עכשיו ובימים האחרים

עזבתי את מאמן הכושר שלי. יש לי כישרון לעזיבה. בגלל זה אני לא מצליחה להשתחרר מהבלוג הזה ומן הכתיבה, שחונקת אותי כמו

העזיבה בוצעה בשני שלבים. קודם, הודעתי לחברתו ש' שהוא בלתי נסבל. היא אמרה לי: הוא התחיל לקחת כדורים לזה. אולי תחכי? ואני עניתי שאני לא צריכה מאמן כושר. לא צריכה מאמן כושר בכלל. בשלב השני, הגעתי לשיעור באיחור נאה של עשרים דקות ושאלתי אותו, באיזה מספר שיעור אנחנו, כי השיעורים נרכשים בחבילות של עשרה והוא השיב, "העשירי" ולא נדע לעולם אם הוא שיקר. השיעור העשירי הוא "חינם".

אמרתי לו שלא אקח עוד שיעורים, אם זה בסדר מצידו והוא הנהן. ניגשתי לסולם לבצע את תרגילי הבטן ובערוץ השמע של הוט היו שירים עצובים ונזכרתי שג' אומר שרק אנשים מטומטמים חושבים ששירים ברדיו מדברים אליהם וחייכתי קצת ואמרתי למאמן שהשירים ברקע מעודדים התאבדות והוא הביט במסך ואמר ששם האלבום הוא שכול וכישלון. שם נאה, שכול וכישלון. אחר כך - דיברנו על דברים אחרים, בעדינות של מישהו שמנקה פצע לפי שהוא נסגר וקצת נשבר לי הלב מההתנהגות האצילה שלו. דיברנו על כלום ושתקנו על הכל וכלום ביחד.

בסוף אמרתי לו להתראות והוא חייך חיוך עצוב וכמובן, שחזרתי אחרי שהלכתי, כמו בסרטים וכמו שג' עושה כל בוקר כשהוא שוכח את חפיסת המסטיק שלו, או את מפתח הברגים או את מפתח הלב. אני שכחתי את המטריה ואת עצמי ליד עץ. פטל שמלתי וכו', אם אפשר לקרוא שמלה לבגדי התעמלות ומגפי עור גבוהים שאינם הולמים את הסיטואציה, רק את הנוף הנפשי. תמיד את הנוף הנפשי.