ארץ המראה

אני מציפה את רוחות הרפאים שלי בחרא. מוהלת את האקזופלסמה שלהם בקקי ריחני וטוב. יש לי שתי גישות לכתיבה: אחת, אף אחד לא יגיד לי מתי וכמה לכתוב והקהל לא קובע פה שום דבר והבלוג שלי הוא ברשותי וכיוצא באלה פרפראות והשניה, שכתיבה בלוגרית היא אוננות, ושאם כבר, עדיף הדבר האמיתי. גם לאוננות יש לי שתי גישות: האחת, שקיעה באתרים של סיפורים אירוטיים במשך שעות והאחרת, עצובה יותר, לאנשים עסוקים ומכובי ליבידו, שתי דקות מתחת לפוך לפני המקלחת. אלה היו 60 שניות על אוננות וכתיבה יוצרת.

אני שונאת את אחת מבנות הדוד שלי. החיים שלנו נשברו באותו האופן, לפני כעשור, אבל היא לא השתחררה מההורים שלה ולא מתקופת התפיחה שלה והיא אוחזת כיום באיזה שלושה סנטרי מחמד. אמא שלה נראית טוב יותר ממנה. פעם גם אמא שלי נראתה טוב יותר ממני והתחיל איתה איזה צעיר צ'כי באיזו כנסיה בפראג כשאני יושבת לצידה, מקשיבה לא מקשיבה למקהלת הילדים. נ' חברה שלי בפייסבוק. לי יש שישה חברים בפייסבוק. לה יש איזה 700. היא מעדכנת אותם פעמיים ביום. אני מעדכנת את רוחות הרפאים שלי (יותר מ) פעמיים ביום. ככה זה הצפת חרא ואין פומפה שתעזור.

אבל לי אין שלושה סנטרים ולא הייתי צריכה לשים בפייסבוק תמונה דרך מראה בעלת מסגרת מוזהבת ולחתוך שני סנטרים בפוטו-שופ ובן הזוג שלי לא נראה כמו הצרות שלי ולא הייתי צריכה לסגור את העסק שלי ולעבור לעבוד בשני חלקיקי משרה, כשהמשרה המלאה שלי היא בעצם להיות הבת של ההורים שלי ולקבל מהם מימון. ברור שהיא מרגיזה אותי כי היא אני, בעולם אכזר יותר. היא ההשתקפות שלי, במראה בעלת המסגרת המוזהבת. אני סנטר אחד שלה. סנטר שמתעמל בחדר כושר ומסדר ציפורניים וקונה ז'קטים ומגפיים ומתעלם ממבטים ברחוב, כמו מההשתקפות בתוך המראה המוזהבת. ארץ המראה לאנשים כמוני, בפייסבוק דוט קום.