לכל איש אין שם

העיר אחרת בבוקר, האור שלה יותר רך ומזמין ואנשים נראים פחות קשיי יום ומצולקים ויותר נורמטיביים כאלו, ממהרים לעבודה. הקבצנים פורשים את הקרטונים ומכינים את הפצעים בענייניות, הם עוד לא אומרים "אדון, תעזור לי", "גיברת, תעזרי לי" ו- "שקל לחולה סרטן כלשהו" בכלל עובד רק בערב. "מעצבן המנדולינה" (כך קורא לו גורי) מדווש על אופניו, ממערב למזרח בואכה הסנטר, המנדולינה על הגב. פחות אנשים פעורים ברחוב, ויותר אנשים שבאמת יש להם לאן ללכת (יש לך לאן ללכת?).

אני בדרך לאוזן ("הוי החוצה, החוצה, הנפש נכספת" כתב אלתרמן ב-"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", רק שיונה עטרי הייתה כלואה בארמון ואני בדירת שני חדרים, שוב משרה חומוסים), כי כבר כואב לי הגב מהכיסא של העבודה (בתשע וחצי בבוקר, מיינד יו. החריצות בהתגלמותה) וכשאני חוצה את קינג ג'ורג' אני מרגישה את הלחץ, ניתז ממני כמו סילון אדים שמשתחרר מסיר של אפונה המתבשלת על אש קטנה, כי סוף סוף אני מחוץ לבית, בשמלת הכותנה הקצת מקומטת והסנדלים הכחולות מ-"שופרא" שאני חורשת עליהם. באוזן, אני מגלה שאני צריכה לשירותים אז אני שואלת בשקט בשקט את ספרן הוידאו, אם במקרה השירותים פתוחים וספרן הוידאו מעניק לי את המפתח ואני עולה מהר מהר במדרגות לבר החשוך, מרגישה כמו אינסיידרית של משהו, לא ברור של מה (הרומני מהסינמטק חוצה את הכביש, העיתון הנצחי תחת שיכמו). אחווה מדומיינת של "אני מכירה אותו בפנים". אתה "הרומני מהסינמטק", אדוני. אתה קורא עיתון לפני כל הקרנה. אתה זקן עם משקפיים לא אופנתיות ושיער לבן וחולצות משובצות ועוד מעט תסתובב לאחור ותאמר למי שיושב מאחוריך מה דעתך על הסרט. מה דעתך על הסרט, אדוני? מה כתוב היום בעיתון? איפה קונים חולצות פלנל משובצות?

יש לי תחושה שאני לא צריכה לתת כסף לקבצן עם הפצע המדמם בצומת כי אנחנו מכרים. "אני מכירה את הפצע שלו בפָּנים". אף אחד לא יודע איך קוראים לי. אני מכירה את עצמי בפנים. אני אמצא חמישה שקלים בכיס של השמלה ואתן אותם לעצמי.