בשעה הזאת, בימים האלו, בשבוע הזה, אני מרגישה כאילו הינומה ורודה הוסרה מן העולם והוא פתאום נגלה כפי שהוא, אפור משהו. לא "בך פסעו בצעדים זהירים, חלומות הרקומים חוט זהב" אלא יותר כמו התוכנית 'נותן ברוק' עם איזה דיפ פרפל או דרים תיאטר שמנסרים את האוויר. השקפת עולם יותר גברית, שלא מחפשת הסברים מיסטיים-רומנטיים לכל התרחשות. הכל כהוויתו, זוחל אליך כמו איזה חתול אשפתות מרוט, שאפילו לא מבקש אוכל או ליטוף, כי הוא יודע שמקומו בפח ומקומך במישור נפרד של העולם, בקווים מקבילים שאף פעם לא ייפגשו במימד הזה.
"לדור הזה הבכי הוא כלימה/ הוא לא יבכה על אהבה גוססת" כתבה לאה גולדברג ובהמשך השיר "הערפל" היה "תלוי כהינומה". זהו אז שאין ערפל ואין הינומה ואין שום טיפת סגריר כדמעה, רק רחוב קייצי הומה אדם, אוחז בשקיות בהן מציאות זולות. בסופר-פארם הממוזג, קונה את הבושם וקרם הגוף 'נגיעה של ורוד', כי שם נותר הוורוד בתוך קופסאות, בתוך חנויות, בתוך הקניון.
"לדור הזה הבכי הוא כלימה/ הוא לא יבכה על אהבה גוססת" כתבה לאה גולדברג ובהמשך השיר "הערפל" היה "תלוי כהינומה". זהו אז שאין ערפל ואין הינומה ואין שום טיפת סגריר כדמעה, רק רחוב קייצי הומה אדם, אוחז בשקיות בהן מציאות זולות. בסופר-פארם הממוזג, קונה את הבושם וקרם הגוף 'נגיעה של ורוד', כי שם נותר הוורוד בתוך קופסאות, בתוך חנויות, בתוך הקניון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה