הייתה פעם תוכנית הומוריסטית בה איתי שגב היה מבצע "חיקויים מינימליסטיים" בהם הוא כמעט לא היה מניע אף שריר ו-"חיקויים מוגזמים" שבאמצעותם הוא היה משתולל. כמו שגורי אומר כאשר אני שרה שיר מעצבן "את מכבדת אותי בנוכחותך באמצעות שיר".
(הרי כאשר במוח שלי משתרר רעש לבן מתגנב השיר (שכתבה דתיה בן דור, השם יברך אותה. בילדותי העשוקה, שמעתי את התקליט "קישקשתא והחגים", ונדפק לי המוח לכל החיים. עכשיו אני שר:) "בין הקיץ לסתיו, חודש תשרי/ ככל שנאהב, בחודש תשרי/ תפוח בדבש (כאן גורי מכניס 'ותפוח בזבל', אבל זה לא זה:) ותפוח על דגל/ ובגד חדש לחגים/ כי ידוע הרי שבחודש תשרי/ מתחילה לי שנה חגיגית", אבל בזמן האחרון התחלתי לשיר את "לאה גנוב" של שלום חנוך. יותר עדיף. "יושב לי כל יום על אותו כיסא נוח/ יש לי זמן, אני לא ממהר/ יש לי רותי ואסתר ונועה/ רק ללאה אני לא חסר").
בזמן האחרון, אני מתרגלת "בישול מוגזם" (נניח ש-"בישול מינימליסטי" זה חביתות ואורז. ו-"בישול מוגזם" אצל מישהו שלא יודע הרבה בבישול, אבל מנסה "לכבד את המטבח בנוכחותו באמצעות בישול", זה למשל:) לבשל רוטב עגבניות מבצל מטוגן, שום כתוש ועגבניות טריות במשך שלוש שעות ואחר כך להוסיף לשם איזו קטניה שצריך להשרות במשך יממה או משהו. כך נוצר שמהבית שלי יש כל הזמן ריח של אוכל ומהבית של ש' יש ריח של נוזל לשטיפת רצפות וביחד אנחנו אדם פונקציונאלי: מנקה, מבשל ומוליד.
העיר נראית לי ידידותית יותר מאז שאני לא פוגשת מכיני קפה, קופָּאֵי קפה ואנשים שמזמינים ארוחות בוקר מחוץ לבית. מי אוכל את כל הארוחות המגעילות האלו: פנכה של כף גבינה לבנה, פרוסה אחת של גבינה מלוחה, שלולית ריבה, משהו מגעיל כמו ממרח טונה או אבוקדו, לחם מאתמול, קרואסון משלשום, מיץ תפוזים באצבעוני תּוֹפְרוֹת וקפה שרוף. גברת, הכל מגעיל, זה לא משנה מה תזמיני (גורי אוכלת מלון, דובדבנים ואפרסק).
השכנה המעצבנת עם הקול הקולני שברה את הרגל, מאז היא כל היום יושבת במרפסת ומאנפפת עברית שבורה במבטא ניו-יורקי. היום היא מאוד כעסה כי מכר שלה עורך מסיבה ואם יש לו כסף למזון ולשתיה למסיבה, כך השכנה, וודאי יש לו כסף לממן לה מונית בכדי שתוכל להגיע לפיזיותרפיה שלה. הגיוני. זה מזכיר לי את הדוד שהתאבד שהיה אומר שאמא שלי לא צריכה לנסוע לחו"ל אם הוא עני. הו, תל אביב, העיר הגבולית הראשונה. כל העולם סובב סביבך אדוני/גבירתי. את/ה האדם הממשי היחיד/ה בייקום. אין רצון מלבד הרצון שלך (מה שמזכיר לי את הסיפור מתוך "הנשיקה שהלכה לאיבוד": "צָצוֹן נשאר ברָצוֹן". לימדו שם ילדים "להישאר ברצון" כאילו שהרצון הוא הוא הלוּנָּהפְּרס עם המתקנים בָּלְבָּל-ענק ונדנדות בלונים. עצם העובדה שהוריו קראו לו "צצון" הייתה צריכה ללמד אותו שהרבה טוב לא יצא לו מהם ויפה שעה אחת קודם).
(עוד חמש שעות והשעועייה מוכנה).
(הרי כאשר במוח שלי משתרר רעש לבן מתגנב השיר (שכתבה דתיה בן דור, השם יברך אותה. בילדותי העשוקה, שמעתי את התקליט "קישקשתא והחגים", ונדפק לי המוח לכל החיים. עכשיו אני שר:) "בין הקיץ לסתיו, חודש תשרי/ ככל שנאהב, בחודש תשרי/ תפוח בדבש (כאן גורי מכניס 'ותפוח בזבל', אבל זה לא זה:) ותפוח על דגל/ ובגד חדש לחגים/ כי ידוע הרי שבחודש תשרי/ מתחילה לי שנה חגיגית", אבל בזמן האחרון התחלתי לשיר את "לאה גנוב" של שלום חנוך. יותר עדיף. "יושב לי כל יום על אותו כיסא נוח/ יש לי זמן, אני לא ממהר/ יש לי רותי ואסתר ונועה/ רק ללאה אני לא חסר").
בזמן האחרון, אני מתרגלת "בישול מוגזם" (נניח ש-"בישול מינימליסטי" זה חביתות ואורז. ו-"בישול מוגזם" אצל מישהו שלא יודע הרבה בבישול, אבל מנסה "לכבד את המטבח בנוכחותו באמצעות בישול", זה למשל:) לבשל רוטב עגבניות מבצל מטוגן, שום כתוש ועגבניות טריות במשך שלוש שעות ואחר כך להוסיף לשם איזו קטניה שצריך להשרות במשך יממה או משהו. כך נוצר שמהבית שלי יש כל הזמן ריח של אוכל ומהבית של ש' יש ריח של נוזל לשטיפת רצפות וביחד אנחנו אדם פונקציונאלי: מנקה, מבשל ומוליד.
העיר נראית לי ידידותית יותר מאז שאני לא פוגשת מכיני קפה, קופָּאֵי קפה ואנשים שמזמינים ארוחות בוקר מחוץ לבית. מי אוכל את כל הארוחות המגעילות האלו: פנכה של כף גבינה לבנה, פרוסה אחת של גבינה מלוחה, שלולית ריבה, משהו מגעיל כמו ממרח טונה או אבוקדו, לחם מאתמול, קרואסון משלשום, מיץ תפוזים באצבעוני תּוֹפְרוֹת וקפה שרוף. גברת, הכל מגעיל, זה לא משנה מה תזמיני (גורי אוכלת מלון, דובדבנים ואפרסק).
השכנה המעצבנת עם הקול הקולני שברה את הרגל, מאז היא כל היום יושבת במרפסת ומאנפפת עברית שבורה במבטא ניו-יורקי. היום היא מאוד כעסה כי מכר שלה עורך מסיבה ואם יש לו כסף למזון ולשתיה למסיבה, כך השכנה, וודאי יש לו כסף לממן לה מונית בכדי שתוכל להגיע לפיזיותרפיה שלה. הגיוני. זה מזכיר לי את הדוד שהתאבד שהיה אומר שאמא שלי לא צריכה לנסוע לחו"ל אם הוא עני. הו, תל אביב, העיר הגבולית הראשונה. כל העולם סובב סביבך אדוני/גבירתי. את/ה האדם הממשי היחיד/ה בייקום. אין רצון מלבד הרצון שלך (מה שמזכיר לי את הסיפור מתוך "הנשיקה שהלכה לאיבוד": "צָצוֹן נשאר ברָצוֹן". לימדו שם ילדים "להישאר ברצון" כאילו שהרצון הוא הוא הלוּנָּהפְּרס עם המתקנים בָּלְבָּל-ענק ונדנדות בלונים. עצם העובדה שהוריו קראו לו "צצון" הייתה צריכה ללמד אותו שהרבה טוב לא יצא לו מהם ויפה שעה אחת קודם).
(עוד חמש שעות והשעועייה מוכנה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה