב. רצוי סרט של שלוש שעות על משבר משפחתי בסינית וסרט בגרמנית על אמא חורגת שאיבדה שני ילדים בשדה פתוח או סרט בצרפתית על ילדים שאבא שלהם התאבד וסרט ביפנית על אדם שמדבר לזין שלו והזין שלו הוא בובת פרווה ירוקה. הכל הולך, הכל הולך. אחרי זה מתפלאים שקשה לי לראות סרטים של סשה ברון כהן או את סרטי הפעולה שמקרינים בערוץ 10 ביום שישי.

ואני מכניסה סרט למכשיר ומקווה שאף אחד לא יתקשר ובייחוד לא לקוחות חדשים או לקוחות ישנים שהם קצת נחמדים אלי ואז אני אגלה להם סודות כאילו הייתי בטריפ ל.ס.ד או שאם מישהו יתקשר זאת תהיה אחותי והיא תשאל אותי: "אפשר לבוא אליך? להביא לך משהו מהרי-באר?" (אל תביאי לי כלום מה-רי-באר). בשבוע שעבר היא אמרה לי שאם לי ולה היו את נעלי העקב האדומות של דורותי מארץ עוץ והיינו נוקשות בעקבים ואומרות שלוש פעמים "אין מקום כמו הבית" היינו מגיעות לסנטר ואני אמרתי לה "היית מגיעה לרי-באר". שהיא תתקשר או שאף אחד ושאני אצליח לראות את הסרט עד הסוף ולגמור את היום בלי פאדיחות.

לצאת ברביעייה

אחותי שלחה לי אתמול ב- 23:30 סמס ששואל אם אני רוצה לצאת ברביעייה מחר לסרט החדש של סשה ברון כהן. זה אומר שהיא והוא השהו את המשבר, כמו תמיד. ידעתי שכך יהיה, במיוחד אחרי שלא שמעתי ממנה שבוע. כשהיא חושבת להיפרד ממנו (שוב ושוב ושוב) היא מתקשרת אלי ושואלת אם אפשר לבוא אלי ואם להביא לי משהו מהרי-באר. שונאת את הרי-באר, אני, עם כל הבחורים הצעירים והגסים שעובדים שם. מעדיפה לקנות ב-"חמוד המיצים" (זה השם שנתנו, אני והוא - הרבה "הוא" יש בבלוג הזה. כך טוב לי - למיצייה ליד הסנטר) ומעדיפה עוד יותר לא לצרוך קלוריות ריקות של סוכר פירות טעים. אחותי שותה שייק חלווה עם סילאן כשהיא עצובה ואוכלת קוראסון שקדים בכל יום שלישי בשבוע שבו הנביאים היו אומרים. מה הם היו אומרים? הם היו אומרים: "אנחנו לא אוהבים קוראסון שקדים. אלו סתם קלוריות ריקות ושמנות ומתוקות ללא טעם. אנחנו בתור נביאים, מעדיפים עוגת קקאו של 'טארט מן ורובין' עם אספרסו ליד". טעימה העוגה שמצוותת לאספרסו קצר ומר. טעימות הפרגיות שצליתי על מחבת הסטייקים לי ולו.

אז אחותי לא נפרדה מאישהּ. ההורים שלי דאגו לה והם התקשרו אלי בזהירות רבה לשאול מה שלומה כי להם היא "מייפה" את המציאות והם מפחדים עליה בגלל אוסף הגנים שהם הורישו לנו. אני שומרת על עצמי מפני אוסף הגנים שהם הורישו לנו: ישנה היטב. אוכלת היטב. מדחיקה את הלחץ. לשתינו אין הרבה חברות, אבל לאחותי יש הרבה מכרות וחברים לעבודה שהם כולם פסיכולוגים בשלבי הקמה.

בערב נפגוש אותם. אני חושבת שהוא נחמד. קצת אגרסיבי אבל משתדל בכל הכוח. סשה ברון כהן לא מעניין אותי. אני מעדיפה סרטים יפניים של שלוש שעות על משברים משפחתיים. אבל אחותי מעניינת אותי ומעניין אותי "לצאת ברביעייה". חוויה לא תדירה בחיים שלי. נראה לי שאצא לכיוון מכון הכושר הישן והטוב. שוב לא מצליחה לעבוד.

לולי קינג

לפעמים אני אומרת לו שבוא ונעמיד פנים שההוא לא קיים והוא אומר לי שהוא לא מבין את המשחק הזה ולא מוכן להשתתף בו. הוא מאוד בררן לגבי השטויות שהוא מוכן להשתתף בהן, למרות שגם אחרי כל הברירה הטבעית שלו נשאר נפח גדול של כאלו ביננו. למשל הוא מוכן לשחק איתי בלולי-קינג, ייצור ורוד ופרווני שנוצר כתוצאה מהנדסה גנטית. צעצוע לילדים שמוכרים בחנויות פופ. יש עוד חנויות "פופ" בעולם? איפה ילדים קונים היום מתנות לימי הולדת? מי מוכר מדבקה זוהרת אחת בשקל חדש שלם ופוסטרים של התקליט War של U2? הלהקה הזאת הפכה להיות להקת אצטדיונים "גדולה מהחיים" ומעאפנה. אני קטנה מהחיים ומעאפנה. היום אמרתי לו ואם נשכב בלי קונדום עכשיו ואני אכנס להריון והוא אמר "בואי" אבל זו הייתה שאלה היפותטית ששייכת לחיים היפותטיים שבהם אנחנו עושים ילדים היפותטיים שזה כמו לומר: אם הייתה קורת לנו "תקלה" בגיל 19 היה לנו היום ילד בן 16 אבל לי לא היה אז תואר שני ועסק מפגר וקשרים וירטואליים לא נורמליים, בעיקר קשרים וירטואליים לא נורמליים. לא הייתי מעלה גירות ממגירות חיי בטעות, תמיד בטעות. בוא נשחק במשחק "אתה חושב שהוא חושב שאני עלובה?" במקום לשכב בלי קונדום ולהביא ילד היפותטי.

"לולי-קינג" גר אצלנו בבית. הוא ייצור פרווני ורוד שחוגר למותניו סינר לבן. בסינר הלבן יש כיס קטן ובתוכו חמור זעיר, גם הוא לבן. לולי קינג מתקיים משאריות של אוכל שנופלות לי על הרצפה והוא רועה את החמור שלו במסדרון הצר שמחבר את חדר העבודה לחדר השינה. אם מקשיבים טוב אפשר לשמוע אותו אומר בבוקר לחמור שלו "זוז כבר! זוז כבר!" כי לולי קינג הוא לא צעצוע עם הרבה סבלנות. החמור ניזון מחזזיות.

בזבוז של חופש

שלושה ימים של דפוסי שינה מופרעים עברו על כוחותינו. בלילה שבין חמישי לשישי, ישנתי טוב, למרות שהלכנו לישון מאוחר, אבל התעוררתי מוקדם מדי ממצהלות מצעד הגאווה. נשארתי במיטה עד אחת עשרה אבל כנראה שלא הספקתי הרבה שינה איכותית למן הרגע שהתחילו לנסות את הרמקולים בגן מאיר וקמתי לעוד בוקר הרוס של מצב זומבי מתקדם. חבל רק שהיה יום שישי ואיזה בזבוז של חופש.

יושבת מול המחשב ומנסה לעבוד וקצת מגלה שאני עובדת בצורה מטומטמת וכל האספרסו שבעולם שנערה אל הוושת שלי בקצב אחיד אין ביכולתו לסייע לי להרים תרומה אינטלגנטית לעבודה הזו, אז עזבתי את העינוי המתמשך הלז והתלבשנו ויצאנו לסידורים שעוד היה אפשר לעשות בשישי בצהריים דהיינו לקנות לחם ועוגה ולשאול סרט. אחר כך, השתלטה עלי תחושה של ייאוש זומבי ולא ידעתי מה לעשות בכל הזמן הנפלא הזה, אז הלכנו לאכול ואכלתי בייגל עם חמאה וקראתי את מוסף גלריה כמו בורגנית רצינית ושתיתי תה ירוק עם יסמין ופתאום הרגשתי בסדר, שהעולם שוב נסבל, בחסות הקפאין והפחמימות.

תחושת המיאוס העצמי שתקפה אותי מאז שכתבתי את הפוסט המאוס מיום רביעי, זה שהיה ממש "ממגירות חייו הוא מעלה גירות" ומי בכלל מרגיש כבר את ההרגשות הישנות והמעופשות הללו, הואילה בטובה לעזוב אותי לרגע וחזרנו דרך מרמורק הביתה ורפרשתי קצת, למרות שידעתי שאין בזה כל תוחלת ואז יצאנו להזדנגף כי החום כבר בוטל וירד הערב ורק טיילים וטיילות יחידות וכו' והרגשתי שאני מאוד רוצה להאמין שמישהו ספציפי חדל מלהתקיים והכל היה כלא היה ואני מטיילת לי בטיול נעים של ערב שישי. בתשע חזרנו והעברנו ערב מיותר למול הטלוויזיה. שמחתי מאוד ללכת לישון. ישנתי טוב.

מבלי להפריע

קניתי זרים של מרווה מזקנה שעמדה ומכרה אותם ברחוב ליד המכולת. "הסבתא זקנה, השעה מאוחרת/ כל אם לילדה מספרת סיפור/ עומדת הסבתא קטנה וחיוורת/ מבלי להפריע לשלום הציבור" כתב אלתרמן ומה אני אעשה עכשיו עם זרי מרווה. יש לי חולשה לאנשים ולא לחיות. אני מוזר מהבחינה הזאת. למרות שכשראיתי אתמול פרק ב- 'טובעים בחפצים' שבו הוציאו מהבית של משוגעת אחת, עשרה פגרים של חתולים מתים כי היו לה שלושים ושמונה חתולים בבית מזוהם ומלא בחפצים מלוכלכים עד לתקרת כל חדר, זה היה לי לא נעים. איפה הפגר של הקשר שלי ושלך מתאבך בבית הנקי שלי - אולי בצינורות הסיבים האופטיים שמוליכים את האינטרנט, לביתי, לביתך. איך הוא לא מתחשמל שם, מדוע הוא לא אובד שם, איך לא קר לו בין כל המתכת והפלסטיק והאופטיקה. איך הבידוד תמיד נגמר אצלי אבל לא ביננו.

למה הזמן לא זז

"למה הוא לא אוהב אותי יותר?"

"כי הוא אף פעם לא אהב אותך. זו בכלל לא אהבה"

"אז, נו, איך קוראים לזה? זה עומד לי על קצה הלשון. המשהו הזה שנמשך כמה שנים"

"נניח, עניין"

"כן, עניין"

"אה, זה נשאר אותו דבר"

"מבטיח?"

"מבטיח. בפעם הבאה שתדברו זה יהיה שוב כמו לדבר עם חבר שהיה איתך במילואים. ככה זה אצל בנים. גם אם עוברות שנים בין שיחה לשיחה הכל תמיד ממשיך מאותה נקודה. זה הפיצ'ר"

"ואם לא נדבר יותר אף פעם?"

"אה, זה יהיה בגלל שהוא לא ימצא תירוץ מספיק טוב בשביל להתקשר"

"יכול להיות כזה מצב שנגמרים התירוצים?"

"כן"

"מצד אחד בא לי לבוא איתך לסבתא שלך, כי אני אוהבת להיות איתך ואני אוהבת לנסוע איתך בפיז'ו, אבל מצד שני איך שאנחנו מגיעים לשכונה המכוערת של סבתא שלך ואז עולים לבית שלה, אז שם אף אחד לא מתפעל ממני ורואים בטלוויזיה דברים שמשעממים אותי ואני מרגישה כמו פלוץ או קוץ או פלוץ קוץ שחושב כל הזמן מתי הולכים מתי הולכים מתי הולכים מתי הולכים מתי הולכים למה הזמן לא זז למה הזמן לא זז למה הזמן לא זז למה הזמן לא זז – אז בשביל זה אני צריכה מצב רוח טוב ואין לי. למה אתה לא אוהב אותי? זה בגלל שאפרוחים רעים אכלו לי את האוזניים?"

"לא"

"אז בגלל שסמרטוטים אכלו לי את הרגליים וברל'ה צעק עלי?"

"לא"

"אז בגלל שהפכתי לקוף חזיר?"

"לא"

"אז בגלל שחרולים ליקקו ממני בלילה את השמיכה והיה לי קר?"

"לא"

"אז בגלל מה?"

"בגלל שאני כן אוהב אותך"

"ואם פעם יגמרו לך התירוצים?"

"אין סיכוי"

"למה?"

"כי אני לא צריך תירוצים"

"אה, טוב"