יום חמישי, ארבעה ביולי, אלפיים ושלוש עשרה
הסכמנו אני ופ' שהנימוס האוטומטי המושלם שלי הוא סיבה לזלזול מצד אנשים מסויימים, כי הוא נראה כמו חולשה. אולי אפילו לא "נראה כמו". הוא "סימנים של חולשה". איכשהו מצאתי את עצמי מחזיקה את הדלת של הלובי עבור מישהו ונשארתי עומדת שם גם כשעליתי הביתה.
מחכה שעה בסידור גבות ואחרי שאני מחכה שעה, נערה נחמדה אומרת לא' המורטת, שאולי תתפנה אלי במקום לסדר לה גם את הציפורניים ברגליים כי היא באה בלי תור בכלל ואני באתי עם תור בכלל וחיכיתי שעה שמהלכה נכנסתי לבוטיק של נספרסו וקניתי מקציף וכוסות באיזה 600 ש"ח וכל זה בכדי שאני לא אצטרך לראות יותר אנשים שמכינים קפה. אני אתפצל לאיש שמכין קפה ואיש ששותה קפה ושפן חמוד שהוא משק אוטרקי.
בינתיים בכיכר המדינה הנערה הנחמדה מבקשת הפסקה מהשיוף בשביל לעזור לשפן האוטרקי האומלל וא' המורטת, מורטת לשפן את הגבות ואז מסרבת לקבוע לו תור נוסף, כמו שתמיד קובעים שם כשמשלמים, כי הבחורה שלא קבעה תור ממתינה לשיוף הציפורניים שלה והשפן בצעד מטופש במיוחד נותן למורטת טיפ של 20 ש"ח ואומר לה בקול חרישי "תודה, אלונה" ואחר כך הוא נוטל את השקית הכבדה מנספרסו ומסתלק בצעדים קטנים לתפוס מונית הביתה. התנהגות מעוררת כבוד מן המדרגה הראשונה. בכלל לא "סימנים של חולשה". בכלל לא.
"שאני אעזוב?". "תקופה טובה much?" ופ' אומר "עוד קצת" כמו אמא של סבתא שהייתה אומרת "עוד קצת. עוד מעט" כאשר היינו שואלים מתי סבתא חוזרת והיא לא הייתה יודעת מתי סבתא חוזרת ובתיק יש לי מתנת סיום טיפול בשבילו, פרנצ' פְּרס ענק עטוף בצלופן שקוף מרשרש, כי אני לא יודעת עליו כלום: לא בן כמה הוא, לא איפה הוא גר, לא אם הוא נשוי, לא אם יש לו ילדים ולא מה הוא אוהב או שונא, חוץ מזה שהוא סיפר פעם בדיחת שואה מעל לראש של הספרית כשנפגשנו במקרה. הספרית אמרה "העבודה חשובה לנפש של בן אדם" ופ' חייך ואמר "העבודה משחררת" וחייך אלי דרך המראה והספרית אמרה "נכון. זה כל כך נכון!" כי היא חשבה שזאת אימרה מהספר 'הנאצי שמכר את הפרארי שלו ומי בכה כשהוא הגיע לגן עדן? חמשת האנשים שהוא פגש בגן עדן, למה הם לא רצו להיות עם הנאצי הזה בגן עדן כשאלוהים בדיוק חילק מסטיק בטעם אבטיח ושקיות הפתעה'.
אז הדבר היחיד שאני יודעת על פ' זה שהוא שותה קפה שחור (או מים מלוכלכים בצבע שחור, קשה לקבוע) מתוך ספל צהוב גדול ומכיוון שספל זו מתנה זולה מדי על איזה שש שנים של בלבולי מוח, קניתי לו פרנצ' פרס, שעכשיו מחכה מקומט בתיק כי אנחנו ב- "עוד מעט" עכשיו. "עוד מעט. עוד קצת" אמא של סבתא עומדת בחדר האמבטיה של סבתא בכותנת כחולה עם פרחים לבנים ומתבוננת בי נוטלת ידיים.
* הכותרת מאת גורי ק'.
הסכמנו אני ופ' שהנימוס האוטומטי המושלם שלי הוא סיבה לזלזול מצד אנשים מסויימים, כי הוא נראה כמו חולשה. אולי אפילו לא "נראה כמו". הוא "סימנים של חולשה". איכשהו מצאתי את עצמי מחזיקה את הדלת של הלובי עבור מישהו ונשארתי עומדת שם גם כשעליתי הביתה.
מחכה שעה בסידור גבות ואחרי שאני מחכה שעה, נערה נחמדה אומרת לא' המורטת, שאולי תתפנה אלי במקום לסדר לה גם את הציפורניים ברגליים כי היא באה בלי תור בכלל ואני באתי עם תור בכלל וחיכיתי שעה שמהלכה נכנסתי לבוטיק של נספרסו וקניתי מקציף וכוסות באיזה 600 ש"ח וכל זה בכדי שאני לא אצטרך לראות יותר אנשים שמכינים קפה. אני אתפצל לאיש שמכין קפה ואיש ששותה קפה ושפן חמוד שהוא משק אוטרקי.
בינתיים בכיכר המדינה הנערה הנחמדה מבקשת הפסקה מהשיוף בשביל לעזור לשפן האוטרקי האומלל וא' המורטת, מורטת לשפן את הגבות ואז מסרבת לקבוע לו תור נוסף, כמו שתמיד קובעים שם כשמשלמים, כי הבחורה שלא קבעה תור ממתינה לשיוף הציפורניים שלה והשפן בצעד מטופש במיוחד נותן למורטת טיפ של 20 ש"ח ואומר לה בקול חרישי "תודה, אלונה" ואחר כך הוא נוטל את השקית הכבדה מנספרסו ומסתלק בצעדים קטנים לתפוס מונית הביתה. התנהגות מעוררת כבוד מן המדרגה הראשונה. בכלל לא "סימנים של חולשה". בכלל לא.
"שאני אעזוב?". "תקופה טובה much?" ופ' אומר "עוד קצת" כמו אמא של סבתא שהייתה אומרת "עוד קצת. עוד מעט" כאשר היינו שואלים מתי סבתא חוזרת והיא לא הייתה יודעת מתי סבתא חוזרת ובתיק יש לי מתנת סיום טיפול בשבילו, פרנצ' פְּרס ענק עטוף בצלופן שקוף מרשרש, כי אני לא יודעת עליו כלום: לא בן כמה הוא, לא איפה הוא גר, לא אם הוא נשוי, לא אם יש לו ילדים ולא מה הוא אוהב או שונא, חוץ מזה שהוא סיפר פעם בדיחת שואה מעל לראש של הספרית כשנפגשנו במקרה. הספרית אמרה "העבודה חשובה לנפש של בן אדם" ופ' חייך ואמר "העבודה משחררת" וחייך אלי דרך המראה והספרית אמרה "נכון. זה כל כך נכון!" כי היא חשבה שזאת אימרה מהספר 'הנאצי שמכר את הפרארי שלו ומי בכה כשהוא הגיע לגן עדן? חמשת האנשים שהוא פגש בגן עדן, למה הם לא רצו להיות עם הנאצי הזה בגן עדן כשאלוהים בדיוק חילק מסטיק בטעם אבטיח ושקיות הפתעה'.
אז הדבר היחיד שאני יודעת על פ' זה שהוא שותה קפה שחור (או מים מלוכלכים בצבע שחור, קשה לקבוע) מתוך ספל צהוב גדול ומכיוון שספל זו מתנה זולה מדי על איזה שש שנים של בלבולי מוח, קניתי לו פרנצ' פרס, שעכשיו מחכה מקומט בתיק כי אנחנו ב- "עוד מעט" עכשיו. "עוד מעט. עוד קצת" אמא של סבתא עומדת בחדר האמבטיה של סבתא בכותנת כחולה עם פרחים לבנים ומתבוננת בי נוטלת ידיים.
* הכותרת מאת גורי ק'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה