אינני זוכרת את שם הפובליציסט שהיה כותב "לשלושת קוראיו היקרים", רק את ריח האהבה העצמית שנדף מההתחסדות הזו - לאף בעל טור בעיתון, אפילו יהיה זה המקומון של מגדל משה, אין רק שלושה קוראים. אבל בבלוגים, בפלטפורמות מסויימות, המצב ייתכן. ייתכנו שלושה קוראים וייתכן אפילו, בהקצנה, קורא אחד לבלוג אחד ואז הכתיבה הופכת בעל כורחה ומרצונה החופשי החתום בשלושה עותקים בנוכחות נוטריון שאינו מורשה לאקט בתוך מערכת יחסים. הקורא הופך לסוהר ותשומת הלב שלו לקורים של עכביש והכתיבה היא הזבוב שהוא ארוחת הצהרים שנידונה להאכל שוב ושוב כמו הייתה הכבד של פרומתיאוס, מוגש בפיתה עבודת יד בתחנה המרכזית הישנה בידי מוכרת עם ציפורניים עשויות מדי בקישוטים מכוערים מדי שהם כמו פצעים מגלידים בפולימר האדום שהוא הלק שלה.

אני רוצה קוראים רנדומליים, שהם כמו מבטים רנדומליים מגברים רנדומליים שעוברים באופן רנדומלי ברחוב רנדומלי וקונים כבד בפיתה. כל כבד יהיה טוב, לאו דווקא של פרומיתיאוס, למרות שפרומיתאוס הוא עסקה מעולה למדליקי התנורים בצפון. הכבד שלו צומח מחדש כל יום.