יום שלישי 31 ינואר 2012

אתמול לא אכלתי כי אני בעצומו של התקף ק' וג' לא אכל כי המשרדים שלהם עברו לאיזור שכוח אל, שיש בו רק גזלנים שמוכרים דברים בפיתה, אז יצאנו אל הקור ואל הגשם בחצות הלילה בדרך לפיצה עגבניה, אלא שעצרנו במזנון של השף הפטפטן, כי אני מזמן נמשכתי לשם וג', שלא מאוד מת על פיצה, ויתר לי באלגנטיות. המזנון הוא סוג של מקום שמח בכוח עם אורות חזקים ומוזיקה נרגשת. מכיני האוכל אומרים ללקוחות שם: "איך תרצו להיקרא היום?" כאילו מדובר בארומה של סטלני לילה ושטויות חביבות כגון ירקות אלו, לג' המוזיקה נשפה במחשבות חזק מדי וכל קרוביו וידידיו של השפן לא יכלו למנוע ממנו לקחת את האוכל בשקית ללקיחה. אני רציתי פחמימות שאינן מזיקות לבטן אז לקחתי בטטה וג' שאינו יכול ללא בשר, הזמין המבורגר. המוכר, שלא הסכים למכור לי את המנה "תפוח אדמה בפיתה" בלי שמנת (אינני אוהב שמנת ומעי המודלקים מודים לי על כך באמצעות כרטיסי ברכה מנגנים ודובים תפנוקיים זעירים שהם דגם מוקטן של "הדובי בגודל האנושות" שצף בחלל במסלול מעל כדור הארץ) הכין לי חתיכה קטנה של תפוח אדמה בפיתה בשביל להראות לי שזה לא טעים בלי שמנת וזה היה כל כך טעים. פחמימות אחרי צום נחטפות כמו לחמניות חמות אחרי הגשם ובאמת היה אחרי הגשם וישבנו בגינה של היכל התרבות ואכלנו פחמימות, חוץ מג' שאכל חלבונים. ג' אמר שהוא שונא שירות מתנחמד ושהוא לא אוהב להסתחבק בכוח עם אנשים שהוא לא מכיר. לי היה שם נעים, אבל שמרתי את זה בסוד ופתחתי את כרטיס הברכה המנגן בדיוק בשיר של אברהם פררה ששר בלדינו גרונית שיר שהוא אולי על אהבה ואולי לא, תלוי מה הדובי בחר להגיד באותו יום. לכל שפה יש שפת סימנים משלה, כמו מבואה אחרת לבית אחר. למבואה קראנו בבית הוֹל. היה לנו שם בהוֹל טלפון חוגה על מפית לבנה עם פנקס הודעות ועיפרון, מתלה למעילים ומאחורי הדלת שהייתה צבועה בחום היה פוסטר עם עצים ירוקים. ההורים שלי עוד לא היו בני שלושים ואני הייתי בת שש ויודעת לכתוב הודעות בפנקס הקטן. פעם אבא התקשר ואמר שאמא ילדה לי אחות ואני רשמתי את השם שלה באותיות דפוס בפנקס שלא נשכח את השם של התינוקת החדשה. בא לי ללמוד את שפת הסימנים של האידיש ולתרגם למתים חרשים.

יום ראשון 29 ינואר 2012

זה מצחיק שאנשים מניחים שאחותי אדם טוב ממני, כי היא יותר יפה ממני. אפילו אבא שלי פעם אמר לה, אלי נבונה ממך, אבל לך באמת אכפת מאנשים. אני מתקשרת אליה והיא לא עונה, היא אף פעם לא עונה, אבל אני מתקשרת אליה בשביל לסמן לה תשומת לב ולא לגרור אותה לחזר אחרי, יש לי נטיה לגרור אנשים לחזר אחרי. משהו שקשור לפחד מדחייה. אפילו לג' אני לא מתקשרת לעבודה אם אני לא בטוחה שהוא יהיה נחמד ואלף פעמים אמרתי לו, אם אתה עסוק אז אל תענה. ברוב הפעמים זה לא משהו דחוף, סתם רצון למישהו לרוץ איתו.

אז אחותי מסננת אותי ואחרי שלושה ימים נוחתת אצלי בדירה עם השייק חלווה שלה "שהוא משהו מפוצץ בקלוריות בתור פיצוי על יום רע" ואומרת לי "לא חזרתי אליך כי הייתי בקיק-בוקס כשצלצלת ואחרי זה היו לי יומיים מטורפים בעבודה" ואני אומרת בעדינות של קבצן שלא יכול להיות בררן, מה זה משנה, הזמנת אותי עכשיו לים, אין לך מושג איך אני רוצה להתרחק מהטלפון שלי. אני תמיד רוצה להתרחק מהטלפון שלי ואם ייקחו אותי לים, זו סיבה מצויינת ובעוד איזה עשרה ימים, אני שוב אעשה לך איזו "שיחה שלא נענתה" בשביל לסמן לך תשומת לב שלא לגרור אותך לחזר אחרי, כי אני נבונה ממך, אבל את יותר יפה ואיכפת לך מאנשים באמת.

יום ראשון 29 ינואר 2012

אתמול ביקשתי מג' לקלף לי אשכולית. ג' נאנח קצת ואמר "אם אני מקלף, אני גם אוכל" ואני אמרתי לו שגם ככה התכוונתי להציע לו חצי וג' התיישב בזהירות על הספה וקילף את האשכולית במן פרפקציוניזם איטי כזה, שהוא הגישה שלו לכל הדבר ואחר כך הוא אכל את החצי שלו באיטיות מהורהרת כזו ואני לא הצלחתי לגמור את החצי שלי, יותר מדי סיבים מרים לפעם אחת, אז הותרתי רבע בצלחת. כל הערב ג' לטש עיניים עגומות לפלחים שנשארו ואמר שזה עצוב לו לראות אשכולית מתייבשת כי זה כמו מים חמים שמתקררים. כשהייתי ילדה חשבתי שהדבר הכי עצוב בעולם זה מים חמים שמתקררים שזה בשפה של ילדים אנשים שמפסיקים לאהוב אותך לאט לאט. אין הרבה קשר לפירות הדר. זה מצחיק שמישהו זוכר בשבילך את כל זכרונות הילדות שלך ואז שולף אותם ממגירות כמו קוסם במסיבת אין יום הולדת. כל יום אצלנו הוא מסיבת אין יום הולדת ומסיבת תה של כובען לא מטורף במיוחד. סולידי.

יום ראשון 29 ינואר 2012

בזמן האחרון אני לא מקבלת שום משוב מ-ההם. לא גערות ולא תשבוחות ולא קצת "הערות טכניות" בבקשה, שתתקני את הסדר בדוח עד מחר אם את יכולה. זה קצת עושה הרגשה של לעבוד עם רוחות רפאים ששולחים עבודה במייל והמחאות בדואר. אני מרגישה כמו אריאל זילבר שמקבל למצפור שהוא גר בו מכתבים של מעריצים עם המחאות בפנים והוא שולח להם בתמורה דיסקים שלו באריזת קרטון. לפעמים הדיסקים מכילים את השירים היפים שכתב פעם ולפעמים את שירי העידוד למרטין כהנא שהוא כותב לאחרונה, תלוי מה הלקוח מבקש, או כמו עמיר לב, שגם גר על איזו גבעה בגליל, דונמים מכל שכן, כמו בספר של אסימוב על הכוכב שאנשים גרים בו ספונים באחוזות של אלפי דונמים וכל החיים שלהם פוגשים את השכנים רק מבעד למסכי וידאו בתקשורת אלחוטית. רק מדי פעם הוא נוסע לתל אביב עם הג'ינס המקומט שלו, הסניקרס, וחולצת טריקו שחורה שרחבה מספיק בשביל להסתיר כרס קטנה ושר את השירים שלו מול קהל ששותה בירות בתיאטרון תמונע ומניד את הראש לקצב המוזיקה. אנא סיימו את הזמנותכם, המטבח נסגר כי ההופעה מתחילה.

זאת העבודה שלהם. זאת העבודה שלי. בדידות לא רועשת מדי.

יום חמישי 26 ינואר 2012

מאז שהבראתי, אני כל הזמן נמשכת לחוצות ולתוף ("וחיי שכרעו בלי הגיע אליך, נכנעו לחוצות ולתוף" כך אלתרמן) כלומר לרחוב, כמו איזו ילדת סֵנטר אבודה. בצהריים, אחרי שסיימתי לעבוד ביעילות שיא, נחתתי אצל איזו קוסמטיקאית עצמאית בשביל לא "לעשות" ציפורניים אצל רוסיות שעובדות בתנאים של ניצול תחת אורות בוהקים של ניאון במקומות זוהרים מלובן שרק הג'ינס המעוך שהתחת של הבעלים מבצבץ ממנו, שעיר ועצבני והגורמט שלו שתמיד מציץ גס ונוצץ וזהבי מהמגירה של הקופה, שם היד הכהה שלו שולפת סטיפה יפה של שטרות של מאתיים והולכת לשווארמה ממול להזין את השיניים הרקובות שלו בבשר פיגולים. אז נחתתי אצל איזה מישהי עם קצת שכל ליזמות והרבה מייק-אפ בגוון חום ושיער מוחלק בפן ותכשיטים כבדים שמרננים כשהיא עובדת דנדון עצוב של סמטאות ואחר כך ישבתי בנחת בשדרה בשביל לייבש את כל הסגול הזה עלי ולא באמת רציתי לשוב הביתה. לא באמת. אז רק ביקרתי בבית לקחת נעלי ספורט לרוץ למכון ובבית, אחותי התקשרה ושאלה אם אני רוצה לבוא לשפת הים עם הכלבים ורציתי מאוד לבוא לשפת הים עם הכלבים. אחותי נתנה בידי רצועה של כלב אחד, שהוא הכלב של ההורים של הארוס שלה והיא החזיקה ברצועה של זואי והיה קר בשפת הים ונעים. על סוכות המצילים הנטושות תלויים שעונים דיגיטליים אדומים ומהבהבים שהראו את השעה ואת הטמפרטורה וזה כאילו שהם אומרים לך את כל מה שאתה צריך לדעת כי אפשר לדעת שצינת הלילה היא 16 מעלות ושהשעה שבע בערב ביום חמישי היא השעה הכי יפה ואהובה וריקה של השבוע בשפת הים אחר שהטרקטור עובר ומיישר ארמונות בחול וקובר מזרקים של נרקומנים עייפים. הכלבים רצים, לאחותי יש מעיל אדום ואני מרגישה כמו גל, הילדה של הים מהשיר של יהונתן גפן שהמבוגרים אומרים לה לפעמים שהיא נולדה צדף או מזרק של נרקומן והיא צוחקת ולא מאמינה.

יום שבת 21 נובמבר 2012

זהו הבראתי. חסל חום וכאבים. הדלקת בדרכי השתן, אבל נשארה, כמו אורח נטה ללון שבלית ברירה אתה מוציא לו עוד סיבוב של קפה ועוגיות ומקווה שהוא שם לב שאתה מסתכל בעצבנות על השעון. מחר בתוכנית – רופאה, חולון, אוטובוס, זקנים בריח שום, קירות שמן ירוקים, כוס לבדיקת שתן – כל מה שהייתי צריכה להתמודד איתו לפני שבועיים. היום בתוכנית – רפורמה ב- (תת) תזונה. אתמול, כמו מחלים טיפוסי, רציתי לאכול הכל ואפילו זממתי להזמין פיצה, אבל בסוף הסתפקתי במה שהיה בבית: במבה, שוקולד, קרקרים ואיזה קיש מוזר שהיה בבית בשבעים וחמישה שקלים החתיכה. היום, אחרי שראיתי את מצב השיער שלי במראה, הזמנתי את מה שהציל אותי מתת תזונה בפעם שעברה שהייתי חולה: מרק וון טון של ג'ירף. יש בו פשוט הכל: כיסונים, חזה עוף, ירקות ואיטריות וגם כמובן, מרק. אני יכולה לנשנש מנה כזאת במשך יומיים. כל פעם אני שולה איזה גודיס אחר עם מזלג ומחממת במיקרו. ואני מתכננת לבשל גם שעועית ירוקה ושעועית לבנה, בשביל החלבון והריח של הבית שהבישולים עושים. אולי גם קצת ניקיונות. בחדר הכושר כבר הייתי.

יום שישי 20 ינואר 2012

היום קמתי בלי חום ובלי כאבים. בשירותים הדם פרץ מהחור הנכון, מן סימן כזה לנורמליות. כנראה אני סוג של אישה. אתמול התעקשתי להכנס למיטה עירומה אחרי המקלחת. להטתי. ג' קרא לי גורי-חוֹם ואז המציא על המקום פרסומת לגורי-חוֹם: "מהאנשים שהביאו לכם את דוביזמר מגיע המוצר החדש שמשגע את עולם הילדים: גורי –חוֹם. את גורי-חוֹם ניתן להשיג בחנויות המובחרות בטעמים: גורי-חוֹם עם שפעת, גורי-חוֹם עם דלקת או גורי-חוֹם עם מחלות שונות ואיידס". היה לו קצת חם מדי לחבק אותי, אבל הוא התגבר, עוטף את הגוף שלי בפיז'מה העבה שלו ואז בחמש בבוקר, אחרי שקמתי כבר שש פעמים ברעידות לשירותים, ביקשתי "פיז'מה וכוס מים" ולבשתי פיז'מה מתחת לפוך תוך כדי שכיבה כמו איזה מאושפז באיכילוב, ונרדמתי עד שתים עשרה וקמתי בלי חום ובלי כאבים ויצאתי לקנות קפה, תיכף אשוב.

יום שישי 20 ינואר 2012

לא אכלתי כבר שלושה ימים וזה כל כך נעים, שותה תועפות של תה עם המון סוכר. אתמול כרסמתי פרוסה של לחם מלא עם זיתים לפנות צהריים ואז נהייתי "פֵּקִיש" באיזה אחת עשרה בלילה, כמו הדמות של ג'ואנה לומלי באבסולוטלי פביולס שלא הייתה רעבה מאז 1974. סחבתי באנינות מהארון קופסה ענקית עם מסיבמבה ודליתי כמה במבים ואז ג' נכנס. שאלתי אותו מה הוא יודע להכין, במן התפנקות של חולים והוא הכין לי פרוסה קלויה בטוסטר עם חומוס וגם גנבתי לו עוגיה אחת, אבל היא הייתה מתוקה מדי, אפילו למישהו ששתה כל היום סוכר.

אחותי באה לבקר אתמול. שפע משברים של החתונה מחכים לאוזני הקשבת. היא אמרה לי שרזיתי ואם אכלתי היום ואני שאלתי באלגנטיות, למה, מסריח לי מהפה?, והיום ליתר ביטחון אני מצחצחת שיניים כל שלוש שעות. בלילה חלמתי שהשיניים שלי נשברות מרוב הסוכר שבתה ואני מצלצלת למרפאה של שרון והפקידה אומרת לי שהוא בחו"ל אבל "שאני לא אעיז לבגוד בו" עם רופא אחר. חוסר הרעב הזה מדליק אותי. הקילו של החמוציות ירד. עוד קילו גם ירד. חשבתי להכין מרק עוף, אבל למי יש כוח לתזמר עכשיו כנפיים וירכיים וירקות לתוך סיר גדול וכל האנשים החצופים שעומדים בסופרמרקט בתור הגדול ביום שישי. אחלוט לי עוד תה. יש לחם לטוסט.

יום חמישי 19 ינואר 2012

חום עוזר לי לכאבים. התנור לוהב את דרכו לכך שכאב הקבע הלוכד את מותני כבר ארבעה ימים, יהפוך ללחץ חינני בשיפולי הבטן, כמו כאב תחת הרדמה שהרופא אומר "זה רק קצת יילחץ" – אם הוא לא משקר כמובן. רופאים לא אוהבים להשתמש בשורש כ.א.ב, בדיוק כמו שאנחנו לא משתמשים בשורש א.ה.ב שהוא מילה גסה בהקשר שלנו, לג' אני מפזרת הצהרות בערך פעם בשעה, כי גדלתי בבית חם. כמו שההורים שלי אמרו: "עוד הפסיכולוג יחשוב שזה בית שלא מחבקים ולא מנשקים" כאילו אם אתה מחבק ומנשק את הילדים שלך זה כמו שכבר הגשת את הדוח השנתי למס הכנסה והם שולחים לך בדואר מכתב ירוק שאומר שהכל בסדר, אפשר להחזיר את הטפסים למסדרה שבארון.

חום עוזר לכאבים וכשהתקלחתי אתמול התיישבתי, בהברקה של רגע, על ריצפת האמבטיה, כיוונתי את הטוש לבטן ורק הצטערתי שאמבטיה היא דבר משעמם כל כך. חשבתי על קצף 'בת אורן' שהיה לכל אחד בארון של האמבטיה בשנות השמונים, ושפכתי שמפו ישן לתוך המים, גירסא לעניים של אמבט קצף וחשבתי על כל בועיות השמנים הצבעוניות שהיו מביאים ליום הולדת בסלסלות מקושטות, אבל רק אם הייתן חברות טובות, או לבית החולים, כי כידוע כל מי שמאושפז באורתופדית ילדים זקוק לטלק ריחני ושמן לאמבטיה, שמביאים מי שבאים אחרי אלו שמביאים שוקולד. אני הבאתי לסבתא א' 'לשונות חתול' לבית החולים ואמרתי לה שהבאתי לה דווקא את הממתק הזה, כי זה מה שהיא הייתה נותנת לנו שהיינו קטנים והיא צחקה ושמחתי, כי היא אף פעם לא הבינה טוב עברית. בהלוויה שלה לא היה שירותים בבית הקברות ואחותי השתינה בין השיחים ועל החצאית שלה וזה נורא הצחיק אותנו. אחר כך, דודה ו' אמרה לי ולאחותי ש-"סבתא מאוד אהבה אתכן" ולא האמנו לה, ליתר ביטחון.

יום חמישי 19 ינואר 2012

אני מרגישה טוב יותר אחרי שאתמול הגענו לנקודת השיא שממש נכנסתי למיטה עד שג' בא הביתה מרוב כאבים ובחילות וכשהוא בא מדדנו חום והיה לי 38.7. לא היה לי חום מאז הילדות. זה מבלבל. הרגשתי כמו המפקד של החייל שבוכה במערכון של החמישיה שרוצה להזמין לו אמבולנס, כי כשהייתי ילדה אמרו לי שהכליות שלי בסכנת הדבקה משלפוחית השתן ובלמה-נט היה כתוב שחום וכאבי גב במהלך דלקת בשלפוחית זה סימן לא טוב בקשר לכליות. אבל מה שהיה הכי מבלבל היה שהחום גרם לי להרגיש מעולה, אחרי שחצי שעה קודם לכן זחלתי למיטה כמו הפצוע האנגלי או משהו והתחלתי לפטפט בעליצות מה, עד שג' אמר שכדאי שלא נלך לישון מאוחר, אם אני רוצה שהוא יעשה בשבילי לפני שייסע לעבודה שירותים קטנים מחר, כמו להביא לי קפה, להפקיד צ'קים ולהסיע אותי למרפאה.

כל הלילה רעדתי מתחת לשמיכה, אבל קמתי במצב טוב. הכאבים ירדו לרמה שניתן להתעלם ממנה והחום היה רק 37. הרגשתי אסירת תודה לגוף שלי על כך שהוא מוכן לזמן חום בשביל להילחם, במקום שנרוץ לקחת אנטיביוטיקה ולעמוד בתורים משביזים ולהשתין לתוך קופסאות פלסטיק ולדפוק על הדלת של חדר האחיות כדי שמישהו יצעק לך מפנים "לא להיכנס!". החולים הם הבעיה הגדולה של מערכת הבריאות. האמת, שאמא שלי אלופה בלהוציא מקופת חולים מה שצריך, אבל להפעיל אותה, זה להסגיר שאני חולה ולקבל שלושה טלפונים דאוגים ביום כאילו אני לפחות אריק שרון בחדרו אשר בבית החולים ואתה יודע שאני מעדיפה להיות בגין או לכל הפחות אריק איינשטיין. אז מילא, נעבור את היום המשעמם הזה ונצפה לבאות בעיניים מבהיקות, נקווה שלא מחום.

יום רביעי 18 ינואר 2012

בספטמבר שעבר שהייתי חולה ראיתי את כל העונות של משפחת רויאל כי הרגיע אותי לצפות בטלוויזיה באנשים שיושבים על הספה, שותים תה ומפליצים. את על הספה. הם על הספה. סבתא שנרדמת עם הטלוויזיה דלוקה אומרת שעכשיו תורה של הטלוויזיה להסתכל עליה, היא ראתה מספיק להיום. הם יושבים על הספה ואוכלים חטיפי שוקולד אנגליים, כאלו שעולים חמישים פנס בסטופ שופ או כאלו קטנים שמוכרים באריזות ענקיות לאנגלים שמנים בסופר המוזל והם מנשנשים את החטיף כאילו זה הדבר הכי טעים בעולם, כי זה פרודקט פלייסמנט אבל בסוף החטיפים והתה והמבטא הקוקני והספה המעוכה שלהם מתחילים להעיק על הספה המעוכה שלך ואת עושה סטופ ונכנסת למיטה כמו אדם שמותר לו להיכנס למיטה באמצע היום. אף פעם לא נרדמת על הספה בסלון.

יום רביעי 18 ינואר 2012

בספטמבר שעבר כשהייתי חולה, אחותי לא ידעה על הדימום והריצות לשירותים וזה שלא אכלתי חודש, רק שתיתי מיץ פירות. כשיום אחד ריחמתי על עצמי וסיפרתי לה שהייתי חולה ואף אחד לא ידע מזה, היא שאלה למה לא סיפרתי לה ואמרתי שאני לא יודעת, אבל בעצם חשבתי שזה לא באמת היה מעניין אותה. בתור אחותה הגדולה תמיד הייתי חולה במשהו וזה לא היה ממש מעניין. אז אמא נוסעת עם אלי לבית החולים והילדה הבריאה שלהם, יושבת בחדר כמו זומבי ורואה עשר שעות של טלוויזיה ואחר כך, היא שואלת את אבא שלי או אמא שלי "מה שלומה?". תמיד בגוף שלישי. עכשיו התקשרתי אליה והיא לא ענתה לי. בשביל לספר לךְ שאני חולה, אני צריכה קודם שלא תסנני אותי, אבל לא התרגשתי במיוחד כי

זה הזכיר לי קטעים אקזיסטנליסטיים על זה שאדם שכואב לו הוא בעצם לבד ואף אחד לא יכול להבין מה הוא מרגיש. כמו שסבתא אומרת שכואב לה ולא טוב לה ואנחנו אומרים "מה אמר הרופא ואיך היו הבדיקות?", אבל בעצם רוצים לסיים את השיחה מהר ולסמן וי בצ'ק ליסט: "התקשרתי לסבתא". כאב של אחרים הוא לא באמת מעניין, זאת אינהרציה אנושית. מי שיש לו שכל לא מתלונן. ממש כמו אמא שלי שעברה ניתוח בעין והייתה צריכה לשבת על הכיסא עם הראש מורכן במשך שבועיים או אבא שלי שעבר ניתוח בברך והיה לו מן מתקן כזה של התעמלות פסיבית שממציאים אוהבים להמציא וכל מה שיכולתי לחשוב זה שיש למתקן הזה קלאסיפיקציה אירופאית וכל מה שיכולתי לחשוב על אמא שלי, זה שאני רוצה לחזור הביתה ולא להריח את הריח של האשל והביצים הקשות וצלחות הפלסטיק הכחולות של איכילוב וכמה טוב שאמא מאושפזת באיכילוב ולא צריך לנסוע לוולפסון.

מפחיד אותי הוולפסון הזה, עם קו 3 שעושה כל כך הרבה סיבובים בעיר שנדמה לך שהגעת למסעדה שבסוף הייקום במקום לבית חולים הזה שאבא תמיד אומר שהם לא שמו לב שאמא של סבתא רקובה מבפנים מרוב סרטן וג' אומר שאין דבר כזה "רקובה מבפנים" ואנחנו משפחה מלודרמטית. בעד זה אני כותבת על גסיסה בשעה שיש לי שפעת ואם מישהו היה מביא לי בקבוק חם, הכל היה בסדר. נדמה לי שקונים את זה בכולבו 'הכל לזקן' ליד המסעדה שבסוף הייקום בסמוך לבית החולים וולפסון.

יום רביעי 18 ינואר 2012

יצאתי לקנות לחם. די כבר עם הלחם היבש כי מה הלאה, קליפות תפוחי אדמה ומים משלוליות? הורדתי את הכובע שנראה זוועה במראה, ההשוואה לניטשה באלמוות שלו כפי שדמיין אותו איזה צ'כי פטפטן אחד לא באמת מחמיאה. פשטתי גם את המעיל 'למטייל' בנבכי הסלון וחדר השינה. מרים פיסות נייר מהרצפה ושוטף כפית בשביל לבחוש גרגרי סוכר חום בתוך התה. לובשת מעיל ארוך ומן חולצה לבנה סגורה שמציצה באופן חמור סבר מהמעיל כאילו יש לי איזה תסביך עם צניעות. יש לי תסביך עם שפעת. מסתרקת, כי זה חשוב לא להראות מה אתה מרגיש בפנים בחוץ, למרות שאתה פוגש רק זקנים ושתי בחורות יפות שמחייכות אליך ואז את יודעת שאת לבושה היטב והכל בסדר. תמיד בחורות מחייכות אלי כשאני לבושה היטב. קונה לחם באיזה 19 שקל שיספיק גם למחר וביום שישי נשלח את ג'. עכשיו, אם זה באמת התקף של ק' אולי צריך להגמל מהקפה. אתמול כבר שתיתי רק כוס אחת וגם היא לא הייתה לי טעימה במיוחד. הגוף אומר הרף.

יום רביעי 18 ינואר 2012

התעוררתי שוב עם כאבים. התלבשתי יפה והלכתי לקנות כוס קפה, למרות שמה שרציתי באמת היה כוס תה עם לימון כמו שפ' הכין לי אתמול שהתחלתי לרעוד בחדר שלו. הגוף שלי נעשה דרמטי. אז הוא הכין לי תה וקירב את הכורסא לתנור והדליק גם תנור סלילים וגם מזגן ואז הצלחנו לדבר למה אני לא רוצה לנסוע למרפאה של קופת חולים והוא לא אמר לי כלום, אבל שחזרתי ממנו קבעתי תור ליום ראשון אחרי הצהריים ועכשיו אני יושבת עם מעיל פליז וכובע צמר, צמודה לתנור שותה תה עם לימון ואוכלת פרוסות לחם בשביל לא לקבל בחילה מהסוכר שבתה ולקוחות מתקשרים ואני מתפלאת שאני נשמעת שקולה ובהירה. אם הייתי שכירה הייתי נכנסת למשרד של הבוסית ואומרת שאני הולכת הביתה, אבל אני כבר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים. כשאתה חולה, לא איכפת לך שהזמן לא עובר, למרות שאתה שואל את עצמך מי אלו האנשים שמתקשרים אליך ומה הם רוצים בדיוק. זה לא משרד, רק אני מול הלפ-טופ קוראת בלוגים עילגים שכתבו אנורקסיות. מה יש בכתיבה האנורקסית שהוא מנחם כל כך.

הבגדים שלי מזכירים לי את הספר אלמוות של קונדרה, בו שני גאונים כמו ניטשה ומוצרט, או אנשים אוסטריים אחרים שעלו לגדולה לפני מאתיים שנה, נפגשים באלמוות. הם יכולים לבחור באיזה גיל להיות באלמוות והם בוחרים להיות בני שבעים עם סודרים מהוהים, משקפיים עם עדשות כבדות ומצחיות ירוקות. הם רוצים לחזור לגיל בו לא איכפת לך איך אתה נראה ואני סוגרת את הוילון שאפילו השכנה לא תראה שאני לובשת מעיל חסר צורה ואת כובע הצמר של ג' מצטנפת מול התנור כאילו שאני חתול שלא איכפת לו. בשין שן.

יום שני 16 ינואר 2012

אני חושבת שאין ברירה וצריך לעבור לתזונה של כעכים, קרקרים ותה מתוק. מן המלחמות חזרנו כעכים, אלא שכל המלחמות הם סרטים שמוקרנים במתחם רב האולמות שבראש שלנו, בכולם הגיבורה מאבדת אהבה והיא מתגברת על זה באמצעות אמצעים ביתיים ותכשירי ניקוי מתוצרת יעקבי. הלילה קמתי להשתין וחזרתי למיטה עם כאבי בטן והתעלמתי מהם ונרדמתי עד שהשכנה התחילה לצווח על הילדה שלה ועל הכלבה שלה, משהה לרגע את דפיקות הפטיש ויללות המקדחה שכבר מאה ימים פוקדים את חלוננו כמו אלוהים המתוק של יונה וולך רק שהרעש איננו אלוהים ואיננו מתוק ואיננו בא אלינו דרך החלון כגנב או כריח היסמין בשירו של עמיחי, אלא חודר מבעד הקיר שמאיים להתמוטט ולאחד את שתי הדירות, מותיר אותנו כגולים, מצטופפים בחדר אחד תחת שלטון הקומוניסטים האדומים שהלאימו את הרכוש שלנו לטובת בהמות מרעה מצויות שאוחזות בילדה, כלבה, סוס פוני קטן וצבא נאמן של פועלים מנומסים שאומרים תודה, סליחה ובבקשה כשהפוני עובר מבעד לדלת מארץ ללא סוסי פוני לארץ עם סוסי פוני ומביא לי בשובו שי קטן, אטמי אוזניים בצבע צהוב לקשט את תעלות השמע.

יום ראשון 15 ינואר 2012 18:48

ג' בחופשה קצרה. אנחנו אורזים כביסה ישנה ומאובקת בתוך שקיות זבל ונותנים למכבסה. מנסים להפוך את חדר השינה לחדר מגורים ראוי, פושעי פנג שווי שכמונו, חוסמי צ'י, עברייני צעצוע שיטופלו ביד משטרת הקארמה ביד קשה בעוון הזנחת סביבת המגורים המיידית. אתמול ניקינו אבק, ביצענו רצח עם בקרדיות שהגיעו לגבורות והן שופטות בשער העיר בנים סוררים ונקבות מורדות מקרב קהילת היצורים המיקרוסקופיים באמצעות מטלית לחה ותרסיס חלונות בריח חומץ תפוחים. קנינו כיסוי חדש לספה וציפיות כותנה סרוקה לתחזק בית באופן נורמטיבי כי הדיאדה שהיא אנחנו מודיעה בצער ותדהמה שההגדרה סטודנטים כבר לא חלה עלינו. שומעים חופשיים במירוץ העכברים בלי חובות הגשה לגן האנוכי. הגן האנוכי שלנו רוצה לקום לפנות צהריים ולדשדש לקניון לפתוח את המכסה של הלפ-טופ ולומר שהשכנה היא אישה רעה בגלל כלבה משוגעת ושיפוצים שלא נגמרים.

יום שישי 13 ינואר 2012 14:51

הדלקת יכולה להדליק לי את הכליות כמו להבה של נר שמחבקת וילון אבל אין לי כוח לנסוע לרופאה. לשבת בחדר ההמתנה שקירותיו צבועים בצבע שמן ירוק עם עשרות זקנים בעלי מבט רע ומזג רע ושיערות על הפנים. כי הם היו קודם וכולם יצאו היום מחדר הניתוח הישר לחדר ההמתנה בקופת חולים ובגלל זה הם לא הזמינו תור והם בעצם גוססים נורא וכולם מוכרחים להיות לפניך, את, שיודעת להשתמש באינטרנט בשביל להזמין תור ולכן את אשמה נורא ותחכי עכשיו חמישה תורות עד שכל הגוססים מטעם עצמם ילכו הביתה לבשל משהו עם שום ותפוחים ירוקים. לכל הזקנים בחולון יש ריח של שום ותפוחים ירוקים. עוברת שעה ושעתיים ושלוש ואת נכנסת לחדר של הרופאה ואחר כך תופסת את האוטובוס לתל אביב. לא נעים בכלל עדיף להשמין משני ליטרים של מיץ חמוציות כל יום ולא ללכת לחדר הכושר כדי לא לבזבז משאבים חיוניים של הגוף ולתפוח, לתפוח בשקט בחושך כמו עוגת שמרים ויום אחד, שלא יכאב לנו יותר, נקום שמנים בריח של חמוציות ונצא לקרוע את עצמנו בחדר הכושר יפה יפה. הבראנו בכוחות עצמנו הבה נאמוד נזקים. עתיד בצבע בז' בהיר, נקי ומחכה, עמלני משהו, לשחרוררנו הצפוי מבית הכיסא.

יום שישי 06 ינואר 12 18:12

יום שישי זהו יום המנוחה הרשמי שלי עוד מהתיכון. עוד באירופה הייתי סקפטית וחרא של בן אדם, רק שהשכן היה עוד יותר חרא של בן אדם והחל לדפוק בפטיש בשמונה חמישים וחמש לפנות בוקר, גורם לי לקום ולדשדש לעבר הקניון בחיפוש אחר כוס קפה במחיר מופקע. בגללו התחלתי לשתות לאטה מקיאטו. ככה הוא דרדר אותי. הייתי שם וחשבתי שאני מדי עייפה בכדי להיות שנונה, אבל שקפה חזק יעשה אותי נחמדה מדי. אתה מבין, הייתי צריכה את הטריפטופן שמשתחרר כאשר מחממים את החלב בכדי לאזן את העליצות הכלבית שנגרמת על ידי כוס קפה חזק וטוב. היום, למשל, ששתיתי קפה עם ג' בקפה מיכל, המצאתי לו על המקום מחזמר בהפקת גיורא גודיק שמוצג בתיאטרון המטאטרון שנקרא על שם מנקה השטיחים המיכני בעל גלגלות הפלסטיק שעושה הכל מלבד לנקות לך את השטיח והוא פטנט מטומטם עם חני ליבנה בתפקיד שלווה ברטי וזה הוא שאמור להצחיק אותי ולא אני אותו וכל זה עשה לי הקפה ולכן, הייתי זקוקה ללאטה מקיאטו שיקהה מעט את החושים הערים שלי, חושים ערים המבקשים בעדינות כאפה. מבקשים בעדינות כוס מיץ פטל ושתטאטא את הסלון.

יום חמישי 05 ינואר 12 17:12

קיבלתי היום, שני ח"חתים ואחת הסכמה שבשתיקה. אני מנסה שלא להתמכר לשבחים ולהיות חיית המחמד של המורה, או חיית מחמד בכלל לזה הצורך – רק לפתוח את המייל המיועד בסוף יום העבודה, לראות אם צריך תיקונים, כי בכל זאת צריך לתת שירות, אי אפשר להסתגר כמו בגין אחרי מלחמת לבנון, ללבוש את הסוודר האפור, לפתוח מזגן על חימום חזק ולקרוא על מיקי סתיו וכישלונותיה עם בנים. אני אף פעם לא נכשלת עם בנים. אני קוראת את העתידות הניבזיות לבוא מתוך החיוכים והחום והצחקוקים הנבוכים, אני מעמידה פנים שלא שמתי לב שעכשיו הזמן שלי ועוד מעט הזמן לא יהיה שלי, אבל תמיד תהיה לי מיקי סתיו וסוודר אפור ארוך וסדרות טלוויזיה דניות וכוסות ענקיות של תה וגם ח"חתים במייל שאליהם צריך לא להתמכר. להיות חיית המחמד של המורה, או חיית מחמד בכלל לזה הצורך.

05 ינואר 12 16:32

זה לא סתם ששאלתי אותו אם הוא יענה לתוצאות ביניים והוא שיקר שהוא מבטיח שכן. שאלה מוזרה לשאול - האם תענה למייל - אדם שזה עתה התאמץ לנהל איתך שיחה אינטימית ככל שאפשר לנהל עם אדם שמחזיק בנשמה של עורך דין ורואה חשבון שמגיש בון על כל רמז נעים שיוצא לו מהפה ויצאו לו באותו ערב רמזים נעימים רבים כמו שיירה של נמלות דם שמחפשת פירורים על השולחן במטבח ומוצאת נייר כסף שהיה בו פעם שוקולד ואומרת (כל השיירה) ביוניסון: "החורף כבר לא נרעב. החורף כבר לא נרעב בכלל והעיניים שלנו תברקנה כמו טבעות נישואין אחרי ששוטפים כל היום כלים בסבון כלים ששומר על הידיים". אבל עכשיו הוא צריך לאסוף בחזרה את כל מה שהוא לא נתן. העטיפה של השוקולד מושלכת לפח. ה(נ)מלים מרוססות. הכיור כבר נקי וריח של שבת עולה בבית. שוב אנחנו מוכרחים להאמין שאתה לא באמת קיים ואתה תסייע לנו בכך בחפץ לב ובחינם.

יום שני 02 ינואר 2012 22:23

נוסעים במונית לכתובת מוכרת אבל לא ידועה ואז מסתבר שהיא ליד הבית. מול הלונדון מיניסטור, איפה שדוד פ' קנה לי משולש של פיצה בגיל 7 כששתי בנות הדוד החליטו בזו אחר זו שהן הולכות לחברות ולא מעניין אותן שאלי באה לישון ואלי שהייתה מאוד חצופה עם מבוגרים שלא היו כל כך קשוחים כמו אבא, אמרה "אז שדוד פ' ייקח אותי לקנות פיצה" ודודה ו' אמרה שזה "רעיון מצויין. ממש רעיון מצויין" וכל זה במבטא סלובקי רהוט וכשדוד פ' חזר מהעבודה שלו בתור עורך דין כושל, הוא הניח את תיק העור המהוה על השטיח באופן צייתני ביותר, יישר קלות את העניבה, החליק על ההלוואה ועל החיסכון ונסע איתי לתל אביב, ללונדון מיניסטור, שאז עוד לא היה כתובת מוכרת ובזבוז של מונית. אחרי הפיצה הסתכלנו בחלון ראווה על שפן משוקולד, אבל זה היה באמת כבר מוגזם אפילו לאחיינית חצופה, אז רק דמיינתי שאני מכרסמת לשפן חלק מהאוזן ושאלתי את דוד פ' באופן תמים ביותר באילו נסיבות קונים שפנים משוקולד והוא אמר שבנסיבות של מסיבות, רק שהוא לא היה שנון כל כך במציאות, רק עייף וסלובקי עם עניבה מקומטת והלוואה וחיסכון וזיקט עור חום וריח של מקטרת ותקליטי ג'אז.

יום שבת 31 דצמבר 2011 18:14

אני כותבת במעבד תמלילים ולא בממשק של הבלוג. סוג של אמנציפציה זמנית, עד שאערה את כל הפוסטים האלו (לתוכך) כמו טיפות של שמן זית זול היורדות במשפך נייר אל תוך תעלת השמע של הקורא האדיב האונס את עצמו לקרוא את דברי ההבל המתוקים הללו שהם מחול אחרון ופרידה ומחול אחרון ופרידה ומחול אחרון ופרידה וחוזר חלילה וגם לא חלילה וגם לא חוזר. "מעולם לא בא כדבש הזה אל פי" אני אוהבת להגיד בשלב הקינוח במסעדה, למרות שההתיילדות הזאת כבר לא הולמת מאוד את הגיל וכובד השנים וכובד העשַנים. עשן לבן אינו מניחני לראות שאני לבדי בבית ויראה אלוהים כי טוב עשה וינוח ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה וחושך על פני תהום ורוח עייפה מרחפת מעל המים בלא מעשה כמו צפלין שצופה על הפגנת צדק חברתי וערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים. אנחנו לעומת זאת, לא מסרבים להיות אויבים, אולי רק מסרבים לראות מי בא למולנו על המדרכה כולו נוטף חיוכים שמעולם לא בא כדבש הזה אל פי ודי כבר עם פו הדב באמצע הערב.

ההם נהיו מאוד נחמדים אלי. כל כך נחמדים. אני ה- skat שלהם (יותר מדי סדרות דניות. סקט פה וסקט שם). נחמדה וטובה. שקטה ונחמדה וטובה. שותה את הקפה שלי בבוקר ושואלת את עצמי איך אגמור את הפרוייקט של הבוקר בשעה. שלכם לשעה קלה. לפעמים אבל זו שעה כבדה. כמו הבוקר ששתיתי יותר קפה ממים ושג' הציע לי לבוא למיטה חשבתי שזו תרופה טובה נגד כאב ראש ובאמצע יצאתי עם סוּדר אפור ארוך אבל בלי תחתונים לשתות כוס מים קרים ואז לחזור למיטה ולהירדם לאחר מעשה ואז להיכנס למקלחת לאיזה עשר שעות ולצאת ולהתלבש ולאכול חבילה שלמה של צנימים, כל כך טוב לנו עכשיו בלחיים אדומות אוכלים צנימים וקוראים בלוגים ברשת.

Skat לך להתרחץ ונלך ברגל למוזיאון תל אביב לראות את הסרט החדש של רומן פולנסקי מדושנים מעונג שבת בלחיים אדומות אוכלים צנימים ועכשיו כבר לבשנו תחתונים והגפנו את התריסים כמו אזרחים מהוגנים את החומות מחדש הקימו יושבים על המרפסת בגופיות סבא לבנות וזוללים אבטיח עם גבינה בולגרית. רוצה מתכון לעוף? ואתה, רוצה מתכון לעוף? בזמן שאתה שובת מכל מלאכה וזורה את זמנך לרוח. הרבה אנשים שלא נכיר עוד מסתובבים ברחוב ללא תגי שם מתאימים בבגדים ההולמים את התקופה והזמן והמקום. המקום ינחם אותנו ולא נדע עוד צער.