היום התעוררתי בשעה ההו-כה-מגניבה, שש וחצי ב- (עוד) ניסיון (כושל) להיות בן אדם. עם הקיצי בשש וחצי, הפכתי למין סוג של גיישה על קפיצים והדלקתי לגורי את הדוד ואחרי ששתיתי קפה, יצאתי לסנטר לקנות לו עשב חיטה. תמיד היינו קונים עשב חיטה אצל "חמוד המיצים" בדיזינגוף, אבל חמוד המיצים סגר אחרי אחד עשרה שנים וחזר לקיבוץ, מה שהעמיד מיד את ספירת האנשים הנחמדים במרכז תל אביב על אפס.
בצר לי, ניגשתי לדוכן המיצים המשוכלל בסנטר, שעל העובדים שלו כתבו את השיר המופלא "נעלולי הפלא, נעלולים כאלה". בדוכן המיצים המשוכלל ניסיתי להבין מהן שעות הפתיחה, למקרה שמחר יתחשק לי לקום בחמש בבוקר (מבחינתי, כל שעה לפני עשר היא לפנות בוקר. אז זה לא משנה לי אם אני קמה בחמש, בשש וחצי או בתשע). להלן השיח שהתרחש עם נעלולת הפלא:
גורי: מתי אתם פותחים בדרך כלל?
נ"פ: מה?
גורי: (בקול רם יותר) מתי אתם פותחים בדרך כלל?
נ"פ: אה?
גורי: מה שעות הפתיחה שלכם?
נ"פ (מגרדת בראש): אנחנו פתוחים.
גורי: כן, אני רואה. אבל באיזו שעה אתם פותחים בדרך כלל?
נ"פ (בעלבון): אנחנו פתוחים!
גורי: כן, אבל באיזו שעה אתם פותחים כל יום את הדוכן.
נ"פ (בעלבון, תסכול ויללה): אבל, אנחנו פתוחים!!
גורי (בסבלנות של מי שמצוי בעולמות אחרים כי הוא לא ישן בלילה): באיזו שעה אתם פותחים כל יום? שבע, שמונה, תשע.
נ"פ: שבע וחצי. בעצם שמונה. אנחנו פתוחים עכשיו.
גורי: תודה רבה. היית לעזר רב.
אחרי שגורי יצא לעבודה, התכוונתי לצאת למכולת לקנות בננות בשלות לשייק בננות, אבל אז יפעת הבוקר היכתה בי במלוא עוזה (לא רק עוזה. גם בץ, שבי ונולי הרביצו לי. כל כנופית 'פרפר נחמד' בעצם, חוץ מפינגי, כי הוא היה עסוק בלומר "אני רוצה משקפיים. אני רוצה משקפיים") וירדתי לאלנבי בואכה הלפר, לחפש את הספר Sheila Levine is dead and living in New York והיה להם את הספר והוא עלה לי עשרה שקלים. הלפר זה גם מקום שמעניק מחירים, לא רק חצי חינם. גם אני מעניקה מחירים ללקוחות. בתמורה הם מעניקים לי את זה שהם לא משלמים.
אחר כך גיליתי שסגרו את ארקפה ברוטשילד (נקווה שרק לשיפוצים. מה יקרה בפעם הבאה שאצטרך לשירותים בשדרות רוטשילד?) והלכתי ללאבאיט, לעשות קקי, לאכול יוגורט עם פירות וגרנולה (לא בו זמנית. כמו שגולדה מאיר אומרת כשעודד תאומי מחקה אותה בתקליט "חווה ועודד בארץ הקסמים" – "לא ילדים, אני לא גמדה!". הקשר של גמדים לקקי ויוגורט הוא חידה לקוראי הבלוג, שכדאי לפתור, לצבוע בצבעים עליזים ולשלוח לפח הזבל ברחוב הלני המלקה בירושלים וזאת בתנאי שאתם מאמינים שקיימת עיר כזאת, "ירושלים". כי אני אחרי שגיליתי שפתח תקווה לא באמת קיימת, כבר לא מאמינה לכלום) ולהאזין לשיחה של מפיקה אחת מדברת עם במאי על לוקיישנים ואז כשהגעתי הביתה, נכנסה עבודה, אז לצערי אהיה חייבת להפסיק זמנית לנסות להיות בן אדם ולחזור לישון. כשאני לא ישנה יש לי בדיוק את ה- IQ המתאים בשביל לעבוד ברי-באר – "מה? אה? שעות פתיחה? מה זה שעות פתיחה? אנחנו פתוחים! אה? מה? שעות פתיחה?".
בצר לי, ניגשתי לדוכן המיצים המשוכלל בסנטר, שעל העובדים שלו כתבו את השיר המופלא "נעלולי הפלא, נעלולים כאלה". בדוכן המיצים המשוכלל ניסיתי להבין מהן שעות הפתיחה, למקרה שמחר יתחשק לי לקום בחמש בבוקר (מבחינתי, כל שעה לפני עשר היא לפנות בוקר. אז זה לא משנה לי אם אני קמה בחמש, בשש וחצי או בתשע). להלן השיח שהתרחש עם נעלולת הפלא:
גורי: מתי אתם פותחים בדרך כלל?
נ"פ: מה?
גורי: (בקול רם יותר) מתי אתם פותחים בדרך כלל?
נ"פ: אה?
גורי: מה שעות הפתיחה שלכם?
נ"פ (מגרדת בראש): אנחנו פתוחים.
גורי: כן, אני רואה. אבל באיזו שעה אתם פותחים בדרך כלל?
נ"פ (בעלבון): אנחנו פתוחים!
גורי: כן, אבל באיזו שעה אתם פותחים כל יום את הדוכן.
נ"פ (בעלבון, תסכול ויללה): אבל, אנחנו פתוחים!!
גורי (בסבלנות של מי שמצוי בעולמות אחרים כי הוא לא ישן בלילה): באיזו שעה אתם פותחים כל יום? שבע, שמונה, תשע.
נ"פ: שבע וחצי. בעצם שמונה. אנחנו פתוחים עכשיו.
גורי: תודה רבה. היית לעזר רב.
אחרי שגורי יצא לעבודה, התכוונתי לצאת למכולת לקנות בננות בשלות לשייק בננות, אבל אז יפעת הבוקר היכתה בי במלוא עוזה (לא רק עוזה. גם בץ, שבי ונולי הרביצו לי. כל כנופית 'פרפר נחמד' בעצם, חוץ מפינגי, כי הוא היה עסוק בלומר "אני רוצה משקפיים. אני רוצה משקפיים") וירדתי לאלנבי בואכה הלפר, לחפש את הספר Sheila Levine is dead and living in New York והיה להם את הספר והוא עלה לי עשרה שקלים. הלפר זה גם מקום שמעניק מחירים, לא רק חצי חינם. גם אני מעניקה מחירים ללקוחות. בתמורה הם מעניקים לי את זה שהם לא משלמים.
אחר כך גיליתי שסגרו את ארקפה ברוטשילד (נקווה שרק לשיפוצים. מה יקרה בפעם הבאה שאצטרך לשירותים בשדרות רוטשילד?) והלכתי ללאבאיט, לעשות קקי, לאכול יוגורט עם פירות וגרנולה (לא בו זמנית. כמו שגולדה מאיר אומרת כשעודד תאומי מחקה אותה בתקליט "חווה ועודד בארץ הקסמים" – "לא ילדים, אני לא גמדה!". הקשר של גמדים לקקי ויוגורט הוא חידה לקוראי הבלוג, שכדאי לפתור, לצבוע בצבעים עליזים ולשלוח לפח הזבל ברחוב הלני המלקה בירושלים וזאת בתנאי שאתם מאמינים שקיימת עיר כזאת, "ירושלים". כי אני אחרי שגיליתי שפתח תקווה לא באמת קיימת, כבר לא מאמינה לכלום) ולהאזין לשיחה של מפיקה אחת מדברת עם במאי על לוקיישנים ואז כשהגעתי הביתה, נכנסה עבודה, אז לצערי אהיה חייבת להפסיק זמנית לנסות להיות בן אדם ולחזור לישון. כשאני לא ישנה יש לי בדיוק את ה- IQ המתאים בשביל לעבוד ברי-באר – "מה? אה? שעות פתיחה? מה זה שעות פתיחה? אנחנו פתוחים! אה? מה? שעות פתיחה?".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה