יום שבת 31 דצמבר 2011 18:14

אני כותבת במעבד תמלילים ולא בממשק של הבלוג. סוג של אמנציפציה זמנית, עד שאערה את כל הפוסטים האלו (לתוכך) כמו טיפות של שמן זית זול היורדות במשפך נייר אל תוך תעלת השמע של הקורא האדיב האונס את עצמו לקרוא את דברי ההבל המתוקים הללו שהם מחול אחרון ופרידה ומחול אחרון ופרידה ומחול אחרון ופרידה וחוזר חלילה וגם לא חלילה וגם לא חוזר. "מעולם לא בא כדבש הזה אל פי" אני אוהבת להגיד בשלב הקינוח במסעדה, למרות שההתיילדות הזאת כבר לא הולמת מאוד את הגיל וכובד השנים וכובד העשַנים. עשן לבן אינו מניחני לראות שאני לבדי בבית ויראה אלוהים כי טוב עשה וינוח ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה וחושך על פני תהום ורוח עייפה מרחפת מעל המים בלא מעשה כמו צפלין שצופה על הפגנת צדק חברתי וערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים. אנחנו לעומת זאת, לא מסרבים להיות אויבים, אולי רק מסרבים לראות מי בא למולנו על המדרכה כולו נוטף חיוכים שמעולם לא בא כדבש הזה אל פי ודי כבר עם פו הדב באמצע הערב.

ההם נהיו מאוד נחמדים אלי. כל כך נחמדים. אני ה- skat שלהם (יותר מדי סדרות דניות. סקט פה וסקט שם). נחמדה וטובה. שקטה ונחמדה וטובה. שותה את הקפה שלי בבוקר ושואלת את עצמי איך אגמור את הפרוייקט של הבוקר בשעה. שלכם לשעה קלה. לפעמים אבל זו שעה כבדה. כמו הבוקר ששתיתי יותר קפה ממים ושג' הציע לי לבוא למיטה חשבתי שזו תרופה טובה נגד כאב ראש ובאמצע יצאתי עם סוּדר אפור ארוך אבל בלי תחתונים לשתות כוס מים קרים ואז לחזור למיטה ולהירדם לאחר מעשה ואז להיכנס למקלחת לאיזה עשר שעות ולצאת ולהתלבש ולאכול חבילה שלמה של צנימים, כל כך טוב לנו עכשיו בלחיים אדומות אוכלים צנימים וקוראים בלוגים ברשת.

Skat לך להתרחץ ונלך ברגל למוזיאון תל אביב לראות את הסרט החדש של רומן פולנסקי מדושנים מעונג שבת בלחיים אדומות אוכלים צנימים ועכשיו כבר לבשנו תחתונים והגפנו את התריסים כמו אזרחים מהוגנים את החומות מחדש הקימו יושבים על המרפסת בגופיות סבא לבנות וזוללים אבטיח עם גבינה בולגרית. רוצה מתכון לעוף? ואתה, רוצה מתכון לעוף? בזמן שאתה שובת מכל מלאכה וזורה את זמנך לרוח. הרבה אנשים שלא נכיר עוד מסתובבים ברחוב ללא תגי שם מתאימים בבגדים ההולמים את התקופה והזמן והמקום. המקום ינחם אותנו ולא נדע עוד צער.