בספטמבר שעבר כשהייתי חולה, אחותי לא ידעה על הדימום והריצות לשירותים וזה שלא אכלתי חודש, רק שתיתי מיץ פירות. כשיום אחד ריחמתי על עצמי וסיפרתי לה שהייתי חולה ואף אחד לא ידע מזה, היא שאלה למה לא סיפרתי לה ואמרתי שאני לא יודעת, אבל בעצם חשבתי שזה לא באמת היה מעניין אותה. בתור אחותה הגדולה תמיד הייתי חולה במשהו וזה לא היה ממש מעניין. אז אמא נוסעת עם אלי לבית החולים והילדה הבריאה שלהם, יושבת בחדר כמו זומבי ורואה עשר שעות של טלוויזיה ואחר כך, היא שואלת את אבא שלי או אמא שלי "מה שלומה?". תמיד בגוף שלישי. עכשיו התקשרתי אליה והיא לא ענתה לי. בשביל לספר לךְ שאני חולה, אני צריכה קודם שלא תסנני אותי, אבל לא התרגשתי במיוחד כי
זה הזכיר לי קטעים אקזיסטנליסטיים על זה שאדם שכואב לו הוא בעצם לבד ואף אחד לא יכול להבין מה הוא מרגיש. כמו שסבתא אומרת שכואב לה ולא טוב לה ואנחנו אומרים "מה אמר הרופא ואיך היו הבדיקות?", אבל בעצם רוצים לסיים את השיחה מהר ולסמן וי בצ'ק ליסט: "התקשרתי לסבתא". כאב של אחרים הוא לא באמת מעניין, זאת אינהרציה אנושית. מי שיש לו שכל לא מתלונן. ממש כמו אמא שלי שעברה ניתוח בעין והייתה צריכה לשבת על הכיסא עם הראש מורכן במשך שבועיים או אבא שלי שעבר ניתוח בברך והיה לו מן מתקן כזה של התעמלות פסיבית שממציאים אוהבים להמציא וכל מה שיכולתי לחשוב זה שיש למתקן הזה קלאסיפיקציה אירופאית וכל מה שיכולתי לחשוב על אמא שלי, זה שאני רוצה לחזור הביתה ולא להריח את הריח של האשל והביצים הקשות וצלחות הפלסטיק הכחולות של איכילוב וכמה טוב שאמא מאושפזת באיכילוב ולא צריך לנסוע לוולפסון.
מפחיד אותי הוולפסון הזה, עם קו 3 שעושה כל כך הרבה סיבובים בעיר שנדמה לך שהגעת למסעדה שבסוף הייקום במקום לבית חולים הזה שאבא תמיד אומר שהם לא שמו לב שאמא של סבתא רקובה מבפנים מרוב סרטן וג' אומר שאין דבר כזה "רקובה מבפנים" ואנחנו משפחה מלודרמטית. בעד זה אני כותבת על גסיסה בשעה שיש לי שפעת ואם מישהו היה מביא לי בקבוק חם, הכל היה בסדר. נדמה לי שקונים את זה בכולבו 'הכל לזקן' ליד המסעדה שבסוף הייקום בסמוך לבית החולים וולפסון.
זה הזכיר לי קטעים אקזיסטנליסטיים על זה שאדם שכואב לו הוא בעצם לבד ואף אחד לא יכול להבין מה הוא מרגיש. כמו שסבתא אומרת שכואב לה ולא טוב לה ואנחנו אומרים "מה אמר הרופא ואיך היו הבדיקות?", אבל בעצם רוצים לסיים את השיחה מהר ולסמן וי בצ'ק ליסט: "התקשרתי לסבתא". כאב של אחרים הוא לא באמת מעניין, זאת אינהרציה אנושית. מי שיש לו שכל לא מתלונן. ממש כמו אמא שלי שעברה ניתוח בעין והייתה צריכה לשבת על הכיסא עם הראש מורכן במשך שבועיים או אבא שלי שעבר ניתוח בברך והיה לו מן מתקן כזה של התעמלות פסיבית שממציאים אוהבים להמציא וכל מה שיכולתי לחשוב זה שיש למתקן הזה קלאסיפיקציה אירופאית וכל מה שיכולתי לחשוב על אמא שלי, זה שאני רוצה לחזור הביתה ולא להריח את הריח של האשל והביצים הקשות וצלחות הפלסטיק הכחולות של איכילוב וכמה טוב שאמא מאושפזת באיכילוב ולא צריך לנסוע לוולפסון.
מפחיד אותי הוולפסון הזה, עם קו 3 שעושה כל כך הרבה סיבובים בעיר שנדמה לך שהגעת למסעדה שבסוף הייקום במקום לבית חולים הזה שאבא תמיד אומר שהם לא שמו לב שאמא של סבתא רקובה מבפנים מרוב סרטן וג' אומר שאין דבר כזה "רקובה מבפנים" ואנחנו משפחה מלודרמטית. בעד זה אני כותבת על גסיסה בשעה שיש לי שפעת ואם מישהו היה מביא לי בקבוק חם, הכל היה בסדר. נדמה לי שקונים את זה בכולבו 'הכל לזקן' ליד המסעדה שבסוף הייקום בסמוך לבית החולים וולפסון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה