אתמול לא אכלתי כי אני בעצומו של התקף ק' וג' לא אכל כי המשרדים שלהם עברו לאיזור שכוח אל, שיש בו רק גזלנים שמוכרים דברים בפיתה, אז יצאנו אל הקור ואל הגשם בחצות הלילה בדרך לפיצה עגבניה, אלא שעצרנו במזנון של השף הפטפטן, כי אני מזמן נמשכתי לשם וג', שלא מאוד מת על פיצה, ויתר לי באלגנטיות. המזנון הוא סוג של מקום שמח בכוח עם אורות חזקים ומוזיקה נרגשת. מכיני האוכל אומרים ללקוחות שם: "איך תרצו להיקרא היום?" כאילו מדובר בארומה של סטלני לילה ושטויות חביבות כגון ירקות אלו, לג' המוזיקה נשפה במחשבות חזק מדי וכל קרוביו וידידיו של השפן לא יכלו למנוע ממנו לקחת את האוכל בשקית ללקיחה. אני רציתי פחמימות שאינן מזיקות לבטן אז לקחתי בטטה וג' שאינו יכול ללא בשר, הזמין המבורגר. המוכר, שלא הסכים למכור לי את המנה "תפוח אדמה בפיתה" בלי שמנת (אינני אוהב שמנת ומעי המודלקים מודים לי על כך באמצעות כרטיסי ברכה מנגנים ודובים תפנוקיים זעירים שהם דגם מוקטן של "הדובי בגודל האנושות" שצף בחלל במסלול מעל כדור הארץ) הכין לי חתיכה קטנה של תפוח אדמה בפיתה בשביל להראות לי שזה לא טעים בלי שמנת וזה היה כל כך טעים. פחמימות אחרי צום נחטפות כמו לחמניות חמות אחרי הגשם ובאמת היה אחרי הגשם וישבנו בגינה של היכל התרבות ואכלנו פחמימות, חוץ מג' שאכל חלבונים. ג' אמר שהוא שונא שירות מתנחמד ושהוא לא אוהב להסתחבק בכוח עם אנשים שהוא לא מכיר. לי היה שם נעים, אבל שמרתי את זה בסוד ופתחתי את כרטיס הברכה המנגן בדיוק בשיר של אברהם פררה ששר בלדינו גרונית שיר שהוא אולי על אהבה ואולי לא, תלוי מה הדובי בחר להגיד באותו יום. לכל שפה יש שפת סימנים משלה, כמו מבואה אחרת לבית אחר. למבואה קראנו בבית הוֹל. היה לנו שם בהוֹל טלפון חוגה על מפית לבנה עם פנקס הודעות ועיפרון, מתלה למעילים ומאחורי הדלת שהייתה צבועה בחום היה פוסטר עם עצים ירוקים. ההורים שלי עוד לא היו בני שלושים ואני הייתי בת שש ויודעת לכתוב הודעות בפנקס הקטן. פעם אבא התקשר ואמר שאמא ילדה לי אחות ואני רשמתי את השם שלה באותיות דפוס בפנקס שלא נשכח את השם של התינוקת החדשה. בא לי ללמוד את שפת הסימנים של האידיש ולתרגם למתים חרשים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה