היחסים שלי עם אחותי מורכבים. ההורים שלי ראו בה את הילדה הלא פגומה שלהם והם כל הזמן "השגיחו" שאני לא מקלקלת אותה, שאני לא מוהלת בה פגימות באינטראקציה ביננו. תחושת ניכור כבדה כמו וילון של קטיפה מצחין מאבק רב שנים ביננו. נהר זורם ביננו.
לי מסבירים שהרצון שלה בא לפני הרצון שלי והיא מסתגרת בפני הפולשנות שלהם. לא מספרת לאף אחד שום דבר. שרועה בחדר שלה על הספה ורואה שעות על גבי שעות של טלוויזיה. אחר כך, היא סיפרה לי על הדיכאון ועל כל הדברים שהיא שמרה בסוד. "בין סורגים יושבת ומחכה. כמו נסיכה שרויה במגדלים" ואני הפרולטר שמחטטים בחייו במחתה מלובן, שמספר כל דבר. אין מדור פרטי. אין עור. אין זכות לעור.
אחותי הייתה מנהלת את הממלכה הקטנה שלה כמשק אוטרקי מנותק, אי של דממה וקהיון חושים ומסך כחול ומרצד כאש תמיד, מאחורי דלת סגורה, בזמן שההורים שלי פוסעים על קצות האצבעות מסביבה ומנהלים את החיים שלי כרודנים נאורים אך לא מאוד אינטלגנטים.
לפני עשר שנים התחלנו לדבר. כמו גרמני מן הצד המזרחי וגרמני מן הצד המערבי, לאחר נפילת החומה, מחליפים חוויות על השנים ההם. היא סיפרה לי שכשהיו צועקים עלי היא הייתה בוכה ומתפללת לאלוהים מאחורי הדלת הסגורה. אני לא מאמינה באלוהים. אין לי אב ואין לי אם. אני רק משחקת את תפקיד הבת ואת תפקיד הנכדה ובאשר לתפקיד האחות אני אמביוולנטית. אחותי קרובה ורחוקה בו זמנית:
פעמים אני רואה בה דמות אהובה. אין לי אינטימיות כמו האינטימיות איתה. פעמים היא נסיכה של קרח מאחורי דלת זכוכית סגורה שבעדה הפרולטר יכול לראות מסך כחול של אטימות מרצד. מרצד. אש וקרח. כחול ואדום. קול של אלוהים אחר. בעיקר אחר.
בנוגע להורי אני אתאיסט. לגבי אחותי אני אגנוסטי.
לי מסבירים שהרצון שלה בא לפני הרצון שלי והיא מסתגרת בפני הפולשנות שלהם. לא מספרת לאף אחד שום דבר. שרועה בחדר שלה על הספה ורואה שעות על גבי שעות של טלוויזיה. אחר כך, היא סיפרה לי על הדיכאון ועל כל הדברים שהיא שמרה בסוד. "בין סורגים יושבת ומחכה. כמו נסיכה שרויה במגדלים" ואני הפרולטר שמחטטים בחייו במחתה מלובן, שמספר כל דבר. אין מדור פרטי. אין עור. אין זכות לעור.
אחותי הייתה מנהלת את הממלכה הקטנה שלה כמשק אוטרקי מנותק, אי של דממה וקהיון חושים ומסך כחול ומרצד כאש תמיד, מאחורי דלת סגורה, בזמן שההורים שלי פוסעים על קצות האצבעות מסביבה ומנהלים את החיים שלי כרודנים נאורים אך לא מאוד אינטלגנטים.
לפני עשר שנים התחלנו לדבר. כמו גרמני מן הצד המזרחי וגרמני מן הצד המערבי, לאחר נפילת החומה, מחליפים חוויות על השנים ההם. היא סיפרה לי שכשהיו צועקים עלי היא הייתה בוכה ומתפללת לאלוהים מאחורי הדלת הסגורה. אני לא מאמינה באלוהים. אין לי אב ואין לי אם. אני רק משחקת את תפקיד הבת ואת תפקיד הנכדה ובאשר לתפקיד האחות אני אמביוולנטית. אחותי קרובה ורחוקה בו זמנית:
פעמים אני רואה בה דמות אהובה. אין לי אינטימיות כמו האינטימיות איתה. פעמים היא נסיכה של קרח מאחורי דלת זכוכית סגורה שבעדה הפרולטר יכול לראות מסך כחול של אטימות מרצד. מרצד. אש וקרח. כחול ואדום. קול של אלוהים אחר. בעיקר אחר.
בנוגע להורי אני אתאיסט. לגבי אחותי אני אגנוסטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה