ויהי ערב ויהיה בוקר

עיר קטנה ואנשים בה מעט, סביבת המגורים שלי בבוקר. בוקר בהיר וקר ושקוף. קפה נלגם עד תום. ג' כבר התניע את האוטו ונסע, לא לפני שהוא יצא וחזר ויצא וחזר, גורם לי לשאול את עצמי למה זה מעצבן אותי כל כך. אולי זו תנועת הדלת הנפתחת ונסגרת חליפות בתחום הראיה הימני שלי, המוזנח נוירולוגית בידי המוח הפגום שלי, שלא קיבל מספיק חמצן, בלידתי ובימים האחרים. סתם, אין ימים אחרים, היה

שפע של חמצן בחולון בשנות השמונים והיה אפשר לקבל מכות מערסים וללמוד עם זמרים מזרחיים מצליחים בכיתה. הבדיחה, חבר שלך בטלוויזיה, אף פעם לא הפסיקה להצחיק בסלון שלנו. נו, אז הייתי חברה שלו לחמש דקות, בכיתה ג'. ביקרתי בפנטאוז של ההורים שלו ואמא שלו נתנה לנו כסף לקיוסק ואמרה "תקנו לכם משהו טוב" וקנינו וופל שקראו לו 'משהו טוב' וזה מאוד הצחיק אותנו בתור ילדים בכיתה ג', סגן מלך הכיתה והילדה החדשה שהציעה חברות לסגן מלך הכיתה. ערב טוב לי.