מרגישה שאני בורחת מאיזו ריקנות לא ברורה. שוב השורות של יונה וולך: "מרגיש שעובר איזו דרך ובכלל לא זז, רק נדמה/ הכל אותו מצב בערך, הכל רק מצב מדומה". אתמול נרקבנו מול הסמויה. אחר כך בית קפה. חדוות העיתונים. שנים שלא דפדפתי במוצר פרינט שאיננו ספר. אחר כך סרט. ארוך. על נזירים צרפתיים במנזר באלגי'ר. מעניין כמו שזה נשמע. אחר כך שוב - הסמויה.

אז היום, תכננתי את סדר היום. פורט את השעות ליחידות קטנות: קודם לעבוד; אחר כך לטגן שניצלים עם ג'; לנקות אחרינו; להתרחץ; להתאמן בחדר הכושר. תכננתי לראות תקציר השבוע בהיכל התהילה ובסוף ראיתי 'גלובוס' על מלחמת העולם השניה והקרבות בין הגרמנים לרוסים. נעשיתי אבא שלי או טוני סופרנו. אחר כך, אנחנו הולכים ל-'סרטים באפילה' בהנחיית הד"ר שמתחיל עם בחורות במאפיות ואז נסוג בדרך בלתי חיננית בעליל, שזה כמו הפרק ב-'תרגיע' שלארי דיוויד מתחיל עם בחורה בבית קפה ואז מגלה שהיא בכיסא גלגלים.

אני רוצה לכתוב פה הרבה, אבל בסוף תמיד מוצאת את עצמי מתחרטת על זה.