תנינה מציצה בצלחות של אחרים

עניינים שהולכים בסדר. אם הייתי צריכה למלא שאלון שהייתה בו שאלה פתוחה על ביטחון עצמי, הייתי עונה: "איך, לפעמים" וזה אומר, שאני יכולה לרתום לרשותי כמות מסויימת של ביטחון עצמי ואז לשלם עליה בכמה שעות לא נעימות, בהן ניתן להדליק את רגשות האשם שלי כמו שמדליקים להבת גז כשמטגנים חביתה עם פטריות.

יושבת עם י' בבית קפה, אוכלת עוגת גבינה דחוסה מאוד. פתאום טריגר. לאן נפנה את החרדה? לחוסר הקשב שלי ל-י' באותו רגע. רצה למלצרית ומביאה לה מזלג לגמור את העוגה שלי. י' אומרת שהיא אף פעם לא אוכלת מצלחות של אחרים וזה מזכיר לי את הספר 'תנינה מציצה בצלחות של אחרים' והכל שב על תיקונו. אנחנו מדברות על מה היה קורה אילו בצבע טמבור בגוון ירוק רעל, היה באמת רעל. את הולכת לטמבוריה ומתלוננת שאורחיך נהרגו והמוכר אומר "אבל גברת, את קנית ירוק רעל, מה את רוצה?" וחוץ מזה גם לא צריך ללקק את הקיר.

החיים - הוראות שימושיות

הָרְחוֹב הַיָּפֶה־הַיָּפֶה יֵעָצֵר לְבַסּוֹף בְּדַרְכּוֹ./ הַשַּׁלְוָה אֲטוּמָה וְקָשָׁה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָּה לְאָרְכּוֹ. כך אבידן. השלווה היא תמיד אֲטוּמָה וְקָשָׁה, כשהחרדה מתדפקת על דלתך ואתה לא בבית. כל החלונות סגורים. כָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים והמזגן פועל במלוא העוצמה. הגיהנום נשאר בחוץ. דלת המקרר נשארה פתוחה כל הלילה. נכנס החושך החם אל תוך המקרר וקלקל את הבשר. ככה זה כשלא שומרים את הגבולות. במקרר יש יוגורט במכסה מתכת שמגיע עם ממתקים ארוזים בנפרד. מסירים את מכסה האלומיניום. פותחים את האריזה בזהירות ומפזרים את הממתקים בתוך היוגורט והם משכנעים אותך לאכול, כי זה בריא.

* ציטוטים מתוך שירו של דוד אבידן 'הרחובות ממריאים לאט'. פעם ראיתי גרפיטי של בית מתוך השיר הזה על דלת ברזל של חנות בשוק.

תֵּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין,/ אֶרֶץ הַנִּדַּחַת;/ וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין/ כָּל מִינֵי קַדַּחַת.

We are ebay seller from china, it is our pleasure to make service for you!
Congratulations to you and thanks for your purchasing from us!
....
shipping time: Because it is from other side of the earth, so, it would need time, and the shipping time is not we can control, we choose the resonable shipping cost stand shipping, it takes 2 weeks usually, but sometimes meet the holiday or other unpredicatble problems we cannot control, then will cost longer time. So please understand it. We try our best to ship the item out as soon as possible, but after we ship it to the shipping company, then it would be out of our control.

Therefore, please do not give us 1,2,3 or 4 detailed seller ratings on shipping time and shiping charge, they mean: you are not satisfied, only 5-datailed seller ratings are positive.

Thank you again for your kindly supporting!

מחר אני מחר

אתמול היה לי פנאי. השתקתי את הסלולארי כחצי שעה לפני הביקור אצל פ' וממנו הלכתי לשבת בבית קפה, בחברת הספר 'אישה שבורה' של סימון דה בובואר. אני צריכה קצת אנטידוט לשנאת הנשים הנודפת מ-'סונטת קרויצר'. אחר כך הלכתי לסדר את הציפורניים ושכחתי מהטלפון. כשנזכרתי בטלפון, גיליתי שחיפשו אותי תועפות של אנשים ושסבתא שוב מאושפזת בבית חולים.

היה פה בהחלט מקום להתפלשות ברגשות אשם, אבל אני גמרתי עם רגשות האשם. אני מקבלת באופן מוחלט את התיאוריה שרגשות אשם הם הדרך שלנו להעניש את עצמנו, בתקווה שאחרים לא יענישו אותנו והרי, אחרים יענישו אותנו בכל מקרה, אז אפשר באותו מחיר לזרוק את החרדה לפח. זה כמו המשפט שירון שמיר ציטט ממובי דיק: השקט שלפני הסערה גרוע מהסערה עצמה ורק כשאנחנו עומדים באופן מוחלט מול המוות, אנחנו מבינים את מלוא אימתם של החיים.

איזה שבוע היה לאבא. ביום ראשון פרצו לו לבית וביום שני שוב אישפזו את סבתא בטיפול נמרץ. ביום ראשון נסענו לעזור לו לסדר את המהפכה. מחר אולי ניסע לסבתא. סבתא משגעת את כולם בבית החולים. אבא מותש. לי קל לשמור על אמפתיה כי אני לא באמת מחוברת רגשית לאף אחת מהדמויות הפועלות. כשאני משתקת את החרדה לגמרי, אני דגם מושלם של אדם רציונאלי. לא איכפת לי באיזה מחיר.

Please don't let on that you knew me when

סיפרתי לפ' את מה שקרה אתמול. תיארתי את זה בתור רצף של הצלחה-כישלון-כישלון והוא זרם איתי עד שהוא ביקש ממני לתאר את "הכישלונות" וקבע שהם בכלל לא היו כישלונות, אלא החלטות מתוך ביטחון עצמי - נניח, לא להשתמש במנגנון ההגנה האוטומטי שאומר לא להצטרף למועדוני לקוחות, אלא לשקול את המבצע הספציפי לגופו (באמת רציתי את הספר של גנסין) וזה שבסוף ביטלתי את הכל בגלל שזה לא תקף לתווי שי, זה בכלל מאוד אסרטיבי. כי כמעט להצטרף למועדון לקוחות ולענות על סקר שביעות רצון זה להשתייך לרגע לחברה האנושית, להיות פחות דיסידנטית, לשניה. לשניה. זה כן "להתאבק באבק הרגליים של ההצלחה" באופן סימבולי מוזר כזה של פסיכולוגים.

הפסקה הזאת היא לא קוהרנטית ולא בהירה ולא כתובה טוב, אבל כך נראה הדיבור הפנימי שלי, אם אני מעמידה פנים שאין לי נמענים. אני שונאת לכתוב עם עט נובע על נייר, או עם עט כדורי על נייר לצורך העניין, כי אני יודעת שאני לא אקרא את הרשומות האלו שוב. פה, זה כמו לדבר לעצמך בקול רם בתוך דגם אולפני של רחוב ריק. כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת שאני בתוכנית בישול כשהייתי מכינה כדורי שוקולד או חביתה. אני יכולה ללמד אותך להכין חביתה.

הנה עוד ערב אבוד

אני מבצעת משא ומתן, לא כמו הטיפשונת שהינני, בכלל לא. בכל זאת יש דם חנווני שזורם בעורקי. לאבא של סבתא, סבא פיליפ, הייתה מכולת וגם לאביה של אימי, סבא ליאופולד, הייתה. מכולת זה עיסוק של מהגרים. אנשים תמיד צריכים לחם וחלב וחלווה. טוב, חלווה אולי לא. אני מדמיינת דלפק ארוך ומאחוריו שורות של מוצרים, אולי גם היה לו בדל של עיפרון מאחורי האוזן כמו לדודלי הדוד הטוב שהיה מחנך אותנו בשחור ולבן. כשהייתי שואלת את סבתא, מנין את יודעת עברית? (לא שהיא ידעה הרבה עברית), היא הייתה עונה "מהמכולת" ומה היה קורה אם היא הייתה נולדת שנה, לפני שהמציאו את המכולת? בעיה.

אחר כך, הייתי מחוייבת להיות טיפשונת ולהשלים את כל הזמן שהפסדתי. אז דילגתי כל הדרך הביתה וקניתי לי ספר חדש וכמעט והצטרפתי למועדון הלקוחות של סטימצקי ועניתי לסקר שביעות רצון של הכללית, שמי יודע לאיזה גורמים הוא חשוף ובאופן כללי העברתי את כל אחר הצהרים בבטלה מתוקה, בתור פרס על התנהגות טובה. יש לי ערב שלם ופנוי לפני, נראה מה אעשה בו.

מייצרים שקט

הלכנו לראות את 'בדרך אל החתולים' בסינמטק. בעיקר כי זה הוצג ללא תשלום למנויים וכי אורכו של הסרט הוא רק שמונים דקות. אני מחבבת סרטים של שמונים דקות. אין לי הרבה סבלנות לקולנוע. אין לי הרבה סבלנות לשום דבר, כמו אבא שלי שמסוגל רק לקרוא ולראות חדשות ולהתאמן התעמלות אירובית כי "ספורט אירובי מייצר שקט". אני לא אדם מיוסר כמוהו, אבל. זה יותר קוצים בישבן, לא בריחה מנפש כואבת. לא בריחה בכלל בעצם. עצבנות קלה. חוסר שקט תת קליני. לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל כן משהו לכתוב עליו בבלוג שאיש אינו קורא בו. זה משפט יפה, אני חושבת להשתמש בו עוד פעם. להדפיס אותו על סטיקר ולהדביק אותו על הצד האחורי של הדלת של האוזן ליד "כל החתיכים אצלי" ו-"בואו לקרוא בבלוג המוזיקה של יהונתן".

בסרט יש שני זקנים שמתאהבים. מוזר, קראתי את הספר לפני כמה שנים ולא זכרתי שהוא על אהבה. זה מטריד שאפשר להתאהב גם בגיל שבעים. אני חושבת שאחרי שמתחתנים, כבר לא קוראים לזה להתאהב יותר. מבחינתי, הפעם האחרונה שהתאהבתי הייתה בגיל 17 כשפגשתי את גורי. השאר זה השאר. לא חושבים על זה יותר מדי.

בוא נראה כמה זמן אני אצליח לא להתבאס מלכתוב פה.

You don't feel you could love me. But I feel you could

נוסעים להופעה של פול סיימון. גורי מתחיל בשאפתנות: הוא יצא מהעבודה בארבע ונהיה שם איזה שעה לפני ההופעה, אבל בסוף אנחנו מגיעים ברגע האחרון, כמו גדולים וכמו תמיד. גורי הגיע הביתה בשבע ורבע ואני כרגיל, נדבקת בחוסר האחריות שלו, עוד רציתי ללכת לסידורים אחרונים ברגע האחרון.

אנחנו רגילים להופעות קטנות יותר בקיסריה ובאמפי-פארק רעננה, כי כל שנה אנחנו נוסעים לראות את ג'טרו-טול. האיצטדיון ענק וחם נורא, והפרוז'קטורים לא עוזרים, אבל שהאיש הזקן עולה לבמה והתזמורת מתחילה לנגן את חמישים הדרכים לעזוב את אהובך, נחמד לי שם, אפילו שאני יושבת על כיסא כתר פלסטיק שניצב על יריעת לינוליאום שמכסה את הדשא. קניתי שוקולד להופעה בקיוסק בבורסה. איזה ארבעה חודשים לא אכלתי שוקולד. "אני לא רוצה שום חלק באהבה המשוגעת שלך". קובית שוקולד בפה. "את לא מרגישה שאת יכולה לאהוב אותי, אבל אני מרגיש שאת כן יכולה". עוד קוביה.

אחר כך נוסעים ומחפשים איפה לאכול. גורי אומר שניסע הביתה ונלך ברגל לאגאדיר, אבל לי יש רעיון טוב יותר ואנחנו חונים בכיכר מסריק ואוכלים על הבר בוולפנייטס. יש לי לאק כחול על הציפורניים ואני חושבת שזה נראה מתוחכם. בא לי להיות בן אדם ששותה בירה לצד ההמבורגר שלו. ההמבורגר הזה כל כך טעים והערב, חם אבל מגניב. הולכים לישון באיזה שתיים. עייפים, מרוצים, עם אוזניים מצלצלות מתאי שמע מתים.

סונטת קרויצר

ג' ביום חופש. עובדת קצת. מתאמנת קצת. גוררת אותו בשעה שש לקפה האורגני. יום חופש, בכל זאת. רואים את מחנה האוהלים מחלון האוטובוס: פרולטרים מביטים בפרולטרים, למרות שפועלי הידע הספציפיים האלו, נמצאים ביום מנוחה והם נוסעים בטראם (למה אין פה טראם?) לבית הקפה, לאכול עוגה ולשתות קפוצ'ינו בכוס זכוכית ולקרוא את 'סונטת קרויצר'. עוד טולסטוי אחד, ששוב כותב על חיי נישואין אומללים והיחסים בין גברים לנשים שאף פעם לא משתנים. גבר, כך טולסטוי, יסלח לאישה על טיפשות או רוע, אך לעולם לא על לבישת בגד שאינו מחמיא לה. אני כבר לא מרגישה בנוח לצאת החוצה, בבגדים שאינם הולמים אותי. זה מעייף ומרנין כאחד.

מרגישה שאני בורחת מאיזו ריקנות לא ברורה. שוב השורות של יונה וולך: "מרגיש שעובר איזו דרך ובכלל לא זז, רק נדמה/ הכל אותו מצב בערך, הכל רק מצב מדומה". אתמול נרקבנו מול הסמויה. אחר כך בית קפה. חדוות העיתונים. שנים שלא דפדפתי במוצר פרינט שאיננו ספר. אחר כך סרט. ארוך. על נזירים צרפתיים במנזר באלגי'ר. מעניין כמו שזה נשמע. אחר כך שוב - הסמויה.

אז היום, תכננתי את סדר היום. פורט את השעות ליחידות קטנות: קודם לעבוד; אחר כך לטגן שניצלים עם ג'; לנקות אחרינו; להתרחץ; להתאמן בחדר הכושר. תכננתי לראות תקציר השבוע בהיכל התהילה ובסוף ראיתי 'גלובוס' על מלחמת העולם השניה והקרבות בין הגרמנים לרוסים. נעשיתי אבא שלי או טוני סופרנו. אחר כך, אנחנו הולכים ל-'סרטים באפילה' בהנחיית הד"ר שמתחיל עם בחורות במאפיות ואז נסוג בדרך בלתי חיננית בעליל, שזה כמו הפרק ב-'תרגיע' שלארי דיוויד מתחיל עם בחורה בבית קפה ואז מגלה שהיא בכיסא גלגלים.

אני רוצה לכתוב פה הרבה, אבל בסוף תמיד מוצאת את עצמי מתחרטת על זה.

אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –/וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי!

ימים עמוסים. שוב לרדות בעצמי ולשתות יותר מדי קפה.

פגשתי את זיו בקפה. המצחיק הוא שבפעם הראשונה שראיתי אותו שמתי אליו לב בגלל שהוא שר את השיר 'לא ביום ולא בלילה' של ביאליק שזו בחירה מעניינת לזמזום לבן אדם שעובד כל היום על מכונת קפה ואני, שהורדתי את הדיסק של שירי ביאליק לנגן לאחרונה מזמזמת כל היום, היום: שֶׁמָּא זָקֵן, שִׁטָּה טוֹבָה/ אָז לֹא אֶשְׁמַע, אָז לֹא אֹבֶה./אֹמַר לְאָבִי: הֲמִיתֵנִי –/וּבְיַד זָקֵן אַל תִּתְּנֵנִי!/לרַגְלָיו אֶפֹּל וְאֶשָּׁקֵן:/אַךְ לֹא זָקֵן, אַךְ לֹא זָקֵן." כי זה מצחיק אותי שבגילי, כבר אף גבר לא נחשב יותר זקן עבורי.

אני זוכרת ויכוח מעניין שניהלתי לפני איזה עשר שנים עם אבא שלי שטען שבת הדודה הכי מגניבה שלי תצטרך להתחתן עם אלמן או גרוש בן ארבעים ומעלה, רק כי היא הגיעה לגיל המופלג של שלושים. בסוף היא מצאה עוד קשיש בגילה והתחתנה יופי. ובאנה קארנינה, דולי מתוארת כ-"סחבה בלה" בגיל 34 ובספר 'הפסתרנית' התלמיד קלמר "עושה טובה" ו-"מתאהב" באריקה שהיא ישישה בת 36 - "וּמֵאַיִן יָבֹא, שִׁטָּה –/הֲמִפּוֹלִין אִם מִלִּיטָא?/בְּמֶרְכָּבָה יַעֲבֹר שְׁבִילוֹ,/אִם בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ?/ וּמַה-יָּבִיא לִי שִׁלּוּמִים:/חֲרוּזֵי פְנִינִים אִם אַלְגֻּמִּים?/מַה-תָּאֳרוֹ: צַח אִם-שָׁחֹר?/אַלְמָן הוּא אִם-עוֹדוֹ בָחוּר?

סיימתי לקרוא את 'הכפיל' לדוסטוייבסקי. פיתחתי טעם לספרות עילית מאז אנה, אם כי אני קצת נאבקת עם 'השטן במוסקבה' בזמן האחרון. באחרית הדבר של 'הכפיל', מצויין כי אוטו ראנק כתב ספר שהוא ניתוח פסיכואנליטי של 'הכפיל' כהתפתחות פסיכו-פתולוגית של פארנויה. הצחקתי את עצמי כשהרהרתי לרגע באפשרות להזמין את הספר מאמזון. אבל, עד כאן. יש גבול לכל דבר. חוזרת לזבלון מהוצאת 'חמד' שחמותי השאילה לי. הוא כמו טור אחד ארוך בלמה-נט.

התבהרות חלקית

בשעה הזאת, בימים האלו, בשבוע הזה, אני מרגישה כאילו הינומה ורודה הוסרה מן העולם והוא פתאום נגלה כפי שהוא, אפור משהו. לא "בך פסעו בצעדים זהירים, חלומות הרקומים חוט זהב" אלא יותר כמו התוכנית 'נותן ברוק' עם איזה דיפ פרפל או דרים תיאטר שמנסרים את האוויר. השקפת עולם יותר גברית, שלא מחפשת הסברים מיסטיים-רומנטיים לכל התרחשות. הכל כהוויתו, זוחל אליך כמו איזה חתול אשפתות מרוט, שאפילו לא מבקש אוכל או ליטוף, כי הוא יודע שמקומו בפח ומקומך במישור נפרד של העולם, בקווים מקבילים שאף פעם לא ייפגשו במימד הזה.

"לדור הזה הבכי הוא כלימה/ הוא לא יבכה על אהבה גוססת" כתבה לאה גולדברג ובהמשך השיר "הערפל" היה "תלוי כהינומה". זהו אז שאין ערפל ואין הינומה ואין שום טיפת סגריר כדמעה, רק רחוב קייצי הומה אדם, אוחז בשקיות בהן מציאות זולות. בסופר-פארם הממוזג, קונה את הבושם וקרם הגוף 'נגיעה של ורוד', כי שם נותר הוורוד בתוך קופסאות, בתוך חנויות, בתוך הקניון.

עוד פרטים יש, אך זהו, בערך

העניין הזה עם "האספרסו וסודה" מצליח מעבר למשוער. אתה מתקשר עם כל אחד לא פחות, אבל גם לא יותר ממה שצריך. לכל אחד יש מדור במיינד והדברים אינם מתערבבים עוד, מותירים לך הרבה זמן לשלוות נפש.

אני קוראת עכשיו את 'הכפיל' לדוסטוייבסקי. הגיבור שם משפיל את עצמו עד עפר בחברה, מותיר את כל המעשים הלא ראויים בתוך דפי הספר: כי מה שעושה מר גוליאדקין, את כבר לא עושה ולא אותך זרקו מנשף פקידים מפואר במבואות סנט פטרבורג. מה שלספרית, נותנים לספרית; עם הפסיכולוג מדברים כמו עם פסיכולוג; לסטרוץ ולג' מספרים הכל; עם הלקוחות מדברים בקול עמוק, איטי ומדוד, מחקים בלי לדעת את י"ל, שהוא גבר מאוזן ושקול, אם כי בודד כמונו; לסבתא מתקשרים פעם בשבוע; לאמא לא מספרים צרות; עם י' מתנהגים בסבלנות, לא יקרה לך שום דבר אם תבלי איתה. כל יום אימון, כל יום יותר ממאה כפיפות בטן, לאכול כל שלוש שעות, לעבוד ביעילות, לקרוא הרבה, להאזין לרדיו.

איזה קור נהדר.

איך לאבד חברים ולהרחיק אנשים

כל העיר מלאה בילדים קטנים שהולכים משם לכאן, ומפה לשם ואין סיכוי להגיע להופעת המחווה לזהר ארגוב באוזן. בעצם אנחנו רק רוצים לברוח הרחק מההמון הסואן, אז אנחנו מתיישבים בבית הקפה הכי פארשי בעיר, ברחוב טשרנחובסקי מול גן מאיר. בשולחן לידנו יושבת חבורה של גרמנים מבוגרים, שמשחקת בטלפונים סלולאריים וזוללת עוגות ותה בלימון. האווירה כבדה ולא נעימה לנו, לגרמנים דווקא כיף עם כל הסוכר הזה והטלפונים שמאירים באור כחול. אני רוטנת לג', כי הוא נגע לי בעוגת הגבינה עם המזלג של הסלט ובסלט היה מיונז וג' אומר שזה לא כאילו שהוא הזמין מהמטבח קונטיינר של מיונז ושפך לי על העוגה ושנינו מחייכים, אבל אני בכל זאת דוחפת את הצלחת של העוגה לכיוונו בגועל.

אחר כך, אנחנו מתפנים לכיוון כיכר העירייה הישן. המזרקה מוארת גם היא בכחול ופכפוך המים מוגבר באמצעות רמקולים. פספסנו בדקה איזו הופעה/ אירוע/ מוזיאון שפתוח חצי לילה/ וואטאבר. יושבים על ספסל לעשר דקות וממשיכים לכיוון הבית. לילה לבן עכור. בגלל השיחות הלא מוצלחות של יום רביעי, נפתחה לי דלת לאיזור מפתה של דיסתמיה כללית. אני דוחה את י' שוב ושוב ושוב. לא יכולה להכיל אותה כרגע. הולכת להתאמן ולראות את הסרט 'איך לאבד חברים ולהרחיק אנשים'. אולי אני אלמד עוד כמה טריקים.