בחצות וחמישה, שעה שהכרכרה של סינדרלה הופכת לדלעת, אני שבה להיות אישה נשואה. עד אז, אני מחכה, כמו שלימדו ב-'הדרכת כלות' לבושה בבגדים יפים ומגפיים. הלחיים שלי אדומות מעמידה ליד תנור הסלילים. "למה את לובשת מעיל בבית?" שואלת אותי השכנה, שנכנסה לקחת די.וי.די, שמן זית או כפית של סוכר כמו בשיר של שאול צירלין וכל זה בעצם בשביל שנהיה החברות הכי טובות עד המוות ובכלל או עד שאעבור דירה, פעם, כשעוד אתעייף סופית מללבוש מעיל ומגפיים כל ערב בבית, מוכנה תמידית ליציאה: ללכת למכולת באמצע הלילה לקנות שישה בקבוקים של מים מינרליים, 50 גר' שוקולד וחבילה של מאה שקיות זבל שחורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה