You don't feel you could love me. But I feel you could

נוסעים להופעה של פול סיימון. גורי מתחיל בשאפתנות: הוא יצא מהעבודה בארבע ונהיה שם איזה שעה לפני ההופעה, אבל בסוף אנחנו מגיעים ברגע האחרון, כמו גדולים וכמו תמיד. גורי הגיע הביתה בשבע ורבע ואני כרגיל, נדבקת בחוסר האחריות שלו, עוד רציתי ללכת לסידורים אחרונים ברגע האחרון.

אנחנו רגילים להופעות קטנות יותר בקיסריה ובאמפי-פארק רעננה, כי כל שנה אנחנו נוסעים לראות את ג'טרו-טול. האיצטדיון ענק וחם נורא, והפרוז'קטורים לא עוזרים, אבל שהאיש הזקן עולה לבמה והתזמורת מתחילה לנגן את חמישים הדרכים לעזוב את אהובך, נחמד לי שם, אפילו שאני יושבת על כיסא כתר פלסטיק שניצב על יריעת לינוליאום שמכסה את הדשא. קניתי שוקולד להופעה בקיוסק בבורסה. איזה ארבעה חודשים לא אכלתי שוקולד. "אני לא רוצה שום חלק באהבה המשוגעת שלך". קובית שוקולד בפה. "את לא מרגישה שאת יכולה לאהוב אותי, אבל אני מרגיש שאת כן יכולה". עוד קוביה.

אחר כך נוסעים ומחפשים איפה לאכול. גורי אומר שניסע הביתה ונלך ברגל לאגאדיר, אבל לי יש רעיון טוב יותר ואנחנו חונים בכיכר מסריק ואוכלים על הבר בוולפנייטס. יש לי לאק כחול על הציפורניים ואני חושבת שזה נראה מתוחכם. בא לי להיות בן אדם ששותה בירה לצד ההמבורגר שלו. ההמבורגר הזה כל כך טעים והערב, חם אבל מגניב. הולכים לישון באיזה שתיים. עייפים, מרוצים, עם אוזניים מצלצלות מתאי שמע מתים.