מאז שהבראתי, אני כל הזמן נמשכת לחוצות ולתוף ("וחיי שכרעו בלי הגיע אליך, נכנעו לחוצות ולתוף" כך אלתרמן) כלומר לרחוב, כמו איזו ילדת סֵנטר אבודה. בצהריים, אחרי שסיימתי לעבוד ביעילות שיא, נחתתי אצל איזו קוסמטיקאית עצמאית בשביל לא "לעשות" ציפורניים אצל רוסיות שעובדות בתנאים של ניצול תחת אורות בוהקים של ניאון במקומות זוהרים מלובן שרק הג'ינס המעוך שהתחת של הבעלים מבצבץ ממנו, שעיר ועצבני והגורמט שלו שתמיד מציץ גס ונוצץ וזהבי מהמגירה של הקופה, שם היד הכהה שלו שולפת סטיפה יפה של שטרות של מאתיים והולכת לשווארמה ממול להזין את השיניים הרקובות שלו בבשר פיגולים. אז נחתתי אצל איזה מישהי עם קצת שכל ליזמות והרבה מייק-אפ בגוון חום ושיער מוחלק בפן ותכשיטים כבדים שמרננים כשהיא עובדת דנדון עצוב של סמטאות ואחר כך ישבתי בנחת בשדרה בשביל לייבש את כל הסגול הזה עלי ולא באמת רציתי לשוב הביתה. לא באמת. אז רק ביקרתי בבית לקחת נעלי ספורט לרוץ למכון ובבית, אחותי התקשרה ושאלה אם אני רוצה לבוא לשפת הים עם הכלבים ורציתי מאוד לבוא לשפת הים עם הכלבים. אחותי נתנה בידי רצועה של כלב אחד, שהוא הכלב של ההורים של הארוס שלה והיא החזיקה ברצועה של זואי והיה קר בשפת הים ונעים. על סוכות המצילים הנטושות תלויים שעונים דיגיטליים אדומים ומהבהבים שהראו את השעה ואת הטמפרטורה וזה כאילו שהם אומרים לך את כל מה שאתה צריך לדעת כי אפשר לדעת שצינת הלילה היא 16 מעלות ושהשעה שבע בערב ביום חמישי היא השעה הכי יפה ואהובה וריקה של השבוע בשפת הים אחר שהטרקטור עובר ומיישר ארמונות בחול וקובר מזרקים של נרקומנים עייפים. הכלבים רצים, לאחותי יש מעיל אדום ואני מרגישה כמו גל, הילדה של הים מהשיר של יהונתן גפן שהמבוגרים אומרים לה לפעמים שהיא נולדה צדף או מזרק של נרקומן והיא צוחקת ולא מאמינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה