תשומת הלב שלו היא פרפטוא-מובילה. איזה שקר נחמד. רק משחק המחבואים הזה לבדו הוא דלק לבעירה לקשר וירטואלי שמתקיים למען עצמו ללא תכלית, כמו פסל קינטי סולארי, מייצר אנרגיה בכדי לבזבז אותה ללא תוחלת. משחק המחבואים מייצר אנרגיה, מחייה אלמנטים כמושים, שאילולא ההחיאה המלאכותית היו טורחים להתעניין בכתיבה סדירה בערך כמו הורה שצועקים לו "אבא, תראה!", "אבא, תראה!" והוא מרים מבט עייף, מחייך חיוך יגע וחוזר לבדוק דואר אלקטרוני בסמארט-פון.
עצם קיומה של הטיוטא הזאת מחריד אותי, שולח בי גלים של מחשבות פחדניות, מעוררות. מראה עד כמה הנוכחות הדמיונית הזאת שורצת בכל מקום בשעה שאני רוצה להעמיד פנים שכיביתי את העניין שלי כמו שמכבים נורה באמצעות מתג. יראות השמיים שבין הסינפסות שלי שולטות על השאלטר הראשי, מותירות את שאר התודעה בחושך נעים כמו החושך שמתחת לפוך, שם אף אחד לא יכול להגיע אלי. אף אחד לא יכול להגיע אלי עד שאני לוחצת על כפתור ה-'פרסם' ונותנת לבוטים לסרוק את הפוסט, כמו היו האח הגדול של אסופת הנוירונים הזאת המתקראת אני. שקר הוא אמת, מלחמה היא שלום, כנות היא פחד. בעיקר פחד.
עצם קיומה של הטיוטא הזאת מחריד אותי, שולח בי גלים של מחשבות פחדניות, מעוררות. מראה עד כמה הנוכחות הדמיונית הזאת שורצת בכל מקום בשעה שאני רוצה להעמיד פנים שכיביתי את העניין שלי כמו שמכבים נורה באמצעות מתג. יראות השמיים שבין הסינפסות שלי שולטות על השאלטר הראשי, מותירות את שאר התודעה בחושך נעים כמו החושך שמתחת לפוך, שם אף אחד לא יכול להגיע אלי. אף אחד לא יכול להגיע אלי עד שאני לוחצת על כפתור ה-'פרסם' ונותנת לבוטים לסרוק את הפוסט, כמו היו האח הגדול של אסופת הנוירונים הזאת המתקראת אני. שקר הוא אמת, מלחמה היא שלום, כנות היא פחד. בעיקר פחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה