אהבה יומיומית

בחצות וחמישה, שעה שהכרכרה של סינדרלה הופכת לדלעת, אני שבה להיות אישה נשואה. עד אז, אני מחכה, כמו שלימדו ב-'הדרכת כלות' לבושה בבגדים יפים ומגפיים. הלחיים שלי אדומות מעמידה ליד תנור הסלילים. "למה את לובשת מעיל בבית?" שואלת אותי השכנה, שנכנסה לקחת די.וי.די, שמן זית או כפית של סוכר כמו בשיר של שאול צירלין וכל זה בעצם בשביל שנהיה החברות הכי טובות עד המוות ובכלל או עד שאעבור דירה, פעם, כשעוד אתעייף סופית מללבוש מעיל ומגפיים כל ערב בבית, מוכנה תמידית ליציאה: ללכת למכולת באמצע הלילה לקנות שישה בקבוקים של מים מינרליים, 50 גר' שוקולד וחבילה של מאה שקיות זבל שחורות.

אמונה עיוורת

צריך לעבוד ימים מלאים שזה אומר לא להתגנב לחדר הכושר בשלוש ורבע בדיוק, לראות את התוכנית על ההתמכרויות ולדעת שאת מכורה למשהו הרבה הרבה הרבה יותר טיפשי ואין לך זכות לצחוק על הדמויות בתוכנית שמזריקות ומסניפות ובולעות ושותות. הירואין זה רציני. אינטראקציות סימבוליות במרחב הוירטואלי שגורמות למיקרו שינויים בזרימת הנוירוטרנסמיטורים במוח כך שיש/אין כוח להתקשר לסבתא, או לאחותי או לנסח בפעם האלף שאלת מחקר לעבודת הסמינריון של אמא, זה לא. אמא, אני לא באמת מבינה במעמד הדרוזים בישראל, למרות שגם לי יש דת סודית, בה נשמות מתגלגלות במחילות אינסופיות בדרך להר הזיתים שברחוב גורדון.

הא לך סט סכינים נאה

פ' אמר לי שאולי אני לא צריכה להמשיך לבוא כי "המטרה היא לסיים. לא להזדקן ביחד". בתמורה סיפרתי לו על יונג, שלפי וודי אלן היה מעניק למטופלים סט סכינים נאה בתור מתנת סיום. טוב שלא אמרתי לו גם שסשן אצל פרויד עלה רק 20 פפניג ושתמורת 25 פפינג הוא גם היה מגהץ לך את המכנסיים. רעיון הסיום מילא אותי באושר וכל הדרך חשבתי על סצנה מצחיקה מתוך 'דודה קלרה' של הפנר:

שחנה מרון אומרת לדוד יעקב, בעלה: "אתה איש רע ואתה עושה אותי אומללה" וחייכתי לאף אחד ולכולם בו זמנית. בעד זה אנשים בהו בי בתמורה בטיפשיות עירונית נפוצה, כי אף אחד בעיר הזאת לא מחייך אליך אם הוא לא רוצה ממך משהו, אלא אם כן הוא חושב במקרה על דודה קלרה ועל בעלה, דוד יעקב, שהוא איש רע שעושה את דודה קלרה אומללה. אף אחד לא נראה לי רע במיוחד באותו רגע, אפילו לא דוד יעקב אקראי לו היה מתגלה בדרכי. האביב המדומה הזה מתנכל לי. אמא, התרנגול מסתכל עלי ואת אף פעם לא יודעת מאיפה השפן יוציא את האוזניים שלו.

בוט יקר, באג נחמד

אני חייבת להפסיק להילחץ בכל פעם שמשהו שאינו מוסבר קורה. להפסיק להתקשר לג' לעבודה ולתת לו למלמל את כישוף הקסם המרגיע "בוט, באג, בוט, באג". אני שונאת להיות היסטרית, מוטב להיות אטומה למחצה, כמו חולצה פתיינית. כמה מפתה הוא השקט הקר. לרחף מעל הדברים המוזרים כמו בחורה דתית שמלמלת "יש דברים נסתרים. לא נבין, לא נדע" ו- "כל עכבה לטובה", "מי שנולד הרוויח" או כל שטות מיסיונרית אחרת. האלוהים שלי הוא הפאסון, כל כך נחשק ולא מושג ואני לא אשיג אותו לעולמים, אם לא אפסיק להתרגש ולהתקשר בהיסטריה ל-ג', מפריעה לו ביום העבודה המפרך שלו. יש להסתפק בזה שיום העבודה שלי איננו מפרך. לסיים להדיח את הכלים בכיור, להעמיד מכונת כביסה ולראות סדרה לנשים או את הסרט של האל הרטלי ששאלתי מהאוזן וזהו. באמת, זהו. בבקשה.

פרפטוא-מובילה

תשומת הלב שלו היא פרפטוא-מובילה. איזה שקר נחמד. רק משחק המחבואים הזה לבדו הוא דלק לבעירה לקשר וירטואלי שמתקיים למען עצמו ללא תכלית, כמו פסל קינטי סולארי, מייצר אנרגיה בכדי לבזבז אותה ללא תוחלת. משחק המחבואים מייצר אנרגיה, מחייה אלמנטים כמושים, שאילולא ההחיאה המלאכותית היו טורחים להתעניין בכתיבה סדירה בערך כמו הורה שצועקים לו "אבא, תראה!", "אבא, תראה!" והוא מרים מבט עייף, מחייך חיוך יגע וחוזר לבדוק דואר אלקטרוני בסמארט-פון.

עצם קיומה של הטיוטא הזאת מחריד אותי, שולח בי גלים של מחשבות פחדניות, מעוררות. מראה עד כמה הנוכחות הדמיונית הזאת שורצת בכל מקום בשעה שאני רוצה להעמיד פנים שכיביתי את העניין שלי כמו שמכבים נורה באמצעות מתג. יראות השמיים שבין הסינפסות שלי שולטות על השאלטר הראשי, מותירות את שאר התודעה בחושך נעים כמו החושך שמתחת לפוך, שם אף אחד לא יכול להגיע אלי. אף אחד לא יכול להגיע אלי עד שאני לוחצת על כפתור ה-'פרסם' ונותנת לבוטים לסרוק את הפוסט, כמו היו האח הגדול של אסופת הנוירונים הזאת המתקראת אני. שקר הוא אמת, מלחמה היא שלום, כנות היא פחד. בעיקר פחד.

טרול הסטטיסטיקות

כל כך שקעתי בָּנִיסיון ליצור לעצמי חלל פרטי, אישי, מוגן. שהגחתי ממנו, שלוש שעות אחר כך, עם שקית זבל ביד (גם את הניקיון מישהו צריך לעשות). או אז ראיתי במראה של המעלית, מפלצת מכורבלת, עם שיער קש לא מסורק וטוניקה מוכתמת בכתמים של חביתות. אבל העיקר שכעת יש לי מדור פרטי, שבו הכתיבה איננה עוד מתן במשא ומתן. עכשיו מותר כבר לבכות, ואם לא לבכות אז לצחוק, לרקֵד במסיבת תפוזים או לכתוב. בעיקר לכתוב.

עכשיו שאני מבינה יותר בבּוֹטים של הפלטפורמה הזאת, אני מכירה בכך שהעניין שהיה נדמה לי שקיים, היה רק צל של ההתעניינות של פעם ובעצם, אני שוב סוכן חופשי. חופשי. לבדי. חופשי. אני שר בעצמי ורוקד לעצמי והכל בעצמי פתאום. כמו באלפיים ושמונה, רק עם מינוס עשרים קילו ושרירים שמצפים לעבודת החיטוב + נפש שמצפה לעבודת השיקום מכל הטירוף הזה, מכל הג'אז הזה. אתחיל בהדחת הכלים ואז אשווה לשיערי מראה של שיער בת אדם, כי אני לא טרול סטטיסטיקות יותר. אחר כך אתאפר ונצא לבלות. סוף סוף קצת חופש.

אינני זוכרת את שם הפובליציסט שהיה כותב "לשלושת קוראיו היקרים", רק את ריח האהבה העצמית שנדף מההתחסדות הזו - לאף בעל טור בעיתון, אפילו יהיה זה המקומון של מגדל משה, אין רק שלושה קוראים. אבל בבלוגים, בפלטפורמות מסויימות, המצב ייתכן. ייתכנו שלושה קוראים וייתכן אפילו, בהקצנה, קורא אחד לבלוג אחד ואז הכתיבה הופכת בעל כורחה ומרצונה החופשי החתום בשלושה עותקים בנוכחות נוטריון שאינו מורשה לאקט בתוך מערכת יחסים. הקורא הופך לסוהר ותשומת הלב שלו לקורים של עכביש והכתיבה היא הזבוב שהוא ארוחת הצהרים שנידונה להאכל שוב ושוב כמו הייתה הכבד של פרומתיאוס, מוגש בפיתה עבודת יד בתחנה המרכזית הישנה בידי מוכרת עם ציפורניים עשויות מדי בקישוטים מכוערים מדי שהם כמו פצעים מגלידים בפולימר האדום שהוא הלק שלה.

אני רוצה קוראים רנדומליים, שהם כמו מבטים רנדומליים מגברים רנדומליים שעוברים באופן רנדומלי ברחוב רנדומלי וקונים כבד בפיתה. כל כבד יהיה טוב, לאו דווקא של פרומיתיאוס, למרות שפרומיתאוס הוא עסקה מעולה למדליקי התנורים בצפון. הכבד שלו צומח מחדש כל יום.

לבן על לבן, מהדורת כרום חדשה

אני מפלסת נתיב לדרך אסרטיבית וישירה יותר. פ' אומר שכאשר אתה מוחל על דברים, אנשים פולשים יותר ויותר לתוך הגבולות שלך, כמו כלב לא מחונך שמשתין על הספה והשולחן והמיטה, ריהוטים נפשיים בתוך הקוגניציה שלך רטובים מפיפי זר, מסמן טריטוריות עכורות, ממלכות כוזרים ענפות, שרידים טקטוניים. מכבים סיגריות על הציפור הקטנה שבלב (אם לי הייתה "ציפור קטנה בלב" הייתי הולכת לקרדיולוג. הייתי הולכת לגסטרולוג שידחוף לי מצלמה בתחת ויצלם פולורואיד של הציפור, אבל מה אכפת לציפור אם הים וכו') אני לא קיים יותר. "בטח חסרות לי מילים. אני לא מובן. לא מוגן" והשורה האהובה: "רוצה מכות?"

כך בדרכי האסרטיבית והישירה, בדרכי החדשה והטובה, אמרתי לאחותי היקרה על הפיצול, על שתי הדמויות שלה שיש לי בראש והיא אמרה שהיא באמת שמה לב שהתרחקתי. הפיצול הוא לגמרי שלי, אבל יש טריגרים בהתנהגות שלה שמעוררים אותו. אני צריכה ללמוד להתמודד עם זה. נחוץ חוצץ קוגניטיבי. בלם רגשי. חלוץ מכבי יפו בחסות סמי בורקס ובניו. כאן תוקם מחלקה נוירו-קוגניטיבית חדשה, צמתים צמתים של סינפסות טריות ונהר של נוירוטרנסמיטורים זורם בם בחסות כספי תורמים זרים וגם, שאלתי את ההם מדוע זרם העבודה פסק וזרם העבודה חזר. ואז הוא הלך ואז הוא חזר.

מור אסרטיביות אחרי הברייק. השארו עימנו. נחזור עם סינגל חדש של ניק דרייק שחזר מהמתים כי אלוהים נתן לו הזדמנות שניה. אליך ניק - 

אהבת טקסטיל

בנתיים הגעתי למשקל המפחיד של 63 ק"ג עם פיז'מה של גרפילד בבוקר. מעניין כמה שוקלים מכנסיים וחולצה מפלנל אפור + הדפס מתקלף של גרפילד שדודה ו' קנתה לי לפני שבע שנים ליום ההולדת, בתקופה שאמא ואחותה עדיין היו קונות לאחייניות שלהן מתנות ליום ההולדת. אמא הייתה קונה לע' ול- נ"ל גרביים. תמיד היא הייתה קונה להן גרביים. זוהי אהבת טקסטיל אמיתית כמו שאמא של ג' קונה לו גופיות לבנות שלא יהיה לו קר בחורף. לי אף אחד

לא קונה כלום. לא קיבלתי כלום ליום ההולדת. התעוררתי בסוויטה ענקית ענקית ענקית בנווה צדק וידעתי שאף אחד לא יתקשר אלי ואכלתי בדלאל בריוש שוקולד לארוחת בוקר ואז ג' לקח אותי לקניות. אני האנשים מהשיר של יהודה עמיחי שמטעינים לעצמם מכונות אבטומטיות בדברי מתיקה, בשביל לשלוף מהן וופל 'העולם הערב' בבוקר. כמה שנים לא אכלתי וופל 'העולם הערב'. אני אסע בזמן ואפתור חידות ואזכה בארגז של וופל 'העולם הערב' וביומן נוער עם בדיחות קרש בכל עמוד. למה שוקולד מריר? בגלל היחס שנותנים לו במפעל.

חוץ מזה, זה לא נכון שלא קיבלתי כלום, קיבלתי מאבא 500 ש"ח בשטרות של 50 ושלמתי עם זה לפ'. אמת בפרסום.

כתיבה יבשה

מחקתי שני פוסטים כי הם לא היו מספיק טובים. ג' חושב שאני צריכה עוד הפסקה ארוכה. אני חושבת שאם אצמד לכתיבה יבשה ("וילון קטיפה מעלה אבק". נו באמת), יהיה בסדר. יש ערך גם בכתיבה יום יומית. זה שומר על זרימה. זה כמו לבוא לחדר הכושר ולשבת על הספסל. מאמן הכושר היה אומר "תבואי לחדר הכושר, אפילו אם רק תשבי על הספסל" עד שהוא קלט שלא צריך להחדיר בי מוטיבציה. אני מהאנשים שצריך להגיד להם "הקשיבי לגוף" בכדי שלא יכנסו לאימון יתר.

חזרתי זה עתה מחדר הכושר. התאמנתי די קשה וכמעט שמעדתי במדרגות בדרך חזרה. הרגליים שלי כמעט והתקפלו תחת עצמן, כמו בפרסומת הישנה למכונית שקנייתה מקנה לך שנה של דלק חינם והשחקן בפרסומת שוכח איך הולכים. לא שכחתי איך הולכים, אבל ביצעתי את כל תרגילי הרגליים שמאמן הכושר לימד אותי + שני מכשירים, בעד זה שהחזקתי רק 22 דקות על ההליכון, בגלל כאבי גב. ודווקא היה

סרט מעניין על ש"ס מזווית לא שגרתית. לידי התרוצצו שני מדריכים, מהסוג האנטיפטי שכל כך נפוץ במכון הזה, ליד מנהל המכון המטומטם, בלעם והתקינו מכשירים חדשים ביחד עם פועל בעל כיפה שחורה. כלומר, הפועל התקין; המדריכים התרוצצו, ובלעם היקר נבח את פקודותיו העליזות. הייתי אבל, שקועה מדי בעצמי מכדי שזה יפריע לי, רק התצטערתי שהכושר שלי כל כך התדרדר שאני לא יכולה לעשות איזה שעתיים על האלפטיקל כי

בשלוש וחצי מתחילה הסדרה על המכורים ואני מכורה אליה, רק שאני צריכה להזהר שלא להתאמן עד כדי מעידה במדרגות, כי לא קיבלתי דלק חינם ואין לי רישיון אז אני לא אראה היום סטודנטית לרפואה שמכורה להסנפות אקונומיקה, או מדריך כושר שמכור לאוקסיקוטין או אחות בולמית שמכורה להקאות - יש לי התמכרויות נקיות יותר מלאמריקאים הכושלים בתוכנית הזאת ובעד זה יש לי את הזכות לפרטיות ואת הזכות למכור אותה בכתיבה יבשה.

New You Old Me

חזרתי מפ'. הייתי צריכה לדווח על המהלך המפוקפק של השיבה לכתיבה, שהתקבל בספקנות המתבקשת. אין טעם לדבר על זה, אמרתי. ימים יגידו ("אך אבוי, ימים הגידו. ולימדני המכאוב") אם זה הולם את האני החדש, את ה-ניוּ יוּ - זה השם העילג שניתן לציפורניה שפתחו בקצה רחוב בזל - את הניוּ ספיק, את גבולות האני שמישהו שרטט סביבי בקריאון אדום ואמר, עד כאן.

"קרב הנה. חשבונך ערוך וגם חתום, למלך תשלמהו"
"למלך?"
"לפניו תובא בבת עיני"
"אהא! ואי! כי זאת הפעם כסיל נפל בידי חכם"

אלא שאני גם הכסיל וגם החכם, אבל יותר כסיל. כסיל בעל גבולות אני חדשים והוא נותן ביד רעהו מספריים לגזוז בהם.

פ' אמר שהלייט מוטיב של השבוע הוא קירבה גיאוגרפית. כולם עוברים לגור קרוב יותר לאַלי, זהו צו האופנה המתבקש: אחותי עברה לבוגרשוב; ש' הופכת להיות שכנה קרובה מאוד ומאמן הכושר יקבל חדר בדירתה, בתור הדמות הגברית בחיי ביתה. זה ממש ההיפך מן היללה הקבועה: "כולם נשא הרוח. כולם סחף האור. שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה". ש' וי"ל קיבלו שכנה שמאזינה כל הזמן לשמונים ושמונה אפ אם והיא צריכה הרבה שקט בבוקר. מאוד נחמדה. עם גבולות. שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן. אני יודע ואת יודעת, בחפץ חשוד אסור לגעת. וגם לא להתקרב.

* ציטוט ראשון מתוך השיר 'תני לו פרח' שכתבה לאה נאור. ציטוט שני מתוך המחזה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' בתרגומו של נתן אלתרמן. ציטוט שני מתוך השיר 'לבדי' של חיים נחמן ביאליק.

אגנוסטיקה

היחסים שלי עם אחותי מורכבים. ההורים שלי ראו בה את הילדה הלא פגומה שלהם והם כל הזמן "השגיחו" שאני לא מקלקלת אותה, שאני לא מוהלת בה פגימות באינטראקציה ביננו. תחושת ניכור כבדה כמו וילון של קטיפה מצחין מאבק רב שנים ביננו. נהר זורם ביננו.

לי מסבירים שהרצון שלה בא לפני הרצון שלי והיא מסתגרת בפני הפולשנות שלהם. לא מספרת לאף אחד שום דבר. שרועה בחדר שלה על הספה ורואה שעות על גבי שעות של טלוויזיה. אחר כך, היא סיפרה לי על הדיכאון ועל כל הדברים שהיא שמרה בסוד. "בין סורגים יושבת ומחכה. כמו נסיכה שרויה במגדלים" ואני הפרולטר שמחטטים בחייו במחתה מלובן, שמספר כל דבר. אין מדור פרטי. אין עור. אין זכות לעור.

אחותי הייתה מנהלת את הממלכה הקטנה שלה כמשק אוטרקי מנותק, אי של דממה וקהיון חושים ומסך כחול ומרצד כאש תמיד, מאחורי דלת סגורה, בזמן שההורים שלי פוסעים על קצות האצבעות מסביבה ומנהלים את החיים שלי כרודנים נאורים אך לא מאוד אינטלגנטים.

לפני עשר שנים התחלנו לדבר. כמו גרמני מן הצד המזרחי וגרמני מן הצד המערבי, לאחר נפילת החומה, מחליפים חוויות על השנים ההם. היא סיפרה לי שכשהיו צועקים עלי היא הייתה בוכה ומתפללת לאלוהים מאחורי הדלת הסגורה. אני לא מאמינה באלוהים. אין לי אב ואין לי אם. אני רק משחקת את תפקיד הבת ואת תפקיד הנכדה ובאשר לתפקיד האחות אני אמביוולנטית. אחותי קרובה ורחוקה בו זמנית:

פעמים אני רואה בה דמות אהובה. אין לי אינטימיות כמו האינטימיות איתה. פעמים היא נסיכה של קרח מאחורי דלת זכוכית סגורה שבעדה הפרולטר יכול לראות מסך כחול של אטימות מרצד. מרצד. אש וקרח. כחול ואדום. קול של אלוהים אחר. בעיקר אחר.

בנוגע להורי אני אתאיסט. לגבי אחותי אני אגנוסטי.

עכשיו ובימים האחרים

עזבתי את מאמן הכושר שלי. יש לי כישרון לעזיבה. בגלל זה אני לא מצליחה להשתחרר מהבלוג הזה ומן הכתיבה, שחונקת אותי כמו

העזיבה בוצעה בשני שלבים. קודם, הודעתי לחברתו ש' שהוא בלתי נסבל. היא אמרה לי: הוא התחיל לקחת כדורים לזה. אולי תחכי? ואני עניתי שאני לא צריכה מאמן כושר. לא צריכה מאמן כושר בכלל. בשלב השני, הגעתי לשיעור באיחור נאה של עשרים דקות ושאלתי אותו, באיזה מספר שיעור אנחנו, כי השיעורים נרכשים בחבילות של עשרה והוא השיב, "העשירי" ולא נדע לעולם אם הוא שיקר. השיעור העשירי הוא "חינם".

אמרתי לו שלא אקח עוד שיעורים, אם זה בסדר מצידו והוא הנהן. ניגשתי לסולם לבצע את תרגילי הבטן ובערוץ השמע של הוט היו שירים עצובים ונזכרתי שג' אומר שרק אנשים מטומטמים חושבים ששירים ברדיו מדברים אליהם וחייכתי קצת ואמרתי למאמן שהשירים ברקע מעודדים התאבדות והוא הביט במסך ואמר ששם האלבום הוא שכול וכישלון. שם נאה, שכול וכישלון. אחר כך - דיברנו על דברים אחרים, בעדינות של מישהו שמנקה פצע לפי שהוא נסגר וקצת נשבר לי הלב מההתנהגות האצילה שלו. דיברנו על כלום ושתקנו על הכל וכלום ביחד.

בסוף אמרתי לו להתראות והוא חייך חיוך עצוב וכמובן, שחזרתי אחרי שהלכתי, כמו בסרטים וכמו שג' עושה כל בוקר כשהוא שוכח את חפיסת המסטיק שלו, או את מפתח הברגים או את מפתח הלב. אני שכחתי את המטריה ואת עצמי ליד עץ. פטל שמלתי וכו', אם אפשר לקרוא שמלה לבגדי התעמלות ומגפי עור גבוהים שאינם הולמים את הסיטואציה, רק את הנוף הנפשי. תמיד את הנוף הנפשי.

ארץ המראה

אני מציפה את רוחות הרפאים שלי בחרא. מוהלת את האקזופלסמה שלהם בקקי ריחני וטוב. יש לי שתי גישות לכתיבה: אחת, אף אחד לא יגיד לי מתי וכמה לכתוב והקהל לא קובע פה שום דבר והבלוג שלי הוא ברשותי וכיוצא באלה פרפראות והשניה, שכתיבה בלוגרית היא אוננות, ושאם כבר, עדיף הדבר האמיתי. גם לאוננות יש לי שתי גישות: האחת, שקיעה באתרים של סיפורים אירוטיים במשך שעות והאחרת, עצובה יותר, לאנשים עסוקים ומכובי ליבידו, שתי דקות מתחת לפוך לפני המקלחת. אלה היו 60 שניות על אוננות וכתיבה יוצרת.

אני שונאת את אחת מבנות הדוד שלי. החיים שלנו נשברו באותו האופן, לפני כעשור, אבל היא לא השתחררה מההורים שלה ולא מתקופת התפיחה שלה והיא אוחזת כיום באיזה שלושה סנטרי מחמד. אמא שלה נראית טוב יותר ממנה. פעם גם אמא שלי נראתה טוב יותר ממני והתחיל איתה איזה צעיר צ'כי באיזו כנסיה בפראג כשאני יושבת לצידה, מקשיבה לא מקשיבה למקהלת הילדים. נ' חברה שלי בפייסבוק. לי יש שישה חברים בפייסבוק. לה יש איזה 700. היא מעדכנת אותם פעמיים ביום. אני מעדכנת את רוחות הרפאים שלי (יותר מ) פעמיים ביום. ככה זה הצפת חרא ואין פומפה שתעזור.

אבל לי אין שלושה סנטרים ולא הייתי צריכה לשים בפייסבוק תמונה דרך מראה בעלת מסגרת מוזהבת ולחתוך שני סנטרים בפוטו-שופ ובן הזוג שלי לא נראה כמו הצרות שלי ולא הייתי צריכה לסגור את העסק שלי ולעבור לעבוד בשני חלקיקי משרה, כשהמשרה המלאה שלי היא בעצם להיות הבת של ההורים שלי ולקבל מהם מימון. ברור שהיא מרגיזה אותי כי היא אני, בעולם אכזר יותר. היא ההשתקפות שלי, במראה בעלת המסגרת המוזהבת. אני סנטר אחד שלה. סנטר שמתעמל בחדר כושר ומסדר ציפורניים וקונה ז'קטים ומגפיים ומתעלם ממבטים ברחוב, כמו מההשתקפות בתוך המראה המוזהבת. ארץ המראה לאנשים כמוני, בפייסבוק דוט קום.

ויהי ערב ויהיה בוקר

עיר קטנה ואנשים בה מעט, סביבת המגורים שלי בבוקר. בוקר בהיר וקר ושקוף. קפה נלגם עד תום. ג' כבר התניע את האוטו ונסע, לא לפני שהוא יצא וחזר ויצא וחזר, גורם לי לשאול את עצמי למה זה מעצבן אותי כל כך. אולי זו תנועת הדלת הנפתחת ונסגרת חליפות בתחום הראיה הימני שלי, המוזנח נוירולוגית בידי המוח הפגום שלי, שלא קיבל מספיק חמצן, בלידתי ובימים האחרים. סתם, אין ימים אחרים, היה

שפע של חמצן בחולון בשנות השמונים והיה אפשר לקבל מכות מערסים וללמוד עם זמרים מזרחיים מצליחים בכיתה. הבדיחה, חבר שלך בטלוויזיה, אף פעם לא הפסיקה להצחיק בסלון שלנו. נו, אז הייתי חברה שלו לחמש דקות, בכיתה ג'. ביקרתי בפנטאוז של ההורים שלו ואמא שלו נתנה לנו כסף לקיוסק ואמרה "תקנו לכם משהו טוב" וקנינו וופל שקראו לו 'משהו טוב' וזה מאוד הצחיק אותנו בתור ילדים בכיתה ג', סגן מלך הכיתה והילדה החדשה שהציעה חברות לסגן מלך הכיתה. ערב טוב לי.

מה עושים ההרים? מאומה.

אני רוצה לכתוב בלי להרגיש שהכתיבה היא מתן במשא ומתן של יחסי כוחות. נגמרה מערכת היחסים. נותרה הכוחניות כמו שובל דביק של אקסופלסמה שמותירה אחריה רוח רפאים תיאורטית בערוץ ההיסטוריה שצריך היה להקרא באמת ערוץ החייזרים ורוחות הרפאים. גם הבלוג הזה הוא ערוץ לרוחות רפאים ו(חי)זרים מן העבר.

אני חווה את המבט של מי ש(לא) קורא פה, בתור מבט דכאני וציני ומניפולטיבי, כמו הייתי משקיפה מתוך גלאי חום שרואה אנשים בתור נקודות כתומות וצהובות ואדומות, רק להיפך: גלאי קור שרואה גלידים של קרח בתוך המערכת המורכבת של הסתעפויות סינפטיות שתוצר הלוואי שלה נקרא נשמה בפי אלוהים וחיות אחרות.

כמו שאלתרמן כתב בפגישה ללא קץ: "תפילתי דבר איננה מבקשת. תפילתי אחת והיא אומרת:". אילו ידענו מה היא אומרת היינו יודעים מה עושים העצים ומה אומרות האיילות ולמה אנשים מחייכים. זה חשוב לדעת למה אנשים מחייכים.