סיפרתי לפ' את מה שקרה אתמול. תיארתי את זה בתור רצף של הצלחה-כישלון-כישלון והוא זרם איתי עד שהוא ביקש ממני לתאר את "הכישלונות" וקבע שהם בכלל לא היו כישלונות, אלא החלטות מתוך ביטחון עצמי - נניח, לא להשתמש במנגנון ההגנה האוטומטי שאומר לא להצטרף למועדוני לקוחות, אלא לשקול את המבצע הספציפי לגופו (באמת רציתי את הספר של גנסין) וזה שבסוף ביטלתי את הכל בגלל שזה לא תקף לתווי שי, זה בכלל מאוד אסרטיבי. כי כמעט להצטרף למועדון לקוחות ולענות על סקר שביעות רצון זה להשתייך לרגע לחברה האנושית, להיות פחות דיסידנטית, לשניה. לשניה. זה כן "להתאבק באבק הרגליים של ההצלחה" באופן סימבולי מוזר כזה של פסיכולוגים.
הפסקה הזאת היא לא קוהרנטית ולא בהירה ולא כתובה טוב, אבל כך נראה הדיבור הפנימי שלי, אם אני מעמידה פנים שאין לי נמענים. אני שונאת לכתוב עם עט נובע על נייר, או עם עט כדורי על נייר לצורך העניין, כי אני יודעת שאני לא אקרא את הרשומות האלו שוב. פה, זה כמו לדבר לעצמך בקול רם בתוך דגם אולפני של רחוב ריק. כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת שאני בתוכנית בישול כשהייתי מכינה כדורי שוקולד או חביתה. אני יכולה ללמד אותך להכין חביתה.
הפסקה הזאת היא לא קוהרנטית ולא בהירה ולא כתובה טוב, אבל כך נראה הדיבור הפנימי שלי, אם אני מעמידה פנים שאין לי נמענים. אני שונאת לכתוב עם עט נובע על נייר, או עם עט כדורי על נייר לצורך העניין, כי אני יודעת שאני לא אקרא את הרשומות האלו שוב. פה, זה כמו לדבר לעצמך בקול רם בתוך דגם אולפני של רחוב ריק. כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת שאני בתוכנית בישול כשהייתי מכינה כדורי שוקולד או חביתה. אני יכולה ללמד אותך להכין חביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה