כל כך שקעתי בָּנִיסיון ליצור לעצמי חלל פרטי, אישי, מוגן. שהגחתי ממנו, שלוש שעות אחר כך, עם שקית זבל ביד (גם את הניקיון מישהו צריך לעשות). או אז ראיתי במראה של המעלית, מפלצת מכורבלת, עם שיער קש לא מסורק וטוניקה מוכתמת בכתמים של חביתות. אבל העיקר שכעת יש לי מדור פרטי, שבו הכתיבה איננה עוד מתן במשא ומתן. עכשיו מותר כבר לבכות, ואם לא לבכות אז לצחוק, לרקֵד במסיבת תפוזים או לכתוב. בעיקר לכתוב.
עכשיו שאני מבינה יותר בבּוֹטים של הפלטפורמה הזאת, אני מכירה בכך שהעניין שהיה נדמה לי שקיים, היה רק צל של ההתעניינות של פעם ובעצם, אני שוב סוכן חופשי. חופשי. לבדי. חופשי. אני שר בעצמי ורוקד לעצמי והכל בעצמי פתאום. כמו באלפיים ושמונה, רק עם מינוס עשרים קילו ושרירים שמצפים לעבודת החיטוב + נפש שמצפה לעבודת השיקום מכל הטירוף הזה, מכל הג'אז הזה. אתחיל בהדחת הכלים ואז אשווה לשיערי מראה של שיער בת אדם, כי אני לא טרול סטטיסטיקות יותר. אחר כך אתאפר ונצא לבלות. סוף סוף קצת חופש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה