אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –/וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי!

ימים עמוסים. שוב לרדות בעצמי ולשתות יותר מדי קפה.

פגשתי את זיו בקפה. המצחיק הוא שבפעם הראשונה שראיתי אותו שמתי אליו לב בגלל שהוא שר את השיר 'לא ביום ולא בלילה' של ביאליק שזו בחירה מעניינת לזמזום לבן אדם שעובד כל היום על מכונת קפה ואני, שהורדתי את הדיסק של שירי ביאליק לנגן לאחרונה מזמזמת כל היום, היום: שֶׁמָּא זָקֵן, שִׁטָּה טוֹבָה/ אָז לֹא אֶשְׁמַע, אָז לֹא אֹבֶה./אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –/וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי!/לרַגְלָיו אֶפֹּל וְאֶשָּׁקֵן:/אַךְ לֹא זָקֵן, אַךְ לֹא זָקֵן." כי זה מצחיק אותי שבגילי, כבר אף גבר לא נחשב יותר זקן עבורי.

אני זוכרת ויכוח מעניין שניהלתי לפני איזה עשר שנים עם אבא שלי שטען שבת הדודה הכי מגניבה שלי תצטרך להתחתן עם אלמן או גרוש בן ארבעים ומעלה, רק כי היא הגיעה לגיל המופלג של שלושים. בסוף היא מצאה עוד קשיש בגילה והתחתנה יופי. ובאנה קארנינה, דולי מתוארת כ-"סחבה בלה" בגיל 34 ובספר 'הפסתרנית' התלמיד קלמר "עושה טובה" ו-"מתאהב" באריקה שהיא ישישה בת 36 - "וּמֵאַיִן יָבֹא, שִׁטָּה –/הֲמִפּוֹלִין אִם מִלִּיטָא?/בְּמֶרְכָּבָה יַעֲבֹר שְׁבִילוֹ,/אִם בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ?/ וּמַה-יָּבִיא לִי שִׁלּוּמִים:/חֲרוּזֵי פְנִינִים אִם אַלְגֻּמִּים?/מַה-תָּאֳרוֹ: צַח אִם-שָׁחֹר?/אַלְמָן הוּא אִם-עוֹדוֹ בָחוּר?

סיימתי לקרוא את 'הכפיל' לדוסטוייבסקי. פיתחתי טעם לספרות עילית מאז אנה, אם כי אני קצת נאבקת עם 'השטן במוסקבה' בזמן האחרון. באחרית הדבר של 'הכפיל', מצויין כי אוטו ראנק כתב ספר שהוא ניתוח פסיכואנליטי של 'הכפיל' כהתפתחות פסיכו-פתולוגית של פארנויה. הצחקתי את עצמי כשהרהרתי לרגע באפשרות להזמין את הספר מאמזון. אבל, עד כאן. יש גבול לכל דבר. חוזרת לזבלון מהוצאת 'חמד' שחמותי השאילה לי. הוא כמו טור אחד ארוך בלמה-נט.