הלכנו לראות את 'בדרך אל החתולים' בסינמטק. בעיקר כי זה הוצג ללא תשלום למנויים וכי אורכו של הסרט הוא רק שמונים דקות. אני מחבבת סרטים של שמונים דקות. אין לי הרבה סבלנות לקולנוע. אין לי הרבה סבלנות לשום דבר, כמו אבא שלי שמסוגל רק לקרוא ולראות חדשות ולהתאמן התעמלות אירובית כי "ספורט אירובי מייצר שקט". אני לא אדם מיוסר כמוהו, אבל. זה יותר קוצים בישבן, לא בריחה מנפש כואבת. לא בריחה בכלל בעצם. עצבנות קלה. חוסר שקט תת קליני. לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל כן משהו לכתוב עליו בבלוג שאיש אינו קורא בו. זה משפט יפה, אני חושבת להשתמש בו עוד פעם. להדפיס אותו על סטיקר ולהדביק אותו על הצד האחורי של הדלת של האוזן ליד "כל החתיכים אצלי" ו-"בואו לקרוא בבלוג המוזיקה של יהונתן".
בסרט יש שני זקנים שמתאהבים. מוזר, קראתי את הספר לפני כמה שנים ולא זכרתי שהוא על אהבה. זה מטריד שאפשר להתאהב גם בגיל שבעים. אני חושבת שאחרי שמתחתנים, כבר לא קוראים לזה להתאהב יותר. מבחינתי, הפעם האחרונה שהתאהבתי הייתה בגיל 17 כשפגשתי את גורי. השאר זה השאר. לא חושבים על זה יותר מדי.
בוא נראה כמה זמן אני אצליח לא להתבאס מלכתוב פה.
בסרט יש שני זקנים שמתאהבים. מוזר, קראתי את הספר לפני כמה שנים ולא זכרתי שהוא על אהבה. זה מטריד שאפשר להתאהב גם בגיל שבעים. אני חושבת שאחרי שמתחתנים, כבר לא קוראים לזה להתאהב יותר. מבחינתי, הפעם האחרונה שהתאהבתי הייתה בגיל 17 כשפגשתי את גורי. השאר זה השאר. לא חושבים על זה יותר מדי.
בוא נראה כמה זמן אני אצליח לא להתבאס מלכתוב פה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה